תענית כ"ט ע"ב. מיתיבי אסור לכבס לפני ת"ב אפילו להניח לאחר ת"ב וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ. ונחלקו הראשונים באיסור גיהוץ, דדעת הרמב"ן והראב"ד דהוא משום כיבוס, דבגיהוץ מתלבן הבגד, ואף דכיבוס שלנו גרע אבל גיהוץ שלנו מועלת ככיבוס שלהם ואסור, [ויש ראשונים שפירשו דגיהוץ היינו כיבוס בנתר ובורית כמבואר בשו"ע תקנ"א ס"ג] ודעת הרב יצחק ב"ר ראובן הובא בר"ן דאיסור גיהוץ אינו משום ליבון כ"א משום דע"י הגיהוץ נראים כחדשים ואסור משום לבישת בגדים חדשים, וכמו שמבואר במו"ק דף כ"ג א' לענין אבל דכלים היוצאין מתחת המכבש אסורין מטעם חדשים ע"ש, והנ"מ בכלי פשתן שאמרו אין בהם משום גיהוץ, דלהרמב"ן פירושו דאינם מתלבנים אפילו ע"י גיהוץ ה"נ אינם מתלבנים ע"י כיבוס שלהם, ומשו"ה ס"ל דכלי פשתן מותרים גם בכיבוס שלהם, אבל להריב"ר דאיסור גיהוץ הוא משום דנעשים כחדשים הרי הא דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ הוא משום שאינם נעשים כחדשים, אבל לענין ליבון לא אשכחן חילוק בין כלי פשתן לשאר בגדים ומשו"ה בכיבוס שלהם אסור גם כלי פשתן. וע' מ"ב ס"ק כ"ד ובה"ל ד"ה שהרי.
ושיטת הריב"ר צ"ע דמ"ט באמת שריין כלי פשתן בגיהוץ דנהי דאינם נעשים כחדשים מ"מ תיפו"ל מטעם הליבון, ואין לומר דס"ל דאין בגיהוץ ליבון כלל דהרי מפורש בכתובות דף י' דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם הוא גם לענין ליבון, דגיהוץ מלבן להבגד, ואם אין נ"מ בין כלי פשתן לשאר בגדים לענין ליבון מ"ט אין הגיהוץ אסור מטעם ליבון.
והנה במו"ק דף כ"ג א' ת"ר כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאין מתוך המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד רבי אלעזר בר' שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד כו' ובתוס' שם נחלקו אם יש איסור בכיבוס כל שלשים, ושיטת הריב"א דאסור, וקשה דא"כ מ"ט דתנאי דשרו בצבועים או בישנים, דתפ"ל דאסור משום כיבוס, וע"ז י"ל דמכבש שאני, שאין בו משום ליבון, דשם בכתובות דף י' פרש"י שיש בו שפשוף אבן, ונראה דזהו מה שמלבנו, וי"ל דבמכבש ליכא שפשוף, אבל הכא הא איירי בגיהוץ, ובהך גיהוץ מפו' שם בכתובות שיש בו ליבון, וקשה מ"ט אינו אסור מטעם ליבון
ונראה מוכרח בדעת הריב"ר דאיסור כיבוס דשבוע שחל בו ת"ב לא דמי לאיסור כיבוס דשבת, דאיסור כיבוס דשבת עיקרו הוא ליבון, דעיקר המלאכה הוא מלבן, ומשו"ה אסור כיבוס כיון דע"י כיבוס מתלבן הבגד, ושאר ליבון נמי אסור, משא"כ איסור כיבוס דשבוע שחל בו ת"ב לא שייך לליבון כלל, דלא אסרו ליבון אלא כיבוס, ונהי דמעשה כיבוס הוי מעשה ליבון, אבל אין הליבון אסור אלא הכיבוס, ומשו"ה לא נכלל בזה איסורא אגיהוץ, דאף דגיהוץ מלבן לא אכפ"ל דמעולם לא נאסר ליבון בגדים אלא כיבוסם, וכל איסורא דגיהוץ הוא מטעם אחר דנעשים כחדשים וע"כ כיון דבכלי פשתן אינם נעשים כחדשים מותר. אבל בדעת הרמב"ן והראב"ד מבואר דפליגי ע"ז וס"ל דכל ליבון אסור גם אם אינו כיבוס ומשו"ה גיהוץ אסור מטעם כיבוס. [אם לא דהרמב"ן והראב"ד פירשו גיהוץ באופן אחר, אבל מדברי השו"ע לא משמע כן.]
ולהמבואר נראה נפ"מ להא דאמר רב הונא בשבת דף קמ"ז א' המנער טליתו בשבת חייב חטאת והיינו משום מלבן, ונפסק בשו"ע סי' ש"ב, דלהראשונים דגיהוץ אסור משום מלבן ג"ז אסור ולשיטת הריב"ר דגיהוץ אינו אסור משום מלבן, מותר לנער טליתו.
או"ח סי' תקנ"א. בב"י ז"ל כתוב בתרה"ד מתוך הסברא נראה להתיר לנשים העבריות לכבס בגדים לנכריות בשבת זו שהרי אין איסור כיבוס משום דאסור במלאכה אלא כדי למעט בשמחה ולהראות האבלות והא לא שייך בכיבוס בגדי הגוים אמנם סובר אני להחמיר משום דאיכא למיחש למראית עין עכ"ל ואני אומר דהכי משמע בירושלמי לאסור דגרסינן התם בפ"ב דתעניות הדין קצרא אסיר ליה מעבד עבידתיה ומשמע דבכ"ג קאמר ל"ש דישראל ל"ש דגוים עכ"ל הב"י. ויעויין בביאור הגר"א תקנ"א ס"ז שכתב דהב"י פליג אתרה"ד וס"ל דמעיקר הדין אסור ולא רק משום מראית עין, ונ"מ דאפילו היכא דניכר מהבגדים דהם של עכו"ם אסור אף דלא שייך מראית עין, [וזה דלא כהמג"א בס"ה דנקט גם בדעת המחבר כהתה"ד דאינו אלא משום מראית העין ובנכרים שרי ע"ש.] ולכאורה היה נראה דיסוד המח' הוא באיסור כיבוס, דהתה"ד ס"ל דהאיסור הוא הליבון של הבגד, דמה שהבגד נעשה מכובס ומלובן הוא השמחה שאסרו, ומש"ה כתב דזה לא שייך בכיבוס בגדי עכו"ם, [וע' בה"ל ד"ה של הנכרי דמבו' דבאמת גם בשל ישראל אחרים הוה שרי מה"ט דליכא שמחה אלא בליבון בגדי עצמו, ורק דבישראל איכא חששא אחרינא ע"ש], אבל דעת הב"י הוא דהאיסור עצם מעשה הכיבוס ולא הליבון, עמש"כ בשיטת הר"י בר ראובן דחלוק איסור כיבוס דשבת שחל בו ת"ב מאיסור כיבוס דשבת, והרי בשו"ע ס"ג חשש לשיטתו של הריב"ר, וע"כ אין נ"מ בין בגדי עצמו לאחרים דמ"מ הא איכא מעשה כיבוס.
ודעת המ"ב צל"ע בזה, דבס"ק מ"ב סתם כדעת המג"א דבנכרים שרי דאין האיסור אלא משום מראית עין, ואילו בביאור הלכה בס"ז ד"ה ונהגו הביא דעת הגר"א דמעיקר הדין אסורים ואף בנכרים, ונקט כן להלכה וצע"ג.
והנה בטור ז"ל כתב רבינו שב"ט דה"ה נמי כלים חדשים אסור לתקן בשבת שחל ט"ב להיות בתוכה דגרסי' בירוש' בפ' מקום שנהגו נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מגו דעייל אב מנהגא ופירש רבינו ניסים מלשון או בשתי או בערב וכיון שהשתי אסור כ"ש תיקון בגדים חדשים וראוי להחמיר בזה מר"ח דהיינו נמי בכלל מיעוט שמחה כו' והוא מהמרדכי, ומבואר תרתי, דמדינא אסור רק בשבת שחל בו ט"ב, וראוי להחמיר מר"ח והוא ממנהגא, ונחלקו בזה הפוסקים, דהב"י פירש דאיסורא דתיקון כלים חדשים הוא מהך ירושלמי דנהגו דלא למשתי עמרא כו' וס"ל להרשב"ט דאי לאו דבשבת שחל בו אסור מדינא לא היה מנהג מר"ח, ומזה הוכיח דבשבת שחל בו אסור מדינא, אבל בביאור הגר"א בס"ז מבואר דשני דינים חלוקים הם דבשבת שחל בו ת"ב אסור מדינא מכ"ש דכיבוס, ומר"ח אינו אלא מנהגא משום דבטלה אבן שתיה וע"ז קאי הירושלמי, [וע"ש בביאור הגר"א דאיכא בזה כמה נ"מ לדינא] ולפמש"כ בדעת הריב"ר דאין הליבון אסור אלא מעשה כיבוס לא שייך ק"ו, דתיקון בגד חדש אינו מעשה כיבוס, וכי היכי דלא אסור ליבון דגיהוץ מה"ט נמי אין איסור אתיקון בגד חדש, ואשר מבואר מדברי הגר"א דלא כש"כ דהאיסור הוא הליבון, אבל בדעת הב"י י"ל כש"כ.
