רא"ש סי' ג' ת"ר העושה סוכה לעצמו אומר שהחיינו כו' היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים משמע דברישא כשבירך שהחיינו בעשייתה אינו מברך שתים בכניסתה ותימה והלא צריך לברך שהחיינו בשביל המועד כמו שמברכין זמן בכל המועדים וי"ל כיון דסוכה מחמת חג עשה סברא הוא דזמן דידה אע"פ שברך בחול פוטר זמן החג, לפי זה כ"ש כשבירך זמן על הלולב ביו"ט ראשון שאין צריך לברך עליו זמן ביו"ט שני עכ"ל וכונתו למה שהביא לעיל בסי' ב' מח' גדולי גרמיישא ור"ש מאיברא, אם ברך על נטילת לולב ביו"ט ראשון, אי פטר להזמן דנטילה ביו"ט שני, דדעת גדולי גרמיישא דפטר דלא גרע משעת עשייה, ודעת הר"ש מאיבר"א דזמן לא נתקן לאומרו אלא בשעת נטילה או בשעת עשייה, אבל נטילה דיום ראשון אם אינו קודש אינו לא שעת עשייה ולא שעת נטילה, וזהו מש"כ הרא"ש, דמדחזינן דברכה דשעת עשייה פוטרת חיוב זמן דיום, כ"ש דברכה דשעת נטילה ביו"ט ראשון פוטרת נטילה דיו"ט שני, והדברים לפו"ר אין מובנים כלל, דהא טעמו של הר"ש מאיברא הוא דלא תקנו אלא בשעת עשייה, ונטילה ביו"ט ראשון אינה שעת עשייה, אבל אכתי י"ל דברכה דשעת עשייה פוטרת גם את היום.
והנראה בביאור דברי הרא"ש, דטעמו של הר"ש מאיברא הוא דהא דמברך בשעת עשייה הוא משום שעשייה גופא היא מכלל המצוה, וכש"כ רש"י במכות דף ח' א' דעשיית סוכה הוי מצוה, [וע' רמ"א סי' תרכ"ה ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כפור, דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה, הרי דעשיית הסוכה היא עצמה מצוה, ושייך בה דין מצוה הבא לידך אל תחמיצנה] ויסוד הדבר הוא עפ"י המבואר בכ"ד דכל הכשר שמוכרחת להמצוה, דא"א לקיים את המצוה בלעדיה, היא בכלל המצוה, וכש"כ הפסקי תוס' בזבחים דצ"ז לגבי שבירת עצם, דשעת השבירת עצם חשיב בעידנא דמקיים עשה דאכילת פסח, כיון שא"א לעולם לקיים מצות אכ"פ בלא שבירה, והכי מוכרח מיניה וביה, דאמרינן במנחות דמ"ב דהא דאין מברכין על עשיית סוכה ותפילין הוא משום דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מצוה, הרי דמצוה מיהת הויא אלא שאינו גמר, והוא כנ"ל דהעשייה גופא בכלל המצוה, כיון דא"א לתפילין וסוכה בלא עשייה, בע"כ דנכלל במצות תפילין וסוכה גם עשייתן, וכל כה"ג, וע"כ מברך זמן בשעת העשייה כיון דהוא שעת קיום מצות סוכה ממש, אלא שאינו גמר, ואף דברכת מצות לא תקנו אלא היכא דעשייתה גמר מצותה, אבל ברכת זמן לא בעי גמר מצותה, ושפיר מברך בשעת תחילתה, וכ"ז לא שייך אלא בשעת עשייה, אבל בשעת נטילה דיום ראשון ל"ש ברכה, דאי ראשון חול הרי אין כאן מצוה כלל, ושלא בשעת המצוה אינו יכול לברך עליה, אבל ז"א אלא בסוכה, אבל בלולב למאי דקיי"ל דאי"צ אגד, הרי אין עשייתה הכשר, דהא אפשר לקיים את המצוה בלא עשייה, והרי גם בלולב מבואר דיוצא יד"ח שהחיינו בשעת עשייתו.
וע"כ נראה באו"א דלעיל דף כ"ו א' תניא א"ר חנניא בן עקביא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי ר' יוסי הגלילי שהיה רבי יוסי הגלילי אומר העוסק במצוה פטור מן המצוה, ומבואר דהעוסק בהכשר מצוה חשיב עוסק במצוה, וי"ל דמש"ה מברך בשעת עשייה על עצם המצוה, אף אם נימא דאין העשייה בכלל המצוה, אבל מ"מ מאחר שעוסק בהכשר המצוה חשיב כבר מעתה עוסק במצוה, ויכול לברך עליה, דהא ודאי דבשעת העשייה פטור ממצוה אחרת מדין עוסק במצוה, ומה"ט יכול גם לברך עליה, וכ"ז לא שייך אלא בעשייה, אבל נטילה דיום ראשון אינו עסק במצוה, דאין נטילתו זה הכשר של הנטילה דיום שני, ואם ראשון חול אינו עוסק במצוה כלל, וממילא אינו מברך.
ולפ"ז נ"פ דברכה דשעת עשייה אינה פוטרת אלא החיוב שהחיינו של המצוה, דהעשייה הוי נמי בכלל המצוה, או משום דעכ"פ עוסק במצוה, אבל החיוב שהחיינו של היום לא שייך לזה כלל, דשעת העשייה אינו היום טוב, וזהו מש"כ הרא"ש דמדחזינן דברכה דשעת עשייה פוטרת גם את היום מוכרח דהא דזמן פוטר אינו משום דהעשייה עצמה מצוה, כ"א דהוא נגרם מחמת המצוה אף אם הוא אינו מצוה בעצמו, וכללא הוא שיכול לברך על המצוה בשעה שעוסק בדבר שנגרם מחמתו, וה"ט שייך גם לגבי היום, דהא העשייה נגרם גם מחמת היום.
ומעתה נראה דזהו מש"כ הרא"ש דמדפטר גם את הברכת זמן של היום מוכח דזמן דנטילה ביו"ט ראשון פוטר את הזמן דיו"ט שני, ומשום דהנטילה דיו"ט ראשון הא נגרמה מחמת מצות נטילה, דהא מה שנוטל ביום ראשון הוא מחמת המצוה האמורה בתורה, דכיון דאית ליה ספק מצוה הרי הוא חייב ליטול ביום הראשון, ומש"ה יכול לברך על המצוה, וכן מפורש בדברי הרא"ש שם בסי' ב' שחלק על הר"ש וז"ל מיהו י"ל דשאני הכא דנטלו לשם מצוה לברך עליו ועדיף טפי מנטלו בחול אחר עשייה עכ"ל הרי דרק נטילה לשם מצוה, אבל נטילה אחרינא לא פטר, ובפשוטו אין מובן דמה בכך שנטלו לשם מצוה, דהא אי ראשון חול הרי באמת אינה מצוה כלל ומה לנו בכונתו, והביאור כש"כ, דלא בעינן מעשה מצוה, אלא מעשה שבא ונגרם מחמת המצוה, ובנטלו מחמת המצוה יכול לברך עליה, באופן דפליגי בזה, דהר"ש מאיברא סבר דמה שמברך זמן בשעת עשייה הוא משום דהעשייה עצמה מצוה, או עסק במצוה כנ"ל, וע"כ אם הראשון חול אין בו מצוה ולא עסק, ואף דהוא חייב בה מספק, מ"מ אם באמת הוא חול אי"ז מצוה, אבל דעת הרא"ש דלא בעינן שעת מצוה, כ"א דבר שנגרם מחמת המצוה, וזה שפיר הוי, דאף אם הראשון חול ואין הנטילה מצוה כלל, דאינו אלא מעשה נטילה בעלמא, מ"מ הא ודאי דנגרם ובא מחמת המצוה, דהמצוה היא זו שחייבתו בנטילה זו, מדין ספיקא דאורייתא, וכיון שנגרמה מחמת המצוה יכול לברך על המצוה בשעת הנטילה וכש"נ.
והנה ברא"ש סי' ד' גרסי' בפרק החליל איתמר רב יהודה אמר סוכה ואח"כ זמן רבה בר בר חנה אמר זמן ואח"כ סוכה והלכתא סוכה ואח"כ זמן יש מן הגדולים אומרים דבליל שני אומר זמן תחלה דזמן לא קאי אסוכה דאפילו אם היה ליל יו"ט ראשון חול יצא בזמן דסוכה ולפי סברת בני אייבר"א שחלקו בין בשעת עשייה בין לאחר עשייה קאי זמן נמי אסוכה עכ"ל ותמוה, דאם אכילה דיום ראשון חשיב כשעת עשייה, דין הוא שלא יברך זמן כלל, לפמש"כ הרא"ש לעיל סי' ג' דברכה בשעת עשייה פוטרת גם את החיוב זמן של היום, ומ"ש הכא דאינו פוטר אלא את הזמן של המצוה וכבר הק' כן הקרבן נתנאל ע' מש"כ בזה.
ואולי י"ל בזה, דאף דהיום גרם לעשייה, מ"מ לא גרמה להנטילה, דהא עשיית לולב וסוכה עיקר דינה הוא קודם זמנה, וע"כ אמרינן דהזמן גרם לעשייה שלפני יו"ט, משא"כ הנטילה דדינה ביו"ט עצמו, א"א לומר דהזמן גרם לנטילה קודם זמנו, ורק לגבי המצוה אמרינן דהמצוה גרמה לה, דהמצוה האמורה בתורה באמת גרמה כיון דחייב לחוש לספק, וזהו גופא מדיני המצוה, דכל שיש לו ספק חיוב מצוה חייב לעשותה, ונמצא דהמצוה גרמה לו נטילתו מספק, אבל לגבי היום לא שייך לומר דהיום גרם לו לחוש לספיקא, דהא היום טוב אינו היום אלא מחר, והיום ליכא שום זמן שמחייבו, ולא שייך לומר שהזמן גרם, ורק לגבי המצוה שייך לומר דהמצוה גרמה, דהמצוה היא דין האמור בתורה, והדין הא איתיה וקיים, ומחייבתו ליטול, אבל הזמן ליתיה האידנא כלל, ואולי יש להוסיף בזה מש"כ בשו"ת הר"ן סי' נ"א דהנודר שלא יהיה בעיר ביום פלוני, ויש ספק אם בכלל הנדר שיצא ממנו לפני היום, קרינן ביה חל הנדר ויכול החכם להתירו, ואף אם באמת כלפי שמיא הלכה כמ"ד שאינו חייב, מ"מ מאחר שדינו שחייב לחוש לו מספק, קרינן ביה חל הנדר, [וכ' שם דתליא אם ספיקא מה"ת לחומרא או לקולא,] והכ"נ חשיב דחל כבר המצוה ביו"ט ראשון של גליות אף אם הוא חול, כיון דמספק חייב ליטול, אבל זה שייך לגבי המצוה, דהמצוה כבר איתיה, או הנדר דהוא דין, אבל היום ליתיה, דא"א לומר דהזמן כבר איתיה בערב יו"ט ועדיין צ"ע בכ"ז.
