במדרש (רבה י"ז ז') נדרש פרשת נגעי בתים על חורבן הבית, וז"ל 'בבית ארץ אחוזתכם' זה בית המקדש, שנאמר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם. 'ובא אשר לו הבית' זה הקב"ה, שנאמר יען ביתי אשר הוא חרב, 'והגיד לכהן' זה ירמיה, שנאמר מן הכהנים אשר בענתות, 'כנגע נראה לי בבית' זו טינופת ע"ז, וי"א זה צלמו של מנשה' וכו', 'וציוה הכהן ופינו את הבית' ויקח את אוצרות בית ה', 'ונתץ את הבית' וביתא דנה סתרה, 'והוציא אל מחוץ למחנה' ועמא הגלי לבבל, יכול לעולם, ת"ל 'ולקחו אבנים אחרות', שנאמר לכן כה אמר ה' אלוקים הנני יסד בציון אבן אבן בוחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש'.
נראה בביאור הענין, דאם המקדש נחרב על כרחך דכן הדין וההלכה בתורה, דמלבד שבתורה כתוב כל העבר וההוה והעתיד על כל הנעשה בבריאה לפרטי פרטים, עוד יש ענין נוסף שכל דבר הנעשה בבריאה מונהג ומנוהל עפ"י תורה, דכל מעשי ה' בבריאה היינו משום דבתורה כתוב שכך צריך להיות, ולכן כך נעשה, דכמו דשור המזיק אם הוא תם משלם חצי נזק ואם הוא מועד נזק שלם, משום שכך כתוב בתורה, הכא נמי אם הבית נחרב היינו משום דבתורה כתוב פסק הלכה שהבית צריך להיחרב, והיכן מצינו פסק דין על הבית שיחרב, דאף דכתוב התראות ועונשים שיבואו על ישראל אם יחטאו ולא ישובו בתשובה, מ"מ יש לדעת מכח איזה דין נחרב, ולזה איתא במדרש דהבית נחרב מכח הפרשה של נגעי בתים, דבכתובים אלו נכתב שבית המקדש צריך להיחרב, דע"י החטאים נהיה המקדש בבחינת בית המנוגע, ויש לקיים בו 'ונתץ את הבית', ולהכי נחרב.
והנה מבואר במדרש דע"י עוון ע"ז חל על בית המקדש דין בית מנוגע, וצריך ביאור מה השייכות בין עוון ע"ז לענין נגעי בתים. ונראה לבאר דהנה בפרשת בהעלותך כתוב 'והעבירו תער על כל בשרם', וכתב רש"י 'מצאתי בדברי ר' משה הדרשן לפי שניתנו כפרה על הבכורות שעבדו ע"ז, והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים', ומבואר דיש שייכות בין ע"ז וצרעת, דשניהם קרוים 'מתים', ולפי"ז יש לומר דלהכי בעוון ע"ז שהכניסו למקדש חל על המקום דין בית המנוגע שהוא ענין צרעת.
והנה המדרש הביא את הפסוק 'וביתה דנא סתרה', ויש להתבונן דמכל המקראות העוסקים בחורבן הבית הביא כתוב זה, ונראה כי בזה מבואר דיש על הבית חלות דין נתיצה וסתירה, וזהו כענין בית המנוגע דכתיב ביה 'ונתץ את הבית'.
ובזה יש לבאר הא דנעשה החורבן דוקא ע"י ירמיהו שהיה כהן, דכמו דבבית המנוגע יש כהן שקובע דין הבית וכל פרטי הפרשה תלויים במאמרו בלבד, והכל מסור תחת ידו, הכא נמי ירמיהו היה ה'כהן' על ענין חורבן הבית והכל היה מסור תחת דבריו, ועל פיו הוצרכו להנהיג חלות דין פרשה זו על המקדש, דהוא היה הכהן והנביא המיוחד לפסוק את דיני ביהמ"ק.
והנה כתוב על ירמיה שהוא מן הכהנים אשר בענתות, ולכאורה אינו מובן מה הנפקא מינא בזה שהוא כהן לענין הנבואה על החורבן, ויש לבאר דכיון דהוא מדין בית המנוגע על כן בעינן שיתקיים באופן המבואר בכתוב 'ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית', דרק על ידי הכהן הוא דנקבע דינו, וזה הקדמה לכל ענין החורבן שנעשה על פי נבואת ירמיהו.
והנה מצינו דהחורבן היה תלוי ועומד בירמיהו, דכל זמן שהיה בירושלים לא היה יכול המקדש ליחרב, ובפשוטו היינו משום דירמיהו גופיה היה ראוי שיהיה המקדש בנוי בעבורו, ולכן רק אחר שמסתלק מירושלים שייך החורבן, אכן לפי המבואר יש לומר דהיה צריך לצאת מירושלים משום דבבית המנוגע כתוב 'ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית', ויציאתו הוה התחלת דין בית המנוגע, והכא נמי לענין החורבן.
והנה במשנה בנגעים (י"ב, ה') איתא 'וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית וכו', אמר רבי מאיר וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורין, על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו, אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על ממונו החביב' וכו'. והנה במדרש נדרש ענין זה של ופינו את הבית על אוצרות בית ה', ויש להתבונן בזה דלכאורה זה חלוק מהצלת כלים בבית המנוגע, דבבית המנוגע הפינוי הוא לתועלת ולצורך בעה"ב שלא יטמאו כליו ויפסדו, אבל במה שניטלו אוצרות בית ה' לא היה זה לטובת ישראל, והרי האומות נטלום לעצמם.
אמנם נראה דהנה באמת עיקר הענין צריך ביאור לשם מה צריך ציווי כהן להצלת הכלים, הרי הוא סברא פשוטה שכל אחד חס על כליו ויודע שאם יטמאו לית להו תקנה, ובוודאי ימהר ויזדרז להצילם. ואאמו"ר הגאון זצ"ל הוסיף לתמוה דלפי המבואר במשנה הוא רק היכי תימצי בעלמא להצלת הכלים, והקשה מהא דאיתא בתו"כ 'הציווי בכהן והפינוי בכל אדם', וקשה איזה דינים מסוימים שייך להחיל בדבר שכל עניינו אינו אלא היכ"ת להצלת הכלים, ואיך שייך שיהיה דין על פי מי יפנו את הכלים.
לכן נראה לומר, דבפינוי בית מנוגע יש ב' עניינים, דיש בזה ענין של הצלת הכלים מטומאה, וזהו מצד הכלים, דלכלים זה הצלה, אבל יש בפינוי עוד ענין עמוק והוא מצד הבית, דהפינוי עניינו הוא שהבית אינו מקום הראוי שיהיו בו כלים, והיינו דהבית אינו ראוי שיהיו המטלטלים בתוכו, ואינו ראוי לשמש כבית, כי בית הראוי לדירה וצורת בית הוא שיש בתוכו הכלים והמטלטלים הנצרכים לאדם, ופינוי הבית הוא אשוויי הבית למקום שאינו ראוי לדירה, והוא סילוק הבית מתכליתו למדור, ונמצא דפינוי הכלים הוא תחילת סתירת ונתיצת וחורבן הבית.
והיינו דהכלים יהיו מוגנים ושמורים דוקא אם לא יהיו בבית, ולא כבית בעלמא דעל ידו הכלים שמורים, ומעתה יבואר היטב הא דבעינן לזה ציווי כהן, דכשם ד'ונתץ את הבית' צריך לאמירת כהן, הכא נמי 'ופינו את הבית' בעי אמירת כהן, דזה תחילת עקירת תוכן הבית ומשמעותו.
ומעתה יבואר היטב הא דפינוי הכלים בבית המנוגע נדרש גם לענין לקיחת אוצרות בית ה', דבאמת בכל פינוי בית מנוגע יש חסרון והפסד לענין הבית, ואינו רק הצלת הכלים לידי בעה"ב, ולענין המקדש החיסרון הוה גם לענין גוף הכלים שנמסרו לידי האומות.
בנפש החיים (ש"א פ"ד) כתב דכל ישראל צריכים להיות ראויים ומוכנים להשראת השכינה בתוכם, וכדדרשו חז"ל 'ושכנתי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד', וכל מחשבת חטא גורם קלקול גדול בעולמות העליונים יעוי"ש באריכות. ונמצא דענין בית המנוגע שנדרש לענין המקדש נוגע גם לכל יחיד ויחיד, דהוא מהווה בתוכו מקום ובית להשראת השכינה, וצריך להתבונן שלא יהיה אצלו ענין נגע רוחני שיגרום לחורבן הבית, ומזה נלמד דעלינו לתקן עצמנו שלא להיות כבית המנוגע בפגם המחשבה או המעשים, דרק באופן זה יהיה מקום לבנין המקדש השלישי, ויתקיים בנו 'ולקחו אבנים אחרות', לבנות בית בלא נגע הראוי להשראת השכינה.
והנה במדרש מבואר דגלות ישראל מארצם זהו קיום דין הוצאת האבנים של בית המנוגע אל מחוץ לעיר, ועל הדין של 'והוציא אל מחוץ למחנה' מביא הכתוב 'עמא הגלי לבבל', וצריך להבין איך בגלות ישראל מתקיים ענין הוצאת אבני המקדש אל מחוץ לעיר, וביותר תמוה מה השייכות בין הגלות לחורבן, הא לכאורה הם שני ענינים שונים, ושני גזירות נפרדות כל אחד לעצמו.
ונראה לבאר דכלל ישראל הם הם אבני המקדש, דהנה באיכה כתוב 'איכה יועם זהב וגו' תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות', ומי הם אותם ה'אבני קודש', ממשיך הכתוב ואומר 'בני ציון היקרים המסולאים בפז', ומבואר ד'בני ציון' הם הם ה'אבני קודש'. וכן מבואר בדברי רש"י על הכתוב בקהלת עת להשליך אבנים, וכתב רש"י אבנים אלו בחורי ישראל המושלכים.
ועומק הענין הוא דכל אחד מישראל הוא אבן קודש שעל ידו נבנה המקדש, הוא על פי המבואר בדרשות מהר"ח 'ענין סוד ירושלים של מעלה הוא סוד מקור נשמותיהם של כל ישראל, ולכך נקראת גם כן כנסת ישראל, כי כמו בירושלים של מטה בעלות כל ישראל ברגל לראות את פני ה' היו מתכנסים שם כל ישראל ביחד, כן ירושלים של מעלה הוא סוד מקור כניסת נשמותיהם של כל ישראל וכו' עכ"ל, ומבואר דהפנימיות של ירושלים, שהיא ירושלים של מעלה, וממנה השורש והמקור לירושלים של מטה הוא כללות נשמות ישראל, ומבואר דכלל ישראל הם צורת ירושלים והמקדש, והם שורש הענין הפנימי דירושלים של מעלה, ובזה מבואר דאבני הבנין של המקדש הם כל אחד מישראל, דאבני הבנין הם רק לבוש וכיסוי לפנימיות הענינים, וזהו הביאור 'תשפכנה אבני קודש בראש כל חוצות', שהם 'בני ציון היקרים המסולאים בפז'.
והנה כתוב בישעיה וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך, ודרשו חז"ל אל תיקרי בניך אלא בוניך. וצריך ביאור מהיכי תיתי לדרוש לשון בנים מלשון בונים. אכן הביאור הוא כי רישא דקרא מדבר מבנין ירושלים כמו שכתוב הנה אנוכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ, ואחר זה ממשיך הכתוב ואומר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך, וכיון דהמדובר מבנין ירושלים, לכן נדרש גם הענין שהם לימודי ה' שגם זה בנין ירושלים, ולכן הוא נדרש מלשון בנין. ועכ"פ למדנו דהבנים הם הבונים של ירושלים, הנה מבואר דפנימיות הבנין של ירושלים הוא מבניך לימודי ה', והם הם האבני קודש. ובזכריה פ"י כתוב על הגאולה העתידה 'והושיעם ה' אלוקיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו', הרי מבואר דנמשלו ישראל לאבני נזר. וברש"י בקהלת על הכתוב עת כנוס אבנים הביא מקרא זה בזכריה דהאבנים היינו בחורי ישראל.
מעתה יבואר היטב דקיום הכתוב 'והוציא את האבנים אל מחוץ לעיר' נתקיים בגלות ישראל, שהם הם אבני המקדש, וזהו המשך נתיצת ה'בית', דלא זו בלבד דהאבנים אינם קבועים במקומם בבנין, אלא הם גם מוסרים ומושלכים אל מחוץ לעיר.
והנה בתרגום כתב לימודי ה' אלפין באורייתא דה', היינו שעמלים והוגים בתורה. ולשון הכתוב הוא 'וכל בניך לימודי ה', היינו דלא סגי במקצת לימודי ה' ואפילו ברובן לא סגי, אלא צריך שכל בניך, כל ישראל כולם ללא יוצא מן הכלל יהיו לימודי ה', ואין בנין ירושלים ונחמת ציון נשלמת עד שכל בניך – כל הכלל ישראל יהיו תלמידי חכמים, ואם אחד מישראל אינו בכלל לימודי השם, מחסר בזה את בנין ירושלים ונחמת ציון. והנה במדרש איתא 'כד הוו חברייא נפקין לפרנסתהון הוו קרו עליהון תשפכנה אבני קודש בראש כל חוצות', מי שמניח את בית המדרש ויוצא לפרנסתו הוא אבני קודש שמתגלגלים בראש חוצות, כי אבני קודש אלו הלימודי ה', וכשפוסקים מלהיות לימודו ה' זה בכלל תשתפכנה אבני קודש.
