רגשות מעורבים בכותל המערבי
גם בפעם הקודמת שהייתי בארץ ישראל, היה זה כבר בזמן שניתן לגשת למקומות הקדושים לאחר שיצאו מתפיסת הישמעאלים, אך הפעם זכיתי להיות בכותל המערבי שריד בית מקדשנו בשלושת השבועות. כשהתפללתי שם, היו בי רגשות מעורבים.
מצד אחד – תחושה של זכות עצומה שניתן לומר תחינות ולשפוך שיח במקום המקדש, ולהרגיש משהו מכבוד בית ה'. הרי זה דבר שלא זכינו לו הרבה מאוד שנים. עד עתה, כשהיו הולכים לכותל, שהיה במקום צר ומלא אשפה, מצוי היה שהערבים משליכים אבנים על ההולכים וקוראים להם בכינויי גנאי ובוז, ולא הייתה ברירה אלא לסבול את הגנאי בשקט, כמו שסיפר לי אחד שבדידיה הוה עובדא כזו. ואילו עכשיו ב"ה הולכים לכותל בלי מורא ופחד, והרי זה שינוי גדול ובודאי זכות גדולה שזכינו לה בדור הזה.
אך מצד שני – כמה גדולה הרגשת הצער של גלות השכינה, כאשר על מקום המקדש עומדים המסגדים של הערבים, בנויים על תילם, ועיר האלוקים מושפלת באשר מוטלת על עם ישראל החובה לשמור על מסגדים אלו שלא יאונה להם כל רע, והרי אם ח"ו יקום אדם חסר דעה ויצית בהם אש, הרי יהיה זה מצב של סכנת נפשות נוראה על כלל ישראל. וכל זה הוא גלות מיוחדת של מקום המקדש.
במערת המכפלה
במיוחד גברה בי הרגשה זו כשעליתי להתפלל על קברי אבות ישני חברון במערת המכפלה. התפללתי על קבריהם של אברהם ושרה, יצחק ורבקה, אך על קברי יעקב ולאה הנמצאים בבניין אחר, כבר לא יכול הייתי להתפלל, משום שכך הוא הסדר שם, שחצי שעה לפני זמן תיפלתם של הישמעאלים, חייבים כל היהודים לעזוב את המקום. חשבתי לעצמי בכאב, שומו שמים על זאת, אשר הערבים רשאים להיות שם כבתוך שלהם בכל עת שירצו, ואין מציאות שיהודי יכול להתייחד עם קברי הצדיקים אבות כלל ישראל, כי הערבים נמצאים שם תמיד, ואילו כשהם באים לתיפלתם עלינו ללכת משם. הרי זו תחושת גלות וצער גדול.
על מה נצטער הגר"י אברמסקי
כמו שאמרתי, זכות נוספת הייתה לי, להיות אצל הגאון ר' יחזקאל אברמסקי (שליט"א) [זצ"ל]. היה זה זמן קצר אחרי שעברה עליו התקפת לב קלה, והוא הביע צערו בפניי, על שקשה לו להתרכז בלימוד ולעיין בתלמודו כהרגלו. הוא סיפר לי, שמתוך חולשתו הוא פונה אל הקב"ה בתפילתו ומדבר אליו באידיש, וכביכול לטעון בפניו, הרי העושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל, ואין כבוד אלא תורה, וא"כ אתה מושל על הכל, על העושר ועל התורה ולמה יותר קל לרוטשילד להרויח מליון דולר, מאשר עבורי לחדש חידושי תורה אמיתיים.
ולהפיס דעתו של הגאון, אמרתי לו שאם כן נמצא שרוטשילד הוא ממש 'מילארדר', כי הרי הרב (שליט"א) זצ"ל חידש בספריו על התוספתא חידושי תורה אמיתיים רבים מאוד, ואם כנגד כל חידוש כזה רוטשילד מרויח מיליון דולר, הרי אין לשער את גודל רכושו…
אולם לעצמי אמרתי, הנה לפני גאון מפורסם, שכל ימיו מייגע את גופו ואת נפשו לחדש דברי תורה, והוא מתפלל עבורם ושופך שיחו לפני הקב"ה. ומהי כל שאיפתו – שיזכה לחדש בתורה!! את כל העולם הזה על מיליוני הדולרים שבו הוא משאיר לרוטשילד, וכל חפצו בתורת ה', לזכות בה עוד ועוד. וכל זאת, כי אם רוצים לזכות בתורה, צריך – בנוסף על היגיעה והעמל – להרבות בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה על זה, וכמו שמספרים על מרן הגר"ח מוולוז'ין, שאם לא היה מבין דבר מה בתלמודו, היה מרבה לבכות על כך ב"והאר עינינו בתורתך".
