לנו נקבעו ימי האבלות להתעמק בחטא זלזול בכבוד חברו
עומק התביעה כשלא נזהרים בכבוד חברו, למדנו מהעונש המר שנגזר על תלמידי רבי עקיבא, שמתו בימי הספירה על שלא נהגו כבוד זה בזה, ולא הם בלבד נענשו אלא כל הדורות הבאים אחריהם חסרים את תורתם של תלמידי חכמים מופלגים אלו כי היה בזה חורבן התורה בעולם, כדברי הגמרא שם שהיה העולם שמם.
ונורא הוא עומק הדין כי הרי את גדלותם בתורה של תלמידי ר"ע אין לשער ואין להעריך, ורק נוכל לקבל עליה מושג כלשהו מגדלותם של רבם ר' עקיבא, שעליו אמר הקב"ה למשה שעתיד הוא לדרוש תילי תילין של הלכות על כל קוץ וקוץ שבכתרי אותיות התורה, וכל ימיו היה מצטער לקיים מצות ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך, ובודאי שגדול וקדוש כזה יהיו תלמידיו גם הם צדיקים וגדולי תורה, ועוד שחטאם היה דק מן הדק, ופשוט שלא ביזו זה את זה אלא שלפי רום מדרגתם היתה חסרה אצלם הנהגת הזהירות בכבוד חברם זה עם זה ועל כל זה מתו הם ותורתם אבדה לדורות.
וכנראה שלגודל מעלתם של תלמידי רבי עקיבא כן היתה עמם הקפידא להחשיב להם את הנהגותיהם כעוון חמור מאוד, ולגודל העוון והצורך ללמוד ממנו קבעו חכמים לנהוג אבלות בימי הספירה, כדי שנתעמק בחטא זה, שלדאבוננו אנו פרוצים בו מאוד, ונשכיל להתחזק ולהרבות זהירות בכבוד חברים.
י"ב אלף 'זוגות' תלמידים – שלמדו בפני עצמם ונחסרו בדיבוק חברים
ובאמת יש להתבונן במעשה זה דתלמידי ר"ע, שהיתה עליהם תביעה נוספת בענין חובת כבוד החברים, מלבד הטעמים שהוזכרו לעיל, כי כשלומדים יחד, בישיבת אחת, בהכרח אין אחד שלא לומד דבר כלשהו מחברו בלימוד בהלכה או בהנהגה, והרי משום כך חייב הוא לכבדו ולהוקירו, וכמו שמצאנו בדוד שלמד מאחיתופל רק שני דברים וקראו 'אלופי ומיודעי', ומשם למדנו שהלומד מחברו דבר אחד חייב לנהוג בו כבוד.
ולא רק שגדל החיוב להיזהר בכבוד חברו, כי הרי 'רבו' הוא לאותו דבר שלמד ממנו, אלא הפסד גדול של תורה יש בכך. כשלומדים יחד, ועם כל זה לא מכבדים כראוי אחד את השני, אין זה אלא משום שלא מכירים מספיק במה שקיבלו מחבריהם, ומשום שאין מחשיבים את התורה של חברו ואת מה שזכו ללמוד ממנו, ועל ידי כך נחסרות כל המעלות של דיבוק חברים ושל מלחמתה של תורה בפלפול חברים, אשר הם מיסודותיה של 'ישיבה' באופן זה, מאבדים את מעלת הכלל, ונמצא שכביכול כל אחד לומד ביחידות שעל כך נאמר "חרב על הבדים" ואף שנמצא בסביבה של אלפי חברים בישיבה, מ"מ לומד ביחידות בלי התועלת שיכולה להגיע מהרבים.
ונראה לבאר כעין זה מה שאמרו בגמרא שם שהיו לר' עקיבא י"ב אלף זוגות תלמידים, ולכאורה מהו שנקטו לשון "זוגות" ולא אמרו שהיו לו כ"ד אלף תלמידים, אלא שבאו ללמדנו דהתביעה עליהם היתה שהיו כזוגות בישיבה בפני עצמם, ולא נהנו ולא נתגדלו אחד מחברו, ולכן לא נזהרו בכבוד חברו.
עומק נוסף יש בזה יתכן, שדווקא כשלומדים יחד, עלולים להגיע למצב שבו לא מחשיבים את תורתו של חברו, כי כשמגיעים למדרגה גבוהה של הבנה בתורה ועמקות בלימוד, נדמה שלפעמים אם האחר לא השיג מדרגות כאלו הרי שתורתו חשובה פחות, לפי מידת עלייתו של האחד כך יש סכנה שהשני ייראה בעיניו כנמצא בדרגה נמוכה יותר, לכן כשלומדים יחד ישנה חשיבות מיוחדת לזהירות בכבוד החברים שכל אחד ואחד יתן לאחר הרגשת חשיבות בלימודו, שמעריך הוא את הישגיו וכך יחזקו אחד את השני ויתעלו יחדיו.
אדם יכול להיות גדול בתורה ולהישאר בעל מידות רעות
עניין נוסף שיש ללמוד מתלמידי רבי עקיבא הוא שיכול אדם להיות במדרגה גבוהה בתורה, ועדיין יכול להיות בעל מידות רעות המונעות ממנו לכבד את חברו – ושוב, עד כמה שהורשנו ללמוד ממה שאירע להם ברום מעלתם ובדקות התביעה שנתבעו.
וכבר נתפרשו הדברים מפי שלמה המלך "טוב רש הולך בתומו מעקש דרכים והוא עשיר" ופירש"י טוב רש – אף עני בתורה, הולך בתומו, במעשים טובים. הרי מבואר שטוב אדם העני בתורה אולם הולך בתומו בדרכים ישרות, מעשיר בתורה ההולך בדרכים עקומות, כי אף שהוא מלא בידיעת התורה ושכלו חריף ובהיר, כל זה לא יועיל לו באם אין בכוחו להתגבר על מידותיו הרעות ,כי בכוחה של מידה רעה ומגונה לעקם את השכל הישר ולהסיטו מן דרך התורה והיושר.
ובאמת שראוי להתבונן בכך איך יתכן שהתורה שבאדם לא מונעת ממנו ללכת אחרי מידותיו הרעות, וראיתי ביאור לדבר זה בשם הגר"י לווינשטיין זצ"ל המשגיח דפוניב'ז, שהמידות הם כוח טבעי מציאותי, וכמו שהאש היא מציאות השורפת ומכלה כל מה שפוגעת בו, ללא הבחנה בין חפץ זול ליקר, כך המידות כוח טבעי הן בנפש האדם שכשהוא קיים, בכוחו להשחית ולכלות את הנפש, ללא הבחנה בין צדיק לרשע, בין תלמיד חכם ובעל תורה לעם הארץ, אלא בכל מקום שניתן לו להרים ראש הוא משחית ומחבל.
גדלות בתורה ומידות טובות כרוכות זה בזה
והרי לפעמים עומדים ומשתוממים, איך פלוני שבעל שכל הוא ואפילו חריף בתורה, יכול לכעוס ולהתרגז או לדרוש כבוד לעצמו, עד שכל רואיו יפליאו על תבונתו להיכן הלכה, אלא שבאמת אין לתמוה על כך, כי אין שום הבנה שכלית לפעולות המידות באדם כמו הכעס והגאוה, אלא כוחות טבעיים הם, דומה הדבר לכל בעל חיים שאין בו שכל, כך הוא האדם בזמן שמידותיו הרעות ותכונותיו השליליות שולטות בו.
המידות הרעות טבע הם באדם, לכן מלחמת האדם במידותיו הרעות, היא מלחמה קשה וכבידה מאוד, הדרך להתמודד עם השפעתם הרעה היא רק בעבודה תמידית שיעבוד אדם על עצמו, לשפר את מידותיו ואת דרכיו ולכוף את יצרו.
איזהו גיבור הכובש את יצרו – אכן צריך גבורה נפלאה לכבוש את היצר ואת מידותיו הרעות, אך בלא זה לא ניתן להתגדל ולהתרומם, אפילו 'עשירות' בתורה לא תועיל בזה, כי טוב רש והולך בתומו מעיקש דרכים והוא עשיר. רק מי שגדלותו בתורה תביא אותו לכלל עמל עצמי ושבירת מידותיו יצליח להחזיק בעושרו, כי גדלות בתורה ומידות טובות כרוכות זה בזה. יחד עם עמלנו בתורה, צריך לעבוד על המידות ולשפרם ללא הרף כי רק אז נזכה שלא יהיה ח"ו עמלנו בתורה לריק.
השמחה בל"ג בעומר שנרפאה מכתם הרוחנית
על פי כל המבואר, יכולים אנו לתת טעם בענינו של ל"ג בעומר, יום זה מרבים בו שמחה וכמקצת יום טוב הוא, ומפסיקים מלנהוג בו את דיני האבלות שנוהגים בהם בימי הספירה. ובפרט בארץ ישראל חוגגים אותו ברוב פאר והדר, ויש שנהגו להעלות את קטניהם בהיותם בני ג' שנים לציונו של רשב"י לספר את שערותיהם.
כל יום טוב שקבעה התורה או עפ"י חכמים, יש בו לימוד עבורנו, ואותו הזמן יש בו סגולה לרכוש בו את המעלות המיוחדות ליום זה. אם כן בודאי שיש לנו ללמוד גם מיום זה של ל"ג בעומר ומוטל עלינו להתבונן במהותו של יום.
לאחר שעלה בידינו להבין את מהותה של האבלות על מות תלמידי רבי עקיבא, הרי נבין גם שביום בו פסקה המגיפה ובאה בו רפואה למכתם, תם גם עונם ונרפאה מכתם הרוחנית של חוסר הזהירות בכבוד חברו. לימוד זה על חומרת העוון ועל חובת הזהירות שבכבוד חברים ותלמידי חכמים אין לך תלמוד תורה גדול מזה, ולכן אף אנו פוסקים מתלמודנו ומרבים בשמחה.
