שמעתי פעם מהגרי"ד קופלמן זצ"ל שאמר, כתוב בפסוק "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" (דברים י"א י"ב) ודייק שכתוב בהתחלה ראשית 'השנה' ומסיים עד אחרית שנה, בלא ה"א הידיעה. ופירש בזה ע"ד רמז, שהקבלות שהאדם מקבל על עצמו בתחילת השנה, שעל ידם יילך בדרך הישר, לכן אמר ראשית 'השנה' שהאדם אומר לעצמו שהשנה הזאת, יהיה טוב יותר מכל שהיה, יהיה השנה המובחרת. ובהמשך השנה טבעו של עולם, שאדם לא עומד בקבלות שלו בתחילת השנה, ומ'השנה' נותר 'שנה' – שנה פשוטה.
הוא אמר עוד, שחודש אלול זה החודש שמסיים את השנה, ולכה"פ כאשר נתחזק בחודש אלול שהוא סיום השנה במה שקיבלנו בתחילת השנה ממילא אף שבמהלך השנה לא עמדנו בזה, לכל הפחות שיהיה סיומה של השנה כתחילתה.
למעשה, ימים אלו הם רצף של עבודה מא' אלול עד ל'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו'. ואלול הם ימי רצון ורחמים מצד עצמם, בלא קשר לחלק ההכנה ליום הדין. ומלבד הענין הזה של הרחמים והרצון שיש באלול יש גם כן את יום הדין לפנינו.
אבל עיקרם של הימים זה ימי רצון, כמו שכתב החיי אדם עפי"ד הפדר"א שחטאו ישראל בעגל נשתברו הלוחות בי"ז בתמוז והקב"ה נתרצה אח"כ ללוחות שניות, ונשתהה משה במרום לארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ, וכיון שהם היו ימי רצון וכפרה כך לדורות הם ימי רצון מאז שנבחרנו לעם.
והרי בזה שאלול זה ימי רצון וימים שמתעורר רחמים על ישראל ממילא. וכבר הבאנו מה שכתב במשנת רבי אהרון על בחינה זו של כוח ארבעים יום, שמצינו בכפרת ישראל וכן מצינו מ' יום ביצירת הוולד, וסיים שם ע"ז שבזמן זה אפשר להשיג בין לתשובה ובין לתורה ועבודה במעט עמל מה שצריך עמל רב בזמנים אחרים מצד סגולת הזמן הזה. ועוד כותב שם, כי בזמן הזה מסוגל מאוד לכל ההשגות ואיך אפשר להניח זמן נשגב זה בבטלה.
וכל זה הוא בלא הענין של יום הדין, כי הימים האלה הם ימים מסוגלים מאוד, לקניית מידות ומעלות שבזמנים אחרים צריך להרבות בעמל בהם, ועתה יכול להשיגם בקל משום גדולת הימים.
ההפלאה בפנים יפות (פרשת אחרי) כותב על דברי הגמ' (ראש השנה י"ח ע"א) עה"פ 'דרשו ה' בהמצאו' שדרשו על עשרת ימי תשובה, וכותב ואעפ"כ י"ל שמה שאמר הכתוב 'קראוהו בהיותו קרוב' קאי על ימי האלול. שאע"פ שאינם בדרגת של 'בהמצאו' מ"מ ימי האלול הם בדרגת 'קראוהו בהיות קרוב' שהקב"ה קרוב אלינו בזמן הזה יותר מכל השנה. וכל דבר שהוא קרוב – אין קושי בהשגתו. וזה מידת הימים האלו, שבהם צריך רק להושיט את היד, להתחבר בחיבור קל, ועל ידי זה לקבל את כל השפע של ימי הרחמים והרצון.
אז עלינו ללמוד מה העבודה שלנו, איך לנצל את סגולת הימים המיוחדים האלו, שבקל אפשר להשיג בהם מעלות יותר מזמנים אחרים בכל השנה.
בספר לקט יושר (הל' סליחות) מפרש לשון חודש ה'אלול' הוא מלשון חיפוש, כמו שכתב התרגום עה"פ בפרשת המרגלים 'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען' (במדבר י"ג ב) ובתרגום שם "שלח לך גברין ויאללון ית ארעא דכנען". והרי שהוא לשון חיפוש, וזה פירוש לשון חודש 'אלול' מלשון חיפוש. יעוי"ש.
ובפשוטו ההבנה בביאור מהות החיפוש, שהיא מהות חודש האלול, הוא חיפוש העוונות והחסרונות ונגעי לבבנו כאשר נמצאם בשביל לבערם מאיתנו, וזה עבודת הימים. וכל כך הוא כדי להכין עצמנו ליום הדין.
אבל ייתכן שיש כאן ענין אחר, והוא מהות החיפוש שזה מהות עבודת חודש האלול, והוא שונה לגמרי ממהות החיפוש הזאת.
הנה בפרשת שלח בשליחת המרגלים נאמר 'ויתורו את ארץ כנען' שזה היה אחר בקשת כלל ישראל, והיה על זה ציווי, לעלות לחפש את ארץ כנען, שמטרת הענין היה למצוא ולגלות את הדרך הטובה ביותר לכבוש את ארץ ישראל, ולראות את הדרך הראויה והטובה לשם כך.
והנה כאשר משה מוכיח את ישראל על חטא המרגלים אומר משה לישראל "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א' כ"ב), ומשה אומר לשון אחר ממה שנאמר בבקשה של ישראל, ששם נאמר 'ויתורו' ואילו כאן אמר 'ויחפרו', וביאור החילוק שבזה, שמשמעות שליחות המרגלים ל'חפירה' הינו לחפש ולאתר את נקודת התורפה שבארץ ישראל, לחפש את החסרונות של יושבי הארץ שדרכם ניתן להיכנס לארץ ישראל. וזה היה יסוד החטא שהמטרה הייתה לחפש את החסרונות ואת הנקודות הרע, ומשום כך הגיעו לחטא הגדול שעד היום אנחנו סובלים מהשלכותיו.
והרי לנו, שלתור הוא לחפש את הטוב, ואת הדרך הטובה שדרכה ניתן לכבוש את ארץ ישראל, ואילו לחפור הוא לחפש את נקודת החולשה. וזה היה תוכחת משה לישראל שהבקשה שלהם הייתה באמת לחפור את הארץ.
וא"כ שנקבע חודש האלול על שם מהות החודש מלשון 'ויתורו' הרי בזה שהוא לחפש את החלק הטוב, זה המטרה של האלול, לגלות את החלק אלוק ממעל שבנו. אלול, זה זמן החיפוש של החלק הקדוש שבנפשנו והחיפוש של החלק הטוב שבנו. מהות האלול, אינה 'לכפות' עלינו להתנהג בצורה טובה יותר, אלא זה הזמן 'להתחבר' לחלק הטוב והקדוש שבנפשינו.
ובשעה שבן אדם חי בצורה הזאת, היתר קורה מאליו. כאשר שאנחנו מעלים את עצמנו, ההתחזקות קורה ממילא.
משל למה הדבר דומה, לעני ואביון שירש מאביו חורבה שירש אביו מאביו, וחורבה זו בנויה הייתה קומה על גבי קומה, והעליונה הייתה נעולה מאז ומעולם במנעול עב וחלוד מרוב שנים, והקומה התחתונה הייתה חורבה ממש טחובה ומלאה מרעין בישין ושם התגורר העני הלז שירש את הבית, וחי בה שנים רבות וגידל בה את משפחתו בחיי דוחק ועניות, כשהוא רגיל למצבו האומלל כל השנים.
מידי פעם, כשהיה נשאל מה יש בקומה העליונה, האם בדקת פעם מה יש שם, במצבו שלו ענה להם בייאוש, אין לי זמן לכך, כל ימי אני טרוד במחיה ובכלכלה ובגידול הבנים.
אבל פעם חזקה עליו דברי רעיו ושכניו, לבדוק מה יש בעליית הגג. וכאשר החליט לטרוח ולבדוק את שיש למעלה ופרץ את המקום, בשעה שדרך שם הוא נדהם, לגלות ארמון פאר מלא אוצרות אבנים טובות ומרגליות כסף וזהב וכל אשר לפניו שייך לו. ברגע אחד נהפך הוא לעשיר גדול ועצום. וכמובן שמיד הוא תיקן את כל ביתו, וחי כל ימיו בעשירות.
בתוך ביתו היה מונח אוצר גדול כל כך, וכל ימיו לא ידע, שאילו רק הוא יעלה קומה וישבור את המנעול, ברגע אחד הוא ייהפך לעשיר עצום וישתנו חייו.
כן נראים הדברים אצל נפש האיש היהודי. כל אחד מאיתנו יש לו את קומת המרתף של חלק הגוף 'בא מעפר וסופו לעפר' אבל יש גם את 'הקומה העליונה' אותה קומה של 'חלק אלוק ממעל' שכל מהותה היא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו.
כל אחד מבין, שאותו עני שגילה את כל האוצרות, ברגע אחד המרתף כבר לא עניין אותו כלל ולא יעניין אותו, ברגע אחד, הוא התרומם למקום אחר לגמרי. הוא לא נצרך לשום דבר בכדי שהמרתף כבר לא יהיה במחשבותיו, אין הוא נצרך לעבוד על זה בדעתו, עצם המציאות שלו שהפך להיות עשיר ממילא כבר אין לו בעולמו את העוני והמרתף.
וזה ביאור ענין החיפוש, שלימדנו הלקט יושר שהוא מהות חודש האלול. לחפש את הקומה העליונה שבנו, לא מדובר על ה'ויחפור' אלא על 'לתור' לחפש את הטוב, את הקומה העליונה.
בדומה לזה, הגרא"א דסלר זצ"ל במכתב אליהו מסביר שנקודת הבחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, אלא כאשר בן אדם מגיע לדרגה ובוחר בטוב הוא עולה בזה ונכנס לרשות היצר הטוב, וכל המעשים הטובים שהוא יוסיף לעשות שבתחילה היה צריך להילחם עליהם, כבר יגיעו בלא בחירה ובלא מלחמה כאשר הוא יעלה את נקודת הבחירה, ועפי"ז ביאר את הענין של מצווה גוררת מצווה. ויסוד הדבר הוא שההתמודדות הישנה הוא כבר יכול לעשותה בלא שום מלחמה בעת שהוא הצליח כבר להגיע לנקודת בחירה. וזה הענין שבעת שאדם עולה ל'קומה העליונה' כבר הקומה התחתונה לא מעניינת אותו.
הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ד) כותב "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים וכו' ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים" ומה הענין בזה שיסיק השב שאינו אותו האיש ואומר לעצמו אני אחר? נראה לומר שזה הביאור, שהתשובה שלו היא מה שהוא עלה מהמקום הזה, הוא עלה למקום אחר גבוה ומרומם יותר.
ומצינו ברבינו יונה בעיקרי התשובה (שע"ת ש"א י') שמבאר צורת עיקר החרטה של תשובה וכ' שם "יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה' וכו' איך החלפתי בעולם חולף עולם עומד לעד לעולם איך נמשלתי כבהמות נדמתי והלכתי אחרי יצרי כסוס כפרד אין הבין ותעיתי מדרך השכל" ולפי פשוטו זה נראה דבר המייאש, ודברים קשים הם, אבל ביאור דבריו הוא שבגלל שהוא עולה בדרגתו לקומה העליונה, הוא התרומם ממילא שאר הדברים הם פחותים, כבהמות נדמו, הוא מרומם מזה. זה כוונת דברי רבינו יונה.
וזה גם יסוד ההכנה לראש השנה, מהות הר"ה להגיע ה'תמליכוני עליכם'. לעלות מעלינו, לגלות את הטוב שבנו.
וכמו שאמרנו, ברגע שהאדם נמצא מרומם בדרגה אחרת שאר הדברים לא מעניינים אותו, הוא לא צריך לכפות את עצמו על זה. והרי כל אחד, בתפילת נעילה לא ידבר דברים בטלים סתם, ולמה? כי הוא נמצא מרומם בדרגה אחרת, וממילא לעשות דברים אחרים זה לא שייך אליו בכלל.
זה כוונת הלקט יושר שאלול זה לחפש ולגלות את הטוב שבנו, זה העבודה של ימי האלול, לעלות את עצמנו לרומם את עצמנו. ועד ששאר הדברים הפחותים ממילא אין שייכים לנו.
בכל אחד מונח הרבה טוב, הוא רק צריך לחפש, זה קל להשיג את זה, להיות בן אדם יותר מרומם, יותר טוב. אנחנו לא מדברים כאן על מדרגות גבוהות.
וממילא בעת שהוא מעלה את עצמו, אז דברים אחרים לא מעניינים אותו. הוא לא צריך לחפות עליו על ידי קבלות, אלא זה ממילא קורה. וזה בכל תחום ממש, לא מדובר במדרגות שאנחנו צריכים לחפש איזה דרגות גבוהות או מדרגות.
אנחנו רואים בלדוד ה' אורי וישעי, שאומר דוד שה' הוא אורי וישעי ממי אפחד, זה קורה מאליו, אם ה' הוא האור והישע ממילא ממי אפחד, אין מקום לדברים אחרים בעולם, זה קורה כבר ממילא הוא כביכול נמצא בעולם אחר. וכמובן שזה כבר דרגות גבוהות. אבל זה יסוד הדברים.
הקב"ה עתה בימי האלול קרוב אלינו. קראוהו בהיותו קרוב, זה הזמן הזה עכשיו. כל חיבור קטן מעלה. יעזרנו הקב"ה שבאמת נצליח לגלות את הטוב שבנו, וזה יעלה אותנו, וממילא הזוטות כבר לא יהיה להם מקום אצלינו, ולא יעניין אותנו. ואם נזכה לנצל את זה להתרומם נזכה בע"ה להרבה שפע של רחמים בזמן הזה של ימי הרחמים.
(שיעור דעת שנמסר בישיבה הקד', ע"ד הכותב בלבד)
