וַיָּבֹא אֱלֹקים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ (כ"ב ט')
ברש"י "להטעותו בא אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו אין דעתו שוה עליו אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין".
והנה קשה להבין איך זה טעה בלעם בכך לחשוב שישנן עיתים שאין הכל גלוי לפניו ית"ש, שאין דעת שוה עליו? הלא בלעם היה נביא ובא בסוד ה' ואמרו עליו חז"ל שהגיע למעלת הנבואה כמשה רבינו ע"ה, התורה העידה שמחזה שקי יחזה ואיך זה אפשר שיטעה בדבר שכזה שאף אנשים פשוטים לא יטעו בזה?
אבל ביאור הדברים הוא כי מה שאנו מכנים את הקב"ה בשמות שונים כמו ה', אלוקים, אין השמות כוחות מיוחדים, שם ה' הוא הכוח יותר גדול מציאותו יותר רמה יותר נעלה, ושם אלוקים הוא כוח קטן ממנו, שולט על מציאות קטנה ממנה. חלילה לנו לחשוב כזאת!.
אלא שיש להבין זה ע"פ אותו ציור המובא ב"ליקוטי אמרים" (תניא) בנוגע להשראת השכינה שבאמת מלאה היא כל הארץ לית אתר פנוי מינה, אך הענין הוא שכמו שנשמת אדם היא ממלאה את כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו ואעפ"כ עיקר משכנה והשראתה הוא במח ומהמח מתפשטת בכל האברים וכל אבר מקבל ממנו חיות וכוח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו, העין לראות והאוזן לשמוע, הפה לדבר והרגלים ללכת, כנראה בחוש שהמוח מרגיש כל הנפעל ברמ"ח אברים וכל הקורות אותן היינו שאין הנשמה פחותה במידתה באבר אחד מכפי שהיא באבר אחר או במוח כ"א שוה היא במידה לכל האברים, אך בכל אבר משתמשת הנשמה כפי המידה שצריך וזקוק אלי', הרגל כפי מזגה ותכונתה, העין כפי מזגה ותכונתה והמוח כי מזו ותכונתו, הרגל משתמשת בנשמה במידה פחותה כפי המוח יען שהמוח הוא המרכז של כל האברים ממנו יקבל כל אבר ואבר את החיות והכוח די צרכו הראוי' לו, לכן צריך המוח להשתמש במידה יותר מרובה, אבל עצם הנשמה שרוי' ונמצאת בכל רמ"ח האברים, כעין זה אפשר לבאר גם ענין השמות.
אולם אצייר בציור יותר קרוב "מבשרי אחזה אלוק", מהאדם עצמו, כאשר אנו רואים איזה איש עושה פעולה מבלי התכוין כ"כ, מבלי עיון ומחשבה עמוקה והפעולה כמעט שתיעשה מאלי' הלא שאל נשאל האיך? האם לא יעשה האדם את הפעולה עם כל הנפשיות הנמצאת בקרבו? האם שני מיני כוונות לאדם פעם א' ישתמש בא' ופעם ישתמש בב'?, והתשובה היא: כי לאדם ישנה אך ורק מחשבה וכונה אחת אלא פעם ישתמש בה בכל מדתה בכונתה מלאה ושלימה ופעם במידה קלושה לא במלואה כפי מידת כל הכוונה אבל גם מידה זו הקלושה באה מכל הכונה שבאדם.
וכן הוא בענין השמות של הקב"ה, חלילה לאמור כי האלוקים הוא כוח מיוחד קטן משם ה' וכן אסור לנו גם לאמור כי חלק הוא מהמציאות כולה משם ה', כי באמת ישנה אך מציאות אחת גדולה והוא שם ב"ה עילת כל העילות וסיבת כל הנמצאים וזאת המציאות אינה מתפלגת ואינה מתחלקת אף בהשפעה בעולם כי אודות עצמיותו יתברך לא נדבר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, אך במה שנוגע לקבלת ההשפעה מקבל כל ענין וענין לפי מידת השפע הדרושה לו ויגיע אל ההנהגה האלוקית באופן ובשיעור הראוי לו לפי ענינו ובזה יתחלקו עניני השמות של הקב"ה.
בזו הידיעה בא אלוקים להטעות את בלעם בשאלו מי האנשים האלה עימך? כי בלעם בידיעותיו הגדולות אמנם ידע שהקטרוג לא יוכל להגיע לכל מקום כי בענינים היותר גבוהים היותר קרובים לשורש, ל"הכתר", שמה לא ישלוט כ"כ, ובכתר עצמו ששם שולט אך הטוב בתכלית לא יגיע שום קטרוג. אבל כששאל אותו אלוקים "מי האנשים האלה עימך" הבין שיוכל בתשובתו להוסיף מה בידיעתו של הקב"ה וחשב שאין הכל גלוי לפניו ואין דעתו שוה עליו וסבר שיש עת ששורר העלם כזה שאז לא תשמש בעולם כל מציאותו ית' בכל מידתה ובכל תוקפה וחשב למצוא שעה כזאת אשר אז קללתו וקטרוגו על עם ישראל יסתרו מעצם מציאותו יתברך ויוכל אז לפעול בקללתו והיינו שיוכל לקלל ולא יבין.
(מרן המהרי"ל בלוך זצ"ל)
