הרמב"ם הל' תפילה (פי"ג ה"ח) ז"ל "מפסיקין למועדות וליום הכיפורים וקוראין בענין המועד לא בסדר השבת. ומשה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קוראין בכל מועד עניינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד ומה הן קוראין בפסח בפרשת המועדות שבתורת כהנים" וכו' עכ"ד.
והנה יל"ע לכאו' בדבריו. חדא, מה טעם הוצרך הר"מ לכתוב הדין שמפסיקין במועדות, ולכאורה היה צריך לפתוח ולכתוב 'משה רבינו תיקן להם שיהיו קוראין בכל מועד ענינו' ומה הוצרך הר"מ להוסיף שמפסיקין מהתקנה של קריאת שבתות.
עוד יל"ע באמת אמאי מפסיקין, ומ"ט באמת אין קוראין גם פרשת השבוע וגם פרשת המועד, ואליבא דאמת מדוע מפסיקין ואין קוראים שניהם.
וביותר צ"ב שכאן שנה הר"מ דיני קריאת התורה מהלכות תפילה, ומיד פירש הר"מ מה קוראים בכל מועד ומוסיף ושואלים ודורשין וכו', ומה שייך לכאן להלכות הקריאה שמשה תיקן ששואלין ודורשין בענינו של יום, ומה זה שייך לכאן, שהר"מ פתח בהלכות קריאה והמשיך מיד בהלכות קריאה ומה הם קורין בפסח בפרשת המועדות וכו', ומדוע הכניס כאן ענין זה של שואלין ודורשין. וצ"ב.
והנה בעיקר תקנת משה של קריאת התורה כתב הר"מ (שם, פי"ב ה"א) "משה רבינו תיקן שיהיו קוראין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו ג' ימים בלא שמיעת תורה ועזרא הסופר תיקן שיהיו קוראים כן במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות וגם הוא תיקן שיהיו הקוראים בשני וחמישי ג' בנ"א ולא יקראו פחות מי' פסוקים" עכ"ד. והיינו שמשה תיקן קריאה בשבת ובשני חמישי, ובתקנת משה של שני וחמישי היה מצד התקנה יכול להתקיים בעולה אחד, ועזרא הוסיף בתקנת שני וחמישי שיהיו בו שלושה קרואים והוסיף גם תקנה חדתי של קריאת התורה במנחה בשבת.
והנה בר"מ (שם, פי"ג ה"א) כתב "המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקוראין בסדר בראשית בשניה אלה תולדות נח בשלישית ויאמר ד' אל אברם וקורין והולכין על הסדר עד שגומרים התורה בחג הסוכות ויש מי שמשלים את התורה בשלוש שנים ואינו מנהג פשוט".
והנה בפשוטו דין הקריאה בתורה בכל שבת ובשני וחמישי שתיקן משה, ומה שהמנהג פשט בכל ישראל להשלים התורה בכל השנה, הם ב' ענינים חלוקים ביסודם. שמשה תיקן קריאה שלא ישהו בלי תורה יותר מג' ימים, ובתוך תקנתו יש דין נוסף להשלים כל התורה כולה בשנה אחת (ויש שנהגו בשלוש שנים), אבל אין לה שייכות לעיקר התקנה של הקריאה שתיקן משה, והוא כמו שעזרא הוסיף בתקנת משה עוד תקנה נוספת.
והנה לפי"ז עולה לדינא, הקורא בתורה פרשת נח בשבת בראשית או שקורא פרשת בראשית בשבת נח וכיו"ב יקיים בזה תקנת משה של קריאה בתורה אבל את המנהג הפשוט לקרוא בכל השבת פרשה אחת כמו שנהגו לא עבד, אבל עיקר התקנה שפיר קיים ויצא יד"ח.
והנה במתני' דמגילה (כ"ט א') תנן 'לכל מפסיקין בראשי חודשים בחנוכה ובפורים בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים' ופירש רש"י שם "לכל מפסיקין מלקרות בענין היום וקורין בענין המועד מעין המאורע". ומבואר בדברי רש"י שקריאת התורה דשבתות הוא 'ענין היום' ומפסיקים מ'ענין היום' למעין המאורע, ומבואר שאין ההפסק מסדר הקריאה אלא ההפסק הוא מלקרות את 'ענין היום'. ומבואר שקריאת התורה מעיקר תקנתה היא 'קריאה מענינו של יום', והיא ממש כמו שקריאה בפסח היא מענין הפסח וכו' והוא הדין שכל קריאה וקריאה בכל פרשה הוא ענין היום.
ומעתה נראה דאם משה תיקן לקרוא בתורה קריאה שהיא מענינו של יום א"כ אם יקרא בתורה קריאה שאינה מענינו של יום לא רק שלא ייצא את המנהג הפשוט בכלל ישראל אלא אף את גוף התקנה של קריאה לא קיים. וזה הטעם שנקרא פרשת השבוע, כיון שזה באמת קריאת הפרשה שהיא ענין השבוע.
והנה לקמן (פי"ג הכ"ה) הביא הר"מ דינא דשניים מקרא ואחד תרגום וכתב "אע"פ שאדם שומע כה"ת כולה בכל שנתו בציבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום" וכו'. והשו"ע (או"ח רפ"ה ס"ד) הביא שאם לא הספיק לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בשבת ישלים עד מנחה וי"א עד יום רביעי בשבת, עיי"ש, (והוא כבר מד' תוס'). וטעם הדבר מבו' במ"ב כיון ששלושה ימים ראשונים שייכים עדין לשבת הקודמת וכדמצינו לגבי הבדלה שמבדיל עד סוף יום ג'.
והדבר צ"ב דאם תקנת משה היה לקרוא בתורה בשבת בלבד, ומלבד זה המנהג הפשוט הוא דין בפנ"ע שקוראים על סדר הפרשיות, ודין השניים מקרא שייך הוא לדין הקריאה מ"ט ההשלמה שייכת לשבת שעברה וכ"ז שהוא שייך לשבת יכול להשלים ואח"כ לא, הלא אם שייך השלמה על שניים מקרא של הקריאה שייך לעולם ואם לא לא ומ"ש לענין השבת שעברה, והלא דין זה הוא מדין הקריאה ומה הוא שייך לפרשה של השבוע.
ומבואר להדיא כמש"נ שתקנת משה והמנהג הפשוט אי"ז ב' ענינים חלוקים ואין דין משה של קריאה בתורה גרידא, אלא תקנת משה היא לקרוא מענינו של יום והמנהג הפשוט הוא בכלל זה שהפרשה היא היא פרשת השבוע והוא שייך לשבוע, ומעתה כיון שדין הקריאה אינו אלא בענינו של יום א"כ אחר יום שלישי כבר אי"ז ענינו של יום שהתחיל השבת הבא וכיון שכן שוב ל"ש לקרוא שניים מקרא על הקריאה הקודמת שכבר אי"ז מענינא. ועי'.
וביאור הדברים, שבאמת תקנת משה היה תקנה אחת, שהיה תקנת משה לקרוא בתורה "מענינו של יום". ועצם הדין כך הוא. ומקור הדין כתוב בגמ' במגילה שהוא מ'וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל' והיינו שתקנת משה ביסודה היתה תקנה לקרוא בענינו של יום. ומעולם לא היו כאן שתי תקנות חלוקות אלא תקנה אחת היא שיהיה הקריאה מענינו של יום.
והנה בשלמא במועדות אנו יודעים מה הוא ענינו של יום שהוא מעין המאורע, אמנם בכל שבת ושבת אין אנו יודעים מה הוא ענינו של יום. וכאן באו חז"ל ותיקנו והנהיגו לנו מה הוא ענינו של יום בכל פרשה, שהם שייכו בין הפרשה לבין היום, ומזמן שהם שייכו הרי שהשתא זה הוא ענינו של יום ממש, והם קבעו שזה ענינו של יום. ואי"ז רק תקנה צדדית בסדר של הקריאה אלא שזה נעשה 'ענינו של יום', והם קבעו שבכל שבת זה ענינו של יום, ושבת בראשית זה פרשתה של שבוע זה, ובאמת השתא שבת זו היא ענינו של יום מענין הפרשה שנקבע בה, והמנהג הפשוט אין זה מנהג בעלמא אלא זה גופא בקביעות של חז"ל ששייכו בכל פרשה ופרשה את ענינה של אותה הפרשה. וממילא מתקיים בזה מענינו של יום של תקנת משה, אבל באמת אילולי שתיקנו חז"ל שכל פרשה היא ענינו של יום מאותו השבוע הרי שלא היו יכולים לקיים תקנת משה כלל כיון שסו"ס בעי מענינו של יום.
ומעתה אם קרא קריאה בשבת בראשית של פרשת נח וכדו' ממילא הרי לא קיים כלל הקריאה לא של סדר הפרשה ולא את תקנת משה לקרוא בתורה, כיון שכל התקנה היא מענינו של יום, ואחר שקבעו חז"ל שהפרשה היא פרשת בראשית א"כ פרשה אחרת אין זה ענינו של יום בשבוע בראשית ומשה קבע קריאה בענין היום בלבד, והקורא קריאה אחרת בשבת הרי"ז כקורא סוכה בפסח שלא קיים כלל ועיקר את תקנת משה בעיקר הקריאה. ועל כן לענין שניים מקרא יכול להשלים עד יום רביעי, כיון שהיום זה ענינו של יום, וממילא כל זמן שזה ענינו של אותו שבוע וזה שייך לאותו שבוע יכול להשלים את הפרשה עם הציבור.
והנה במסכתא סופרים פרק י' אי' 'משה וכו' שיהיו קוראים בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד שנאמר וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל' ולהדיא שמשה תיקן להם לישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובחולו של מועד ואותה תקנה היא, ולהדיא שמאותו ילפותא שאנו למדים את דין ותקנת קריאת ימים טובים וחולו של מועד משם אנו למדים את הילפותא של קריאה בכל שבת ושבת, וכמו שפשוט שבימים טובים התקנה הייתה תקנת קריאת מועדי ד', וכלשון הפסוק, הרי שה"ה שברור גם לענין שבת שתקנת משה הייתה תקנה בעניני היום, וזה להדיא כדברינו.
והאופן שנקבע שזהו ענין היום הוא על ידי תקנת חכמים של סדר הקריאה, ובסדר הקריאה של כל פרשה ופרשה בזה נקבע שזה ענין היום. ואי"ז סתירה מה שפעמים בא"י קורין פרשה אחת ובחו"ל פרשה אחרת, כיון שבכל מקום נקבע ענינו לפי מקומו. והנה יש לדון בגוונא שנוסע מארץ ישראל, ובזמן זה בארץ ישראל קורים בפרשה אחת ובחו"ל קורין בפרשה אחרת, ופרשה זו שקורים בחו"ל כבר קראו באר"י ועתה שישמע קריאה זו וישוב לאר"י הפסיד קריאת פרשה אחת כיון שבאר"י כבר המשיכו בסדר הקריאה ויחסר לו קריאת פרשה אחת, מה יעשה עם הקריאה, האם יקרא עתה בחו"ל את שתי הפרשות בקריאת התורה או שלא יקרא הפרשה של אר"י ויפסיד קריאת פרשה אחת, ויש שרצו לקרוא שתי הפרשיות באותה השבת בקריאה ולחלק הקרואים בשתי הפרשיות.
ונראה לי ברור שדינו הוא שבכה"ג אין קורא בתורה פרשה שאינה נקראת במקום זה, כיון שבמקום זה אין זה ענינו של יום, וממילא כלל אי אפשר לקיים בזה את דין התקנה של הקריאה שתיקן משה, ואם רוצה להשלים יכול להשלים בחומש, אבל לא בקריאה בס"ת ופשיטא לי שאין לברך ע"ז ברכות העולה כיון שאי"ז בכלל תקנת קריאת התורה שתיקן משה.
ושמעתי שמרן הגר"ש וואזנר זצ"ל נשאל בזה והשיב שיכולים לקרוא הפרשה אך לא להוסיף עלייה אלא להמשיך עליית האחרון והקרוא השביעי יוסיף קריאת פרשה זו, וכמדומה שזו סברתו כי ל"ש לקיים תקנת הקריאה במקום שאי"ז דין הקריאה, כיון שהקריאה לא הייתה דין קריאה בתורה בעלמא אלא קריאה בענין היום ואי"ז נחשב ענין היום. ועי'.
ועתה נהדר לקריאת המועדות. במה שתמהנו מ"ט כתב הר"מ ש"מפסיקים" ולא כתב שכך היא הקריאה במועד ותו לא מידי, לדברינו א"ש כיון שחז"ל במנהג הפשוט שייכו בין כל שבת ושבת לפרשי' הנקראת ממילא יש כאן סדר ענינו של יום ובשביל לקרוא ענינו של יום דמועדות צריכים להפסיק מהסדר הקבוע בתקנה, ויש כאן הפסק אעפ"י ששניהם מאותו דין של ענינו של יום, אבל יש כאן בתקנה סדר שהעמידו חז"ל שכל שבת יהיה ענינו של יום, א"כ צריכים להפסיק מסדר זה למעין המאורע.
ועמדנו בזה מה טעם באמת מפסיקים בקריאה לקריאת המועד ואין קוראין שניהם קריאת השבת וקריאת המועד, ועוד תמהנו מהו שהביא הר"מ הלכה זו שדורשים בהלכות החג.
ונראה שלשם ביאור ענין זה הביא הר"מ מה שתיקן משה שיהיו שואלין ישראל ודורשין בענינו של חג במועד, ומעתה תקנת משה הלא הי' שיהיה הקריאה מענינו של יום וכיון שמשה תיקן שיהיו שואלין ודורשין בענינו של חג בחג שוב ממילא ענינו של יום הוא רק ענין המועד ואין מקום לענין השבת כלל, כיון שמשה תיקן שענינו של יום הוא ענין המועד דווקא, וממילא אין מקום לקריאת השבת שהשתא אינה ענינו של יום כבר דל"ש שיהי' שניהם יחד. ומעתה א"ש טעמא שהביא הר"מ דינא דשואלין ודורשין כאן, שבא לפרש טעם מה שצריך להפסיק מקריאת השבת לקריאת המועד ולא לקרוא בשניהם, ובזה מבואר מה טעם אין קוראין בשניהם כיון שאין זה ענינו של יום שהרי דורשין הלכות חג בחג, וזה טעם שהביא הר"מ דין זה שדורשין בהלכות החג בחג כאן שבא בזה לבאר ההלכה שמפסיקין. ודו"ק.
ואחר שביאר הר"מ שטעם ההפסקה הוא משום שיש הלכתא דשואלין ודורשין בהלכות החג וזהו טעם מה שהמועד לא יכול להיות בו קריאה של שבת, א"ש דכל זה שייך דווקא במועדות, אבל בשבת ר"ח וכן בד' פרשיות שאין בהם הלכה של שואלין ודורשין א"ש שקורין גם ענין הפרשה וגם מענין היום ואי"ז סתירה.
והנה במנחה של שבת חול המועד קוראין מענין השבת אף שהוא בתוך המועד ולדברינו בתוך המועד לא שייך קריאה של שבת כיון שאי"ז ענין השבת והופקע מזה, אבל אי"ז קושיא כלל כיון שתקנת הקריאה במנחה בשבת היא מתקנתו של עזרא ולא מתקנתו של משה שתיקן ענינו של יום ותקנת עזרא אה"נ לא היתה התקנה מענינו של יום דווקא, ועי'.
ונראה עוד נפק"מ לדינא שלדברינו אליבא דאמת בחול המועד אי אפשר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום של שבת העוברת או הבאה, מכיון שלפי מש"נ חוה"מ הוא מופקע מענינו של קריאת השבת והוא יש בו רק ענינו של מועד כמש"נ וזו היא קריאתו.
ממילא קריאת שניים מקרא בחול המועד היא כקריאת שניים מקרא בכל שבוע אחר יום שלישי ולא קיים את דינו, כיון שאין הפרשה של השבוע בחוה"מ ענינו של יום.
ואין לתמוה ע"ז מקריאה דוזאת הברכה שמבו' שקוראים פרשת השבת אף שהוא מועד ולדברינו במועד א"א לקרוא קריאת השבת, כיון שבתקנת משה דשואלין ודורשין נעשה ענינו של יום רק ענין המועד ולכאו' בקריאת שמ"ע שמח"ת מבו' ל"כ.
אבל אי"ז תימה כלל כיון שאף שהוא קריאת השבת סו"ס הוא נמי מעין המאורע של יו"ט של סיום התורה, וקריאתו אינה משום ענינו של יום של השבת אלא רק משום ענינו של יום של היו"ט. ועי'.
והעירוני, דהנה במשנ"ב (תרס"ט סק"ד) כתב לגבי קריאת שמחת תורה ז"ל "כתבו הפוסקים שבליל שמחת תורה יקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום" ולכאו' זה צ"ב מ"ט בליל שמחת תורה ואמאי א"א קודם ככל ערב שבת, (ובמ"ב במהדורת דרשו הביאו דהגריש"א נקט דכוונת המ"ב לאפוקיי משמחת תורה ביום אחר הקריאה שאז הוא קריאת בראשית ובזה יישב הסתירה במ"ב שכ' בסי' רפ"ה סקי"ח דזמן הקריאה הוא בהוש"ר ואם קרא ביום שמחת תורה לא הפסיד), ולדברינו יתבאר היטב דכוונת הפוסקים הוא דקריאת זאת הברכה שאני מכל ערב שבת כיון דחול המועד יש בו ענינו של מועד ממילא א"א לקרוא בחול המועד את קריאת וזאת הברכה דשמחת תורה כיון דבחול המועד תיקנו קריאה אחרת וממילא הופקע מקריאה זו דאין זה ענינו של מועד, וע"כ כתב המ"ב דלהני פוסקים זמן קריאת וזאת הברכה הוא דווקא בליל שמחת תורה ולא קודם, ועי'.
