דווקא בשעת התרוממותו של בלעם נתגלו שורשי רשעתו

שנינו באבות (ה' י"ט) "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אאע"ה, ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע וכו' עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם".

ופירש"י שם: עין רעה כמ"ש – 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו' רוח גבוהה – 'מאן ה' לתתי להלוך עימכם' אלא עם אחרים. נפש רחבה – 'אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב'.

לכאורה, לפי פשטות הענין מדברי בלעם בשלושה מקומות אלו היה נראה שכשאמרם נתרומם מאוד כי בשעה שנשא את עיניו וראה את ישראל בירכם אז בברכה מעולה מאוד 'מה טובו אוהליך', וכן כשאמר 'מאן ה' לתתי להלוך עמכם' הרי בא להתנות הליכתו אך ברצון ה' וכן כשאמר 'אם יתן לי בלק וגו' בא להודיעם שאין שום כוח בעולם שימריצהו לעשות קטנה או גדולה שלא על פי ה'.  

ואמת הוא הדבר, שנתרומם אז מאוד – אבל באו חז"ל ודקדקו בדבריו אף בשעת התרוממות כזאת ומצאו, שלשון 'וישא את עיניו' מראה שעם כל זאת היה בו רצון להכניס בהם עין הרע (וכפרש"י שם). וכשאמר מאן ה' לתתי להלוך עימכם, 'עמכם' שאמר, העיד על רוח גבוהה כי משתמע מכך עמכם לא, אבל עם אחרים גדולים מכן כן, וכשאמר אם יתן איש וגו' כיון שהזכיר מלוא ביתו כסף וזהב מצאו בזה שהיה בעל נפש רחבה ומכיון שבתוך תוכו שקל ללכת עימהם לפי שחשק בממונו של בלק, מבלי משים ניתז מפיו שמץ מאותו השיקול, וקבע את המידה המסוימת לתשלום 'מלוא ביתו'. ואע"פ שעיקר כוונת דיבורו היתה להראות כמה חשוב עליו ציווי ה', גילה בביטויו הקל את חפצו וחמדתו בזהבו וכספו של בלק.

למדנו בזה שאף בשעת גדלותו של בלעם, כשהיה שרוי בהתרוממות הרוח, דבריו דיבורים נעלים מאוד, ואף רוח נבואה שורה עליו – שלא במתכוין היו טמונים בדבריו שיצאו מפיו ובמעשיו באותה שעה כל תועבות נפשו של אותו רשע, אף שבודאי היתה בבלעם כל מידה רעה כמש"כ שם רבינו יונה, וכן דרשו חז"ל שהיה בעל עבירה, מ"מ אמיתת פגם נפשו של בלעם נתגלתה ונקבעה דווקא מהמשמעות שהיתה בתנועתיו וביטויו שהתבטא מבלי משים בשעת התרוממותו, ודוקא בשלושה דברים אלו הגדירו חז"ל את שורש רשעתו של בעלם, הרי שאף בשעה זו של התרוממות מושפעים מעשי האדם ודיבוריו ממידותיו ומהותו הפנימית. 

(מרן הגרא"י בלוך הי"ד)