גבורת נפש קדושי טעלז ביום העקידה

 

אנחנו עומדים בכ' תמוז, יום העקדה, של קדושי טלז באמת זה התחיל כמה ימים לפני זה. זה התחיל בערב שבת. וזה סיפור מבהיל על כל רעיון.

זה התחיל בערב שבת קודש, שהגרמנים הוציאו את ראש הישיבה הגאון ר' אברהם יצחק הי"ד, מביתו, והובילו אותו למרכז השוק של טלז. שמה היו שורות שורות של יהודי טלז. והם העמידו את ר' אברהם יצחק והרבנים, בשורה ראשונה. והגרמנים התחילו ללגלג בו, וללגלג לכל היהודים שם.

ור' אברהם יצחק, הסתובב כלפי הציבור, ופנה אליהם, ועורר אותם לתשובה שלמה. הוא עורר אותם להגיד וידוי, שיהיו מוכנים למסור את נפשם על קידוש השם. ובאמת כל הקהל, כולם אמרו וידוי מילה במילה.

סמוך לכניסת השבת, שוב אנשי האס-אס הגרמנים ימ"ש התעללו בהם. ושוב, הרב, רה"י, ר' אברהם יצחק פנה לקהל, ואמר שאנחנו עומדים בסכנה נוראה. והוא התחנן בפניהם שובו בנים, לאבינו שבשמיים. ורק 'תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה'. והוא אמר לכל היהודים, עתה עלינו לקבל על עצמנו, שאם נזכה לחיות, שאנחנו נשמור שבת, כשרות, וטהרת המשפחה. וכולם ביחד ענו ואמרו, שהם מקבלים על עצמם לקיים עול המצוות ולשמור אותם.

ואז התחילה תפילת מנחה. וכולם ביחד קיבלו קבלת שבת. והוא ציווה לכולם להגיד תהילים, ולאחר מכן תפילת מעריב.

ואחר כך הגרמנים ציוו על הנשים לחזור הביתה. באמת הם גם הרשו לר' אברהם יצחק לחזור לביתו. אך הוא סירב. הוא אמר 'אהיה עם עדתי, אני נשאר כאן ביחד עם כל העדה.

ביום שני, י"ט תמוז, הגרמנים ריכזו את כל הגברים, והם ציוו עליהם לרוץ. להתעלל בהם. וכמובן שאלו שלא יכלו לרוץ, הם התעללו בהם, והיכו אותם.

בתוך כל זה, רבי אברהם יצחק ביחד עם אחיו, המשגיח רבי זלמן הי"ד, הם נשאו את השווער של רבי אברהם יצחק, רבי משה קפלן על כתפם. הוא היה אז איש זקן, ולא היה שייך שהוא ירוץ. והם רצו ביחד איתו. זה כוחות הנפש.

אחר כך הם חזרו לצריף שבתוך היער, שם ריכזו את כולם. הם חזרו ממש מותשים עד כלות הנפש. מותשים אחרי הריצות ואחרי שביחד הם הסיעו עוד מישהו. יכול להיות שהם היו מותשים פיזית אבל נפשית הם היו במצב רוממות ממש.

כשרבי אברהם יצחק נכנס לצריף, הוא הרים את ידיו אל השמיים, ואמר 'רבש"ע גרויס ביסט דו, און גרויס זענען דיינע מעיישים'  "גדול אתה וגדולים מעשיך." זה מה שהוא אמר כשהוא הגיע אחרי ההשפלות, הלעג, והריצות הפיזיות.

הוא היה כל כך חלש אחרי כל הריצות. וביחד איתו, הוא הביא כמה ספרים. לא היה שייך שהוא יסתכל בפנים. הוא ביקש מהבת שלו הרבנית אוזבנד ע"ה אימו של יבדלח"ט רה"י שליט"א – פשוט לא היה לו כוח – לקרוא רמב"ם הלכות קידוש השם. והיא קראה, הלכה ועוד הלכה, מהלכות קידוש השם.

ביום שלישי, כ' תמוז תש"א, הגיעו השוטרים ימ"ש, בחמש לפנות בוקר. והם הוציאו את כולם, והוציאו את הרב, רה"י ר' אברהם יצחק, וכל הציבור, כאילו לצאת לעבודה.

רה"י נטל את הידיים שלו, והוא אמר וידוי, והוא יצא לדרכו למסור את נפשו בקדושה וטהרה.

וכעבור כמה דקות, כבר נשמעו היריות. ונשמע מתוך הקבר קולו המהדהד של רבי אברהם יצחק: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד."

מבהיל על כל רעיון כוחות הנפש, איפה שהבן אדם היה. פשוטו כמשמעו כשהוא מסר נפשו על קידוש השם ביחד עם כל הקדושים. התעצומות נפש, השלווה, כל מחשבתו, כל כולו עסק בקידוש השם. זה ממש מבהיל על כל רעיון.

עלינו להתבונן, איך מגיעים לכזאת דרגה ? 

כל הצרות והיסורים של ישראל יסודם בחורבן

אנחנו נמצאים בימי בין המצרים. זה הזמן שאנחנו מתאבלים על חורבן בתי המקדש. חז"ל מספרים על אליעזר זעירא, שהוא לבש נעליים שחורות בשוקא דנהרדעא. ופגש אותו דבי ריש גלותא, ושאלו אותו: "למה אתה לובש אותם, נעליים שחורות."? אמר להו: "דקא מאבילנא על ירושלים" )שאני מתאבל על ירושלים.( אמרו ליה: "ואתה חשוב? אתה יכול להתאבל על ירושלים."? היינו שזה איזשהו יוהרה. וחבשו אותו בבית האסורים.

אמר להם אליעזר זעירא: "גברא רבא אנא" אז ביקשו ממנו שישאלו על דברי תורה. והוא שאל אותם, מי שקוצץ תמרה כופרי, מי שקוצץ תמרים. רש"י מסביר: כופרי זה כמו בוסר בענבים. אז הוא שאל: מה הוא חייב לשלם? כופרי, או תמרי? האם הוא צריך לשלם כופרי כפי המצב הנוכחי, או אולי תמרים משובחים?. כי כך בעצם היה יכול לצאת מזה.

שקלו וטרו בזה, וכולם דנו בזה, ולבסוף אמר להם את ההלכה, אמר להם בשישים. רש"י מסביר: עם הקרקע, דהכל בכלל. שהקונה קרקע בפירותיה, נושא עיניו קצת בשבח של לאחר זמן. ממילא הוא חייב את התמרי, הוא חייב את התמרים.

הדברים אינם כפשטם, מונחים כאן דברים עמוקים.

מה זה קשור לאבלות ירושלים זה ששאל מתמרי כופרי, מה כן חייב לשלם? על העתיד?

אלא, אליעזר בא להורות, שהאבלות על חורבן בית המקדש זה לא רק על החורבן דאז, שהיה לפני אלפיים שנה, אלא שכל הצרות, כל הייסורים שכלל ישראל עוברים, הכל השורש מאותו חורבן.

כמו שבדקל, מי שגונב כופרי – זה נחשב שהוא לקח תמרים משובחים, כי כך היה יכול לצאת ממנו. כמו כן, חורבן ביהמ"ק, כל מה שיצא מזה, כל הצרות, וכל הייסורים, וכל הסבל, הכל בכלל החורבן.

ר' אהרון כותב, שמשחרב בית המקדש, שרוי בעולם חושך ושברון דעת עד למאוד. והוא מביא את המשנה בסוף סוטה, שהמשנה שם מונה הרבה ענייני ירידות מיום שחרב בית המקדש, עד שבעצם אפילו ענייני הטבע ירדו. דברים טבעיים, ניטל טעם וריח הפירות אנחנו רואים מזה עד היכן אנחנו מושפעים עד היום הזה, עד ימינו אנו מחורבן ביהמ"ק.

חורבן בית ראשון – סילוק השכינה מטומאת החטאים 

כולם יודעים את הגמרא, הגמרא ביומא 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים'. והגמרא ממשיכה 'אבל מקדש שני, שהיו עסוקים בתורה, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלושה עבירות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים'.

ומדויק בזה 'מפני שהייתה בו'. מפני שהייתה בו. יש לדייק הלשון מה זה 'בו'?

ומבואר בגמרא, דלמעשה אין הכי נמי, שני החורבנות, שניהם נגרמו על ידי עבירות שונות, כל מיני עבירות. אבל שניהם, שני החורבנות הם שווים בחומרתם. השנאת חינם, שגרמה חורבן בית שני, הייתה שקולה כנגד ג' עבירות חמורות שהם ביהרג ואל יעבור.

ולכאורה זה תמוה, צריכים להבין: איך שנאת חינם שקולה כנגד השלוש עבירות חמורות שהם ביהרג ואל יעבור?

המהר"ל כותב כך 'ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש הראשון בעוון אלו ג' עוונות, ואילו מקדש השני בשביל שנאת חינם'? והפירוש הוא לפי פשוטו כי במקדש ראשון, היתה השכינה ביניהם. וזה מעלת בית המקדש הראשון, שהיה מיוחד במעלה שהייתה השכינה שורה בו. ולפיכך, חורבן שלו, כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם'. והיינו, מה זה כשהם לא היו ראויים, ולא היה ראוי שתשרה שכינתו? כשטימאו את בית המקדש. ואין ה' יתברך שורה בתוך טומאתם. אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן איתם בתוך טומאתם", אבל זה רק בשוגג. ואילו ג' חטאים נקראו טומאה. ולפיכך, בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית.

כתוב כאן, אולי זה הסיבה למה זה יהרג ואל יעבור, שג' עבירות כולם נקראו טומאה, והקב"ה אינו משרה שכינתו בטומאה. וזה הסיבה שחורבן בית ראשון זה בגלל הטומאה, שהקב"ה לא יכול להשרות שכינתו על טומאה.

ממשיך המהר"ל: אבל מקדש שני, שלא הייתה השכינה שורה בו, כמו שכתוב בגמרא ביומא, שלא הייתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. זה לא היה סיבה. אפילו שיכול להיות שהיה ג' עבירות, אבל זה לא הסיבה לסילוק שכינה כי לא היה השראת השכינה ומפני כך נחרב הבית, בשביל שנאת חינם, שנחלק לבבם והיו מחולקים ולא היו ראויים למקדש, אשר הוא אחדות ישראל. [וביאור הדברים הוא על פי המבואר בכמה מקומות שבית שני לא היה גאולה שלימה ואכ"מ].

אבל למעשה כתוב, שמקדש שני נחרב בעוון שנאת חינם. וששנאת חינם שקולה כנגד הג' עבירות חמורות. ולכאורה, נכון, שנאת חינם זה דבר חמור מאוד, זה השחתה גמורה. אבל שיהיה שקול כנגד הג' עבירות חמורות? אלא העניין הוא כך, וזה לימוד חשוב מאוד לעבודתנו היום יומית, ממש.

 

חורבן בית שני – לב רע

 

כתוב במשנה באבות, 'אמר להם רבן יוחנן בן זכאי צאו וראו, איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. ורבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם'. והמשנה ממשיכה אותו דבר גם הפוך על דרך רעה.  

היסוד הזה, אומר המהר"ל, המידה הזו של 'לב טוב' שרוצה בטוב חבירו ואף אם רואה דבר רע הוא דן לכף זכות וכל זה הוא מפני שרוצה בטובתו, ולהיפך זה בעל לב רע שדן את חבירו לכף חובה. והמידה הזאת היא מידה גדולה. 

ממשיך המהר"ל, רואה אני את דברי ר' אלעזר שבכלל דבריו דבריכם, כי מי שיש בו לב טוב נכללו בו כל השלימות שכולו טוב, ולהיפך מי שהוא בעל לב רע, כולו רע ונכלל בו הכל. וממשיך, והיוצא מן המידה הרעה הזאת – לב רע – שנאת הבריות, וכאשר חלק ליבם בשנאת חינם שהיה ביניהם בטל כוח זה שהם עם אחד, וחרב בית המקדש וגלו מן הארץ. 

כתוב כאן שני יסודות. הראשון, מי שהוא בעל לב טוב הוא כולו טוב, יש לו שלימות. ולהיפך בעל לב רע כולו רע. והדבר השני שכתב המהר"ל שחורבן בית המקדש השני השורש שלו היה בזה. שלב רע הוא הגורם לחורבן. מה עומק הדבר?        

יסוד כל המידות הרעות הוא הזנחת החיים

החזון איש באמונה וביטחון מסביר, שחכמי היראה יסדו כמה וכמה עניני מידות כמו כעס גאוה ותאוה אהבת הכבוד וכו', ואנחנו רגילים שהאדם השלם הוא מי שהוא שלם בכל מידה בנפרד. אומר החזון איש יסוד גדול: אבל בשורשם אין כאן רק מידה אחת טובה ואחת רעה. המידה הרעה היא הזנחת החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות השתלם במידות הרעות ולא יחסר לו מכל מידות הרעות שמנו חכמים, והמידה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על הרגש התאווני, ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל המידות הרעות יחד.   

המידה טובה, זה מי ששואף ולוחם להיות טוב, ללחום בחומר, ואם זה הגישה, אז אפילו אם עובד רק על מידה אחת, הוא יושלם בכל הענינים, כי שורש הכל הוא להיות יותר טוב, להיות יותר רוחני, לאהוב חיי עולם ולזנוח חיי שעה. וזה הביאור בדברי ר"א בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם.     

וזה הביאור ששנאת חינם – שקולה כנגד ג' עבירות חמורות, כי שורשה הוא לב רע, מי שיש לו לב רע והוא לא שואף להיות יותר טוב, הוא יהפוך בקלות לרע, ויפול לחמורות.  

אבל מי שיש לו לב טוב, יש לו הכל, הוא יגיע לכל המידות הטובות. 

השראת השכינה בלב כל אחד ואחד

ידוע דברי האלשי"ך 'ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר כי אם בתוכם בתוך כל אחד ואחד' השראת השכינה שייך אצל כל אחד, והנפש החיים מאריך בזה. אבל כל זה הוא בתנאי, שיהיה לנו לב טוב! שאנחנו רוצים ושואפים ועובדים להיות טובים יותר, לחיות חיים מרוממים, להיות יותר איכותיים. אז יש השראת השכינה. אבל אם יש שנאת חינם ח"ו ששורשה הוא לב רע, אז זה שקול כנגד ג' עבירות חמורות, וזה גורם לסילוק השכינה שבתוכנו. זה מסלק את השכינה.  

'איזוהי דרך ישרה' – מלשון ישר, להיות ישר בכל מהלך החיים. על החורבן כתוב 'בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחייה' ראיתי מפרשים, ש'בכה' מל' מבוכה, נבוכים הם במדבר, אין בהירות בדרך להיכן ללכת, אין קו ישר, 'דמעתה' מלשון דימוע, מלשון עירבוב, הוא חי חיים מעורבים פעם כך פעם כך. מזה מגיע חורבן. 

לב טוב זה מי ששואף ופועל להיות בכל חלקי החיים יותר טוב, והמבט שלו הוא על עצמו, אני צריך להיות אדם יותר טוב, לא כלפי אחרים. מי שחי חיי לב טוב והולך ב'דרך ישרה', וממילא הוא יכול ללכת, כמו שהם הלכו לקדש שם שמים בשלוות נפש בלא פחד, כי כל מהותו היא טוב וכולו כבוד שמים. הי"ד. 

זוהי עבודתינו בימים אלו, לחזק לב טוב, לשאוף בכל עת להיות יותר טוב בכל תחומי החיים. וממילא הופכים להיות טובים יותר, כי ממילא לא מתאים לו להתנהג בצורה זולה, ובפרט כמו שהביא האוה"ח הק' שהגאולה העתידה תהיה בזכות התורה, ותורה בלא מידות מתוקנות זה לא תורה. כי אי אפשר להפריד תורה ממידות וזה מה שעשו בבית שני שעסקו בתורה אבל היה שנאת חינם, וכמו שכתב הגר"א באבן שלמה שתורתם לא היתה אלא בשביל שם. 

אם נעבוד על הנקודה הזאת, נזכה להשראת השכינה בתוכינו, בתוך כל אחד ואחד, ונזכה לבניין בית המקדש בירושלים הבנויה, בב"א.      

(שיעור דעת שנמסר בישיבה הקד', ע"ד הכותב בלבד)