גיטין נ"ה "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא, אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא, קום פוק, אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך, אמר ליה לא, נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה וכו'.
ובגמ' ביומא דף ט' איתא דחורבן הבית היה משום שנאת חנם, וצ"ל דמעשה דבר קמצא הוא אופן מיוחד של שנאת חנם, ולכן הוא סיבת החורבן.
והנה יש להעיר איך החליף השליח בין קמצא לבר קמצא, והרי חזקה שליח עושה שליחותו, וגם איך אירע שאוהבו ושונאו שניהם נקראו האחד קמצא והשני בר קמצא, וכבר עמד בזה המהרש"א.
עוד הקשה המהרש"א דאפילו אם השליח החליף, מ"מ בר קמצא עצמו הרי ידע שהוא שונא של ההוא גברא, וא"כ היה עליו להבין שההזמנה היא טעות, ולמה הוא בא לסעודה.
וביאר המהרש"א דיש לומר דבר קמצא הוא בנו של קמצא, ולכן סבר בר קמצא דהגם דמצד עצמו הוא שונא של ההוא גברא, אבל סבר דמחמת שאביו הוא אוהבו על כן בא ההוא גברא להשלים עמו ולכן מזמינו לסעודתו.
ונראה להוסיף בזה בדרך דרוש, שאקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, הכוונה אינה רק שהוא החטא שבסיבתו נחרבה ירושלים, אלא נכלל בזה שעל ידי הנהגתם במעשה זה קבעו אנשי ירושלים בעצמם את גזר דינם, ובמה שנהגו עם בר קמצא פסקו את דין עצמם וקבעו את הנהגת הקב"ה עמהם, וכמו שמצינו הנהגה זו (שמואל ב', י"ב) שהקב"ה שלח את נתן הנביא לדוד המלך לשאול אותו מהו דינו של הגוזל כבשת הרש, וכשאמר דוד שהכבשה ישלם ארבעתים, אמר לו נתן הנביא כי אתה האיש ודוד גזר את דין עצמו, הרי שיש הנהגה כזו אצל הקב"ה שהוא נותן לאדם שבעצמו יפסוק את הדין, וכך גם כאן הקב"ה שלח לאנשי ירושלים שהם בהנהגתם בעצמם יפסקו את דינם.
דהנה באמת בדין ודברים שטען ההוא גברא לבר קמצא לא טען עליו שהוא גזלן במה שאוכל ושותה, ולא טען עליו מידי של ממון, אלא טענתו הייתה 'מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא', היינו דכיון דהוא שונא של בעל הסעודה, על כן אין מקומו בסעודה, כי הסעודה היא להשביע מטובו ועושרו של בעל הסעודה לאוהביו, ובעל דבבא אינו שייך למקום זה, אם הוא שונא שלו אין מקומו בסעודה שהוא עורך, אין לו מקום בביתו, זהו טענת ההוא גברא, ולכן לא הועילה טענת בר קמצא שהוא ישלם דמי מה שאוכל ושותה ודמי הסעודה, כי אין זה ענין של ממונות ותשלומין כלל, אלא היא טענה שלא יתכן שהשונא יקבל מטובו של בעל דבבא.
ויש לומר דבהנהגה זו של אנשי ירושלים ובטענה זו שטען ההוא גברא לבר קמצא בזה נפסק דינם של ישראל, שעל ידי מעשה זה נקבע איך תהיה הנהגת הקב"ה עם ישראל, וביאור הענין, דבית המקדש הוא ביתו של הקב"ה, והקב"ה עושה שם סעודה לאוהביו, כי בבית המקדש מתקיים הענין של תערוך לפני שולחן נגד צוררי, והתמידים והקרבנות תכלית עניינם היא להשפיע שפע טובה לכלל ישראל ולכל העולם, וכמו שהגמ' אומרת אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, והביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן, ונסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ובלחם הפנים הדין הוא שיהיה ערוך לחם פנים לפני תמיד, ולא יהיה הפסק של רגע בעריכת הלחם, וכתוב בזוהר הק' שהקפידא בזה היא בשביל שלא יחסר מזון לישראל רגע אחד. ובגמ' בכתובות איתא דהמזבח נקרא כן על שם שהוא מזין, הרי מבואר שמעיקר עניינו של המזבח הוא להביא מזון לישראל. ובתהילים כתוב כטל חרמון היורד על הררי ציון, והרי הטל יורד בחרמון, ואיך כתוב שהוא יורד בהררי ציון, והביאור הוא דכשיורד טל בחרמון, הוא רק מכח הברכה שיש בציון, וכמו שכתוב בהמשך הפסוק כי שם צוה ה' את הברכה, הברכה נמצאת בהררי ציון, ומכח הברכה הזו יורד הטל בחרמון, והטל שיורד בחרמון הוא מכח ברכת ציון, הרי מבואר דבית המקדש הוא מקור השפעת השפע והטובה וברכה.
ובגמ' בברכות איתא דבית המקדש נקרא שולחן וישראל הם יושבים בשולחנו של הקב"ה, ובחורבן הבית גלו ישראל מעל שולחן אביהם.
והנה מי מוזמן וקרוא לשולחנו של מקום, אוהביו של מקום, ואוהביו של מקום הם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, הם המה אוהביו של מקום והם הראויים להיות מסבים וסמוכים על שולחנו וניזונים מסעודתו, אמנם כל זה הוא בדורות הראשונים, אבל בדורות האחרונים פסקו מלהיות אוהביו של מקום, הם כבר אינם עושים רצונו של מקום, הם העמידו צלם בהיכל ונסתלקה שכינה מזוית היכל, ואם כן אינם בכלל אוהביו של מקום, וכמו שהנביא אומר ואנוכי נטעתיך כולך שורק כולו זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה, וכיון שאינם בכלל אוהביו של מקום, ממילא מתעוררת עליהם הטענה 'מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא', כיון שאתם בעלי דבבא של הקב"ה אין ראוי שתהיו סועדים בשולחנו, ואין לכם מקום בביתו, ואותה הטענה שטען ההוא גברא לבר קמצא שייכת על ישראל ובית המקדש.
ובזה יבואר איך החליף השליח וקרא לבר קמצא, שבאמת קמצא זה דורות הראשונים, ובר קמצא זה בנו של קמצא היינו שזה דורות האחרונים, וקמצא כבר אינו קיים, ומ"מ הוא הזמין את בר קמצא, כי בכלל ההזמנה לאב נכללת גם הזמנה לבן, כי הבן עומד במקום אביו, ועל כן גם אם קמצא אינו, בנו ממלא מקומו אחריו והוא נכלל בכלל ההזמנה, ועל כן קרא השליח לבר קמצא. אבל האמת היא שבעל הבית הזמין בדוקא את קמצא, אבל את בנו את בר קמצא הוא אינו מזמין כי הוא בעל דבבא שלו.
ובזה קבעו אנשי ירושלים את ההנהגה של הקב"ה עמהם, שבאמת הקב"ה הזמין לסעודתו את דורות הראשונים שהם אוהביו, ודורות האחרונים נמצאים בסעודה מכח הזמנת אביהם, ובזה שקיבלו את טענת 'מכדי בעל דבבא הוא' ולא הועילה זכות אבותיו של קמצא לבנו, הכא נמי יהא הנהגת הקב"ה עמהם, שלא תועיל להם זכות אבותם, וכיון שהם כבר אינם אוהביו של מקום, אלא הם בעלי דבבא אינם יכולים להיות עמו בסעודתו, וזהו הכונה שעל קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, היינו שלפי הנהגתם במעשה דקמצא ובר קמצא נקבע ונפסק איך תהיה ההנהגה עמהם מאת הקב"ה.
