תשעה באב הוא ים הדמעות של עם ה', וכל נחלי דמע הולכים אל הים. במדבר בכו עם ה' בכי' של חינם ובזה כרו שוחה של ים הדמעות, שאין לו קץ וגבול עד יבא שילה. ולכן בקינות של תשעה באב נקבעו ונכללו קינות על חורבנות שאירעו גם בימים אחרים כגון חורבן שו"מ, וגזירות ת"ח ות"ט. ואף גם חורבננו הולך לאותו הים.

מה היא הנקודה הפנימית של זכרון החורבן בעם ה'. הלכה היא שאין אומרים תחנון בתשעה באב, ומבואר בקדמונים שהטעם בזה משום שכתוב: קרא עלי מועד לשבור בחורי. ותמוה, שהרי מועד של צער יגון ואנחה הוא, והוא מועד הדורש תחנון. 

וזכינו לשמוע בביאורם של דברים מאדמו"ר הקדוש (הגרא"י) ז"ל הי"ד, שענין מועד הוא מלשון ועד, התועדות עם ה' יתברך, אלה מועדי ה' – ימים שמתוך שמחה וחדוה עילאה זוכים להתרומם מעל הפעוטות שבחיים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, עומדים אנו במחיצת ה' ית'. ואכן כמו כן יש להתועד עם ה' בשבירת בחורינו, ר"ל, שמתוך עומק מדת הדין ג"כ זוכים להתרומם מעל הפעוטות ולראות שאך הבל הוא, עונג המדומה המוליכנו שולל, ואין ישות בחיים אלא בדבקות בה' ית'. ושברנו ויגוננו מקרבנו למקור החיים, והננו מתועדים עמו – בהכרה ברורה באמתתו ית' מתוך מדתו מדת הדין. ואכן מועד ה' הוא ואין אומרים בו תחנון – בנקודת זו ההכרה אין שבר ואין אנחה, יש רק האור הנפלא של השגחתו ית'.

וכזה ראיתי בשם הגה"ח ר' ירוחם זצ"ל, המשגיח דישיבת מיר, בביאור הקינה שבתשעה באב: אש תוקד בקרבי בהעלותי על לבי בצאתי ממצרים, קינים אעירה למען אזכירה בצאתי מירושלים – שהיתה כוונת הפייטן לעורר הכרתנו בה' ית' מנקודת מדת החסד ומנקודת מדת הדין ששניהם אחד הם, והם שני אופני ביטוי לאותה ההתגלות עצמה.