ימי חודש ניסן וחג הפסח היו מאז ומעולם מלאי מתח ורדיפות. בזמן שעם ישראל חוגג את חירותו, שונאי ישראל לאורך הדורות טפלו עלילות שפלות, 'עלילות הדם' המפורסמות, בניסיון להצר את צעדי היהודים.
עבור רובנו המושג "עלילת דם" מעלה זיכרונות מצמררים מצרפת של ימי הביניים, מ'עלילת דמשק' הידועה , מ'משפט בייליס', וממשפט דרייפוס. אך בין דפי ההיסטוריה והספרים העתיקים מחיי יהדות ליטא המפוארת, חבויים עלילות מסעירות וסיפורים היסטוריים, שאמנם פחות מפורסמים, אך לא פחות דרמטיים, אירועים שעיצבו את מעמדם המשפטי של היהודים באירופה למשך דורות.
מסמכים ארכיוניים לצד עיון בקינות עתיקות שופכים אור ומעניקות תגליות היסטוריות מרתקות על שורת המאבקים העיקשים של הקהילות היהודיות וראשיהן למול קנאת האספסוף המוסת. במאמר זה יצאנו להתחקות בעקבות כמה מהמאורעות המסעירים באותה העת, החל מ"כתב הזכויות" המהפכני של המלך זיגמונד השני, ומסירות הנפש ההרואית של קדושי רויז'ינוי, ועד למאבקים המשפטיים בקובנה ובוילנה.
את העלילה הראשונה בליטא אנו מוצאים בכתובים, והיא התרחשה לפני למעלה מ-450 שנה, בשנת שכ"א, במחוז "זאמוט". תחת שלטונו של המלך זיגמונד השני אוגוסט, זכו היהודים לתקופה של פריחה חסרת תקדים. זיגמונד, זיהה את הפוטנציאל הכלכלי, והעניק ליהודים סמכויות גבייה וחכירה, ואף התיר להם לראשונה לעסוק בייצור משקאות חריפים – תחום שהיה סגור בפניהם עד אז.
כגודל ההצלחה כך גודל הקנאה. רבי יצחק בראדאווקי, דמות מפתח בקהילה היהודית והממונה על המכס, הפך למטרה. כחלק מהשינוי המלך העניק את הזיכיון לייצור שיכר לבראדאווקי, ואסר על העירוניים לייצר שיכר באופן פיראטי. והם, החליטו לנקום. כשלא מצאו רבב בהתנהלותו של יצחק, טפלו עלילת דם נוראית על משרתו, ברנט בן אברהם.
הם העלילו שברנט יחד עם חברו יוסף רצחו נער נוצרי, לצורך שימוש בדמו בחג הפסח. לטענתם, ברנט עשה זאת בהוראתו הישירה של רבי יצחק.
החשדות החמורים הובילו את ברנט היישר למעצר, ושם הוא עונה קשות וסבל ייסורים קשים ומפרכים. לבסוף נשבר ובלית ברירה "הודה" בהודאת שקר, כי אכן רצח את הנער.
במעמד המון זועם נערך משפט מקוצר בו נידון ברנט למוות. בזמן שהובל אל הגרדום זעק ברנט כי העלילה כולה שקר גמור היא, וכי הוא הוכרח להודות במעשה מתוך עינויים קשים.
מהומות רבות פרצו בעקבות העלילה. וגם אחרי הוצאתו להורג של ברנט ההמון המוסת לא נרגע, ויהודי העיירה סבלו רבות.
רק כעבור שלוש שנים של עינויים והתעללויות, ומשכלו כל הקיצין, החליטו בני הקהילה לפנות שוב אל המלך זיגמונד ולבקש את עזרתו. אולי יחוס.
לא לקח למלך זיגמונד זמן רב להבין כי העלילה נרקמה בכדי להפליל את המוכס רבי יצחק, וקיבל את טענת היהודים כי עלילת שקר היא, ולא היו דברים מעולם.
בשל כך, בחר המלך לשנות את המצב מקצה לקצה ולהפסיק את העלילות לגמרי. הוא שלח "כתב זכויות" היסטורי מיוחד בו קבע כללים חדשים ונוקשים לעגן את זכויות היהודים למען לא יוכלו להעליל עלילות של שקר עליהם .
התקנות החדשות חוללו מהפכה משפטית של ממש, וקבעו שלושה כללי ברזל, לכל מקרה של האשמת יהודי ברצח נוצרי.
הכלל הראשון, סמכות השיפוט. המשפט לא ייערך בפני שופטים מקומיים, העלולים להיות מוטים על ידי ההמון, אלא בפני המלך זיגמונד בעצמו. וגם המלך לא יפסוק לבדו, אלא במסגרת מושב משותף עם ה'סיים' – הפרלמנט, שם ידונו בהאשמות בכובד ראש.
הכלל השני, דרישות עדים. על המאשים להציג שישה עדים מהימנים – שלושה נוצרים ושלושה יהודים. תקנה זו דרשה כי כל העדים יהיו "אנשים נכבדים ובעלי מוניטין", כדי למנוע שימוש בעדי שקר מהשוליים.
הכלל השלישי, ענישה מרתיעה למעליל. כדי למנוע תלונות שווא, נקבע כי אם המאשים לא יצליח להוכיח את אשמת היהודי, יתהפך עליו הדין – המעליל יוצא להורג וכל רכושו יוחרם.
כתב הזכויות הנדיר נחתם על ידי המלך בלובלין בראש חודש אלול שנת שכ"ד.
אלא שבכפוף לנדרש, לאשר את כתב הזכויות בבית הדין הרשמי, הצליחו התושבים למנוע את כניסתו לתוקף באמתלאות שונות ומשונות, יישומו של הכתב נדחה, ותקוות היהודים נתרחקה.
אלא ששנתיים אחר כך התרחשה תפנית בעלילה, תרתי משמע.
כעבור שנתיים, בשנת שכ"ו, שוב נטפלה עלילת דם על אחד מעובדיו של רבי יצחק בראדאווקי, בעיירה אחרת, בעיירת רוסוש שבמחוז בריסק.
הפעם היה זה היהודי רבי נחום מבריסק. שעבד למחייתו כמוכס בגבול, עליו העלילו ההמון כי הרג נערה נוצרייה כדי לאכול את בשרה בחג הפסח. עדים רבים נשכרו להעיד שקר, והעלילה המגוחכת החלה לצבור תאוצה ולהגיע לכלל חקירה.
החקירה הגיעה לפתחו של המלך, ומי שמונה על ידו לחקור את הפרשה היה סגן הקנצלר, אסטפי וולוביץ'. בחקירותיו גילה וולוביץ' כי לא היו דברים מעולם, וכי העדים הם עדי שקר מובהקים.
המלך זיגמונד קיבל את הממצאים, זיכה בעצמו את ר' נחום מבריסק וקבע כי כל העלילה בשקר יסודה. ובעקבות מקרה זה, נתן המלך תוקף מחודש לכתב הזכויות הקודם, והאיום הוסר מעל יהודי האזור כולו.
קרוב למאה שנים חלפו מאז שקטה סערת העלילות בבריסק, ושוב נתקדרו השמיים מעל יהדות ליטא. הפעם הייתה זו עיירת רוז'ינוי, הממוקמת בין בריסק לגרודנא, שהפכה לזירת דמים.
הכל החל בערב פסח של שנת תי"ז, לפני כשלוש מאות וחמישים שנה. באישון לילה, השליכה קבוצת נערים נוצרים גופת נער אל חצרו של אחד מיהודי העיירה, כדי לטפול על הקהילה עלילת דם שפלה. עם גילוי הגופה, הואשמו יהודי העיירה ברציחתו לצורך שימוש בדמו לחג הפסח, והעיר רוז'ינוי נבוכה.
שלוש שנים של עינוי הדין עברו על בני הקהילה. בהן סבלו רדיפות אכזריות מגויי העיירה. רבים היו עצורים בבית הכלא, ואך מעטים, שהיה להם די ממון לשוחד, הצליחו להימנע ממעצר. בעקבות העלילה השפלה אף הטילו הרשויות מצור על בני הקהילה, אין יוצא ואין בא. כל הניסיונות לפנות אל המלך בבקשת צדק נחסמו בידי גויי העיירה, שידעו היטב כי חקירה הוגנת תחשוף את מזימת השקר.
בשלהי שנת תי"ט, הגיעה העלילה לשיאה. איכרי האזור כולם התקבצו אל הכיכר המרכזית בעיירה, עיניהם רושפות שנאה לקראת מעמד "המשפט" המבוים. עם פתיחת המשפט, עלה התובע וגולל בתיאורים מזעזעים את מציאת הגופה בחצר היהודי. לטענתם הנער היה חבול ופצוע מאוד בעקבות ההתעללות שעבר על ידי היהודים, שיוכלו להשתמש בדמו למצות.
גזר הדין היה מעוות וחסר תקדים: "מות יומת הרוצח… אך באשר ולא נודע מי הכהו, יאושמו בני הקהילה כולה". השופטים קבעו כי שניים מנכבדי הקהילה יוצאו להורג ובכך יכופר "עוון" הקהילה.
השניים שנגזרה עליהם מיתה היו נכבדי הקהילה, הרב ישראל בן שלום והרב טוביה בן יוסף. בקרב הקהילה נשתמרו מספר גרסאות על אופן בחירתם, יש האומרים כי השופטים הם שסימנו אותם כראשי הקהל המייצגים את יהודי העיירה כולם. יש הטוענים כי שמותיהם עלו בגורל שנערך בין נכבדי הקהילה. והגרסה שלישית טוענת כי הם התנדבו מעצמם ומסרו את נפשם, בבוחרם לצאת מן הקהל וליהרג על קידוש השם כדי להציל את אחיהם ממוות בטוח.
זמן ההוצאה להורג נקבע ליום שישי, ב' דראש השנה שנת ת"ך. בו ביום ניגשו הרב ישראל והרב טוביה בקומה זקופה לקבל את גזר הדין.
רגע לפני הביצוע, פנה אליהם התובע בהצעה אחרונה, באם ימירו את דתם, יזכו בחיים. אך אותם הקדושים דחו את הצעתו בשאט נפש, וקיבלו עליהם את הדין, לקדש שם שמיים ברבים.
במעמד רב רושם שהותיר חותם עז בלב כל בני הקהילה, הובלו הקדושים להריגה. בטרם צאתם מן העולם נשאו תפילה נרגשת ומצמררת, שיזכו שאר תושבי העיירה להינצל מכל רודפיהם ולשבת בהשקט ובבטח. הם צעדו ללא פחד ומתוך שמחה על אשר הם זוכים להיות קורבנות ציבור ולהציל את כל הקהילה מרדת שחת.
מסורת עתיקה עוברת בקרב צאצאי קהילת רוז'ינוי, כי מיד לאחר ביצוע גזר הדין הנורא, הגיע שליח מהמלך ובפיו הוראה כי המלך מורה על שחרור הנאשמים. אך היה זה מאוחר מידי. דמם של הקדושים כבר נשפך, קרבן עולה תמים.
רבי שמעון בנו של הרב ישראל הי"ד, חיבר נוסח סליחות מיוחד לאומרו ביום הכיפורים, בו הוא מפרט את סיפור העלילה ורוע הגזירה, כשאת גבורת נפשם הוא מתאר לדורות:
"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם נֶאֱחָזוּ בַמְּצוּדָה, הַקְּדוֹשִׁים מוֹהַ' יִשְׂרָאֵל וּמוֹהַ' טוֹבִיָ' הֵרַמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה… כְּמוֹנִי כָמוֹךָ לְקָרְבָּן לַד' עַצְמֵנוּ נַעֲשֶׂה, עַל גּוּפֵנוּ לֹא נַחְמוֹל וְלֹא נְכַסֶּה, וְיִמְעַט בְּעֵינֵינוּ מִהְיוֹת מַשֶּׂה, וְתַחַת כַּנְפוֹת אֵל נֶחְסֶה".
למעלה ממאה ועשרים שנה חלפו מאז עלו קדושי רוז'ינוי בסערה השמימה, ודמם הטהור נראה היה כחתימה אחרונה לפרק הדמים של עלילות הדם בליטא. הדורות התחלפו, ובשונה ממחוזות פולין השכנה – שם הלכו והתרבו מקרי העלילות והרציחות – בליטא נשמר השקט באופן יחסי. ההיסטוריה של אותן שנים מלמדת כי מקרי העלילה בליטא היו מעטים, ובמרביתם הסתיימו האירועים ללא קורבנות בנפש.
אנו מוצאים מקרה אחד בפלוצק, כשניסו הגויים להעליל על היהודים כי רצחו נערה נוצרייה לשימוש בדמה, אך היהודים הצליחו להוכיח את חפותם ולבסוף שוחררו לביתם. סיפור נוסף בחוכר אחוזה יהודי באזור וילנה שנוצרים שחבו לו כספים גררו אל חצרו באישון לילה גופת ילד מת כדי להפלילו, אך הוא הצליח להימלט בעור שיניו לגרמניה בטרם ישיגוהו מבקשי נפשו.
נדמה היה כי האנטישמיות איבדה מכוחה, וכי בני הקהילות יכולים להתמסר בבטחה לחיי תורה ולמחייה. אך דווקא בימיו של רבינו הגאון מווילנה, כאשר עולם התורה בליטא הגיע לשיא פריחתו וגדולתו, שבה השנאה הישנה וצפה על פני השטח. השבר התרחש במקום שבו איש לא ציפה לו – בעיר גרודנא המעטירה.
בשנת תקמ"ח נרקמה אחת העלילות המזעזעות ביותר שידעה ליטא, עלילה שסופה בקידוש השם נורא שהרעיד את הקהילה למשך דורות.
לפני כמאתיים וארבעים שנה, בערב חג הפסח של שנת תקמ"ח. נערה נוצרית מקומית יצאה אל הגבעות הסמוכות לעיר כדי לכרות חול, במהלך עבודתה ניתק גוש חול אדיר שקבר אותה תחתיו. באותה שעה גורלית עבר במקום יהודי ירא שמיים בשם ר' אלעזר ב"ר שלמה מורבלוב. מראשי הקהל. ר' אלעזר, שראה את האסון מתרחש לנגד עיניו, מיהר אל ערימת החול וניסה בכל כוחותיו להציל את הנערה, אך המאמץ עלה בתוהו, הנערה נחנקה תחת כובד החול.
בעוד ר' אלעזר עומד חסר אונים, הופיעו במקום קבוצת מקומיים שזיהו את ההזדמנות להפיץ את השקר הישן. במקום לראות את ניסיון ההצלה ההרואי, הם טפלו עליו עלילה שפלה לפיה הוא זה שהרג את הנערה במזיד, כדי להשתמש בדמה לצרכי חג הפסח.
ר' אלעזר הושלך אל המאסר, שם הוחזק במשך למעלה משנתיים ימים. במהלך תקופה זו עבר עינויים קשים מנשוא, כאשר החוקרים מנסים בכל כוחם לחלץ מפיו הודאה בשקר, או לחילופין, לגרום לו להמיר את דתו ולבגוד בדת אבותיו. אך ר' אלעזר נותר איתן בנפשו, מסרב להיכנע.
הקהילה היהודית בגרודנא הייתה שרויה בפחד ובמהומה גדולה. המזימה לא נועדה רק נגד ר' אלעזר, אלא נגד הקהילה כולה. כספים רבים החלו לזרום מכיסי היהודים אל כיסי המקומיים והחוקרים המושחתים, שקיבלו "מתנות" תמורת הבטחות שווא. רק לאחר שאוצר הקהילה התרוקן כליל, והגויים המקומיים הבינו כי לא יצליחו לשבור את רוחו של ר' אלעזר, הוחלט להוציאו להורג באכזריות שאין כמותה.
גזר הדין היה מחריד, מוות בייסורים נוראים, עונש שבוצע למרות התנגדות המלך. ביום ב' של חג השבועות תק"ן – ביום מתן תורתינו הקדושה, הובא ר' אלעזר אל הכיכר המרכזית לעיני אלפי נוצרים צמאים לדם.
לאחר שבוצע גזר הדין האכזרי, לא נחה דעתם של המעלילים. הם ביזו את גופתו הטהורה ברחבי העיר גרודנא, במטרה להדאיב ולשבור את רוחם של היהודים שיראו את מנהיגם מבוזה כך. רק ביום ח' בסיוון הותר לקהילה להביא את גופתו לקבורה. בבכי ומספד תמרורים נטמן הקדוש בקבר ישראל.
זכרו של ר' אלעזר נחקק לנצח על מצבת זיכרון שהוקמה על קברו. בקהילת גרודנא נקבע מנהג לדורות כי בכל שנה, ביום ב' של חג השבועות, מזכירים את נשמת הקדוש בכל בתי התפילה בעיר, להזכיר זכות דמו הטהור שנשפך על קידוש השם.
גם בסביבות קובנה העיר הגדולה סבלו היהודים מגזירת עלילות הדם, היה זה שלש שנים לפני בואו של רבי יצחק אלחנן ספקטור לכהן ברבנות קובנה, בעיר הקטנה שאולאן שבמחוז קובנה בשנת תרכ"א. שם, נטמנה עלילה אשר תוצאותיה התגלגלו ובאו אל פתחו של רבנו מיד עם עלותו על כס הרבנות בקובנה.
ראשית המעשה בעלמה נוצרית אשר אבדו עקבותיה כשלושה חודשים קודם לחג הפסח. והנה, יומיים בלבד לפני חג המצות, נמצאה גופת הנערה מוטלת בתוך השלג בסמוך לחלון של אחד הבתים.
מיד עם הגילוי, החלו להפיץ בעיר עלילה נגד היהודים, בטענה שהם הרגו את הנערה כדי להשתמש בדמה לצרכי החג. שוטר מקומי ששיתף פעולה עם המעלילים הוביל למעצרם של רב העיר שאולאן ושל אחד מנכבדי הקהילה. הם נכבלו בשלשלאות ברזל והושמו במאסר בתנאים קשים.
מכתב מיוחד נשלח לקהילת וילנה בבקשת עזרה וסיוע, במכתב פורטה השתלשלות האירועים המזעזעת, ומאסרם של הרב ורבים מבני הקהילה. במכתב גם הודגש כי יתר יהודי העיר שרויים ברעב קשה, עקב הפחד לצאת החוצה ולהמציא טרף לפיהם פן יותקפו בידי המון צמא דם.
עסקני וילנה, שליבם נכמר מקריאת המכתב, פעלו מיד. והפעילו את השתדלותם הגדולה בדרישה נחרצת מהמושל הכללי להתערב בסיפור.
כשראו עסקני וילנה כי המושל עדיין מפקפק בנכונות הדברים וחושש שמא יש אמת בעלילה הנוראה, הציגו בפניו טיעון לוגי מטלטל שיצא מעומק ליבם:
"הרי החיים הם הדבר היקר ביותר לאדם. והנה אנו, עסקני העיר, נותנים לפניך את חיינו היקרים לנו ואת כל הוננו כערבות גמורה על כך שאין בעלילה זו אפילו קורטוב של אמת. שאם יתגלה חלילה כי אמת נכון הדבר, או שיש בו שמץ של אמת – הרי דמנו וממוננו נתונים בידך."
דברים אלו, שיצאו מן הלב עם דמעות שזלגו מעיניהם, חדרו אל לב המושל ועוררו את רחמיו. הוא הרגיע את העסקנים בדברי תנחומים ואמר כי אף הוא יודע שאין אלו אלא פרי זדון של אנשי בליעל החפצים לעורר ריב. מיד פקד המושל על שניים מאנשיו לצאת לשאולאן ולחקור את האמת: האדון טולסטוי, ואיתו יהודי בשם לאון לבנדוי.
כבר בשביעי של פסח, לאחר חצות היום, יצאו השלוחים למשימתם. ביום ג' כ"ט ניסן, הגישו את המלצותיהם למושל ואישרו כי צדקת היהודים יצאה לאור. הם הצליחו להוציא הודאה דרמטית מפיו של השוטר שהעליל את העלילה. השוטר לא עמד מאחורי עדותו המקורית, והודה בפה מלא כי כל דבריו היו שקר וכזב, ואף הפליל את אלו שביקשו ממנו להעיד שקר. המושל שקיבל את תוצאות החקירה זיכה את יהודי העיירה כליל.
אולם, גם לאחר פסיקת המושל, לא בא הקץ על הייסורים. האציל הפולני, אשר העיר שאולאן נחשבה כחלק מאחוזתו, סירב להשלים עם הזיכוי. יחד עם עוזריו, התאמץ האציל להטיל ספק ולעוות את החקירה. הוא פסל את חוקרי הדין של מחוז קובנה, וגרר את החקירה במשך שנים ארוכות, עד אשר הצליח להרחיקה עד לעיר פסקוב הרחוקה.
עם כניסתו של מרן רבי יצחק אלחנן לרבנות העיר קובנה, נכנס הוא מיד לעובי הקורה. הוא פעל להוציא את האמת לאור ואף אסף כספים כדי לממן את ההוצאות המשפטיות.
בזכות ההתערבות הנחרצת של רבי יצחק אלחנן ופסילת העדויות השקריות, הנאשמים שוחררו ממאסרם וצדקתם הוכחה באופן מוחלט.
האירוע בשאולאן נחקק בזיכרון הליטאי לא רק כעוד עלילת דם שנכשלה, אלא דווקא משום תושיתו של רבי יצחק אלחנן שבשילוב של חכמה ופיקחות ופעולה נחושה אל מול השלטונות הצליח להוציא את הצדק לאור.
בעשורים הבאים נדמה היה כי ענני הגזירות והשמדות התפזרו. וילנה, הייתה בשיא תפארתה כמרכז תורני. אך דווקא בלב הכרך התוסס הזה, בשנת תר"ס, לפני קרוב למאה ושלושים שנה, התעוררה שוב עלילת דם שהוכיחה כי השנאה הישנה לא שוככת ורק ממתינה לשעת כושר כדי לפרוץ מחדש.
הפרשה החלה בביתו של יהודי נכבד בשם דוד בלונדס. ימים ספורים קודם לכן, שכרה המשפחה משרתת פולנייה צעירה שהגיעה מהכפר. היא הגיעה עם המלצה חמה מקרוב משפחתה, ששימש כשוער בבית המגורים של המשפחה. דבר לא רמז על המזימה העומדת להתרחש.
באחד הימים פרצה המשרתת החוצה אל הרחוב בצעקות שבר, הציגה פצעים מדממים וטענה כי בני משפחת בלונדס התנפלו עליה כדי להוציא את דמה לצרכי דת.
השמועה פשטה כאש בשדה קוצים. בר"ח אדר התנפלו כמאתיים נוצרים זועמים על הרחוב שבו שכן העסק של משפחת בלונדס. המשטרה פיזרה את המתקהלים, אך הרוחות לא נרגעו. הכמרים המקומיים התסיסו את ההמון בדרשותיהם, והמליצו לגויים להימנע מלעבוד בבתי יהודים בתקופת ערב הפסח. וילנה רעשה כולה.
בלונדס נעצר מיד. טובי הפרקליטים גויסו בכדי להגן עליו במשפטו, ביניהם הפרקליט היהודי הידוע ישראל גרוזנברג. ככל שהתקדם המשפט, הלך והתברר כי טענת עלילת הדם היא שקר מוחלט. בתום הדיונים קבע בית הדין, כי בלונדס גרם ל"פצעים קלים", אך ללא כוונה לרצוח. נגזר עליו עונש קל של שנה וארבעה חודשי מאסר.
אולם, סנגורו היהודי של בלונדס הבין כי המשפט הזה אינו עניינו הפרטי של אדם אחד. עיני כל יהדות ליטא והאזור כולו היו נשואות אל וילנה; ההרשעה הקלה הייתה משאירה ענן של חשד מעל הקהילה כולה, כביכול היו דברים בגו. בצעד אמיץ, החליטו הסנגורים שלא להסתפק בזיכוי החלקי, ולגשת לערער על פסק הדין, בשביל להשיג זיכוי גמור ומוחלט. ולהוציא את האמת לאור.
המאבק הנחוש השתלם. בדיוני הערעור הוכח כי הסיפור כולו מבוים. מתחילתו ועד סופו. ובסיומו התבשרה וילנה על הזיכוי המלא. בלונדס שוחרר כשידו על העליונה, ונקבע רשמית כי לא הייתה פציעה ולא היה ניסיון נטילת דם – הכל היה עלילה שקרית מיסודה.
בעוד המאבק המשפטי מתנהל בווילנה, פשטה השמועה השקרית כאש בשדה קוצים והגיעה עד לעיירה לוקניק שבמחוז טעלז. שם, מקום הולדתה של המשרתת, הלך השקר וגדל והעיוות הגיע לשיאים נוראיים. העלילה "התפתחה" והופצה שמועה בקרב הגויים כי אותה משרתת כפרית אשר נסעה מהכפר לוילנה "נותחה לנתחים" בידי היהודים.
החשש מפני פרעות דמים במחוז טעלז הפך למוחשי מאוד. בני הקהילה ראו את השנאה שמתלקחת ברחובות, ובצר להם פנו בצעד נואש לשלטונות בדרישה שיעצרו את העלילה לפני שיישפך דם נקיים. הם הבהירו כי כל עוד השמועה לא תופרך, חייהם נמצאים בסכנה גדולה.
הסערה שקטה באופן זמני רק לאחר שהממשל התערב באופן ישיר. השלטונות יצרו קשר עם משפחת הנערה והוכיחו להם מעל לכל ספק כי בתם חיה, בריאה ושלמה בווילנה. במקביל באותה שעה הגיעה גם הבשורה כי הנאשם בווילנה יצא זכאי בבית המשפט, וכי כל המעשה היה שקר מיסודו.
הזיכוי המוחלט והמהדהד בווילנה פעל פעולה כפולה, הוא לא רק הציל את דוד בלונדס ממאסר עוול, אלא מנע ברגע האחרון ממש מרחץ דמים במחוזות המרוחקים של ליטא. ובזכות ההתעקשות על בירור האמת ניצלו גם בני קהילת לוקניק ממחוז טעלז מידי המון מוסת שביקש לכלותם.
—
בתוך דפי ההיסטוריה של העם היהודי, דפי יהדות ליטא רצופים במאבק בלתי פוסק על האמת. עלילות הדם, שהתחלפו לאורך הדורות ממזימות מקומיות ועד למשפטים מורכבים, לא הצליחו לשבור את העמידה האיתנה של עם ישראל. והזכות של דורות קדומים, שמסרו נפשם ועמדו על משמר היהדות ללא חת, היא עומדת ומעוררת עלינו רחמים, ונותנת לנו את הסייעתא דשמיא לעמוד בניסיונות גם בדורנו.
בפתחו של חג המצות, יודעים אנו כי כבימים ההם בזמן הזה, שנאת עולם לעם עולם קיימת ותישאר, אך למרות החושך הגדול של עלילות וניסיונות, מובטחנו כי הקדוש ברוך הוא לא יטוש את עמו ונחלתו לעולם. בכל דור ודור קמו עלינו לכלותנו ובקשו לכבות את הגחלת, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.
אחד הרגעים המעוררים והמרגשים בליל הסדר הוא פתיחת דלת הבית לרווחה בעיצומה של ההגדה. מה עומד מאחורי המנהג?
המנהג המושרש בכל תפוצות ישראל מוזכר כבר בדברי הרמ"א (בשם האור זרוע), המסביר כי פתיחת הדלת נועדה להמחיש את היותו של ליל הסדר "ליל שימורים" – לילה המוגן מן המזיקים. בזכות אמונה תמימה זו, אנו זוכים לבואו של משיח צדקנו שישפוך חמתו על צוררי ישראל.
בסגנון דומה כותב המהר"ל כי הפתיחה היא הצהרה של ציפייה לגאולה: אנו פותחים את הדלת לכבודו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, ומראים כי אנו מוכנים לקבלו בכל רגע (ויש מצדיקי הדורות שהיו אומרים כי הוא 'לכבוד' אליהו הנביא הבא).
הסבר מרתק מביאים החתם סופר והבית הלוי. כידוע, חז"ל חששו משתיית "זוגות" בשל המזיקים. פתיחת הדלת נועדה לרמוז כי בלילה זה אין אנו חוששים, שכן השמירה העליונה מלווה בליל השימורים.
נדבכים עמוקים בטעם המנהג מצאנו עוד: ה"שפת אמת" ביאר: בשיאה של גאולת מצרים נצטוו בני ישראל: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו". אולם הגאולה העתידה תהיה שונה – היא תהיה "לעין כל", ועל כן אנו פותחים את הדלת להראות שהגאולה פורצת את גבולות הבית הפרטי. ה"באר יוסף" ביאר באופן אחר: פתיחת הדלת היא זכר למגבלות קורבן הפסח; בזמן המקדש לא הורשה להיכנס מי שלא היה "מנוי" על הקורבן. רק לאחר אכילתו, נפתחו הדלתות לרווחה.
לצד הטעמים הרוחניים, במהלך ההיסטוריה מנהג פתיחת הדלת שימש גם בהקשר לעלילות הדם שנפוצו בתקופת חג הפסח.
ואכן, בספר מועדי קודש מובא כי פתיחת הדלת נועדה להוכיח לשכנים הגויים כי אין ליהודים מה להסתיר וכי הבית פתוח ונקי מכל חשד.
ב"אוצר מנהגי ישורון" מוסבר כי המנהג נועד לראות אם לא נמצאו עלילות דם דם, והניחו הדלתות פתוחות, ומרוב צער ודאגה ביקשו מהקב"ה בפסוקים אלו שישפוך חמתו על הגויים. וכן לוודא שאין מוסר המאזין מאחורי הדלת לפסוקי הפורענות, וכן מובא בספר הגדת שלמה.
עלילות הדם מהם סבלו היהודים במשך הדורות, הם דבר פלא ותמוה. נכון ששנאת הגויים אינה צריכה אלא תירוץ בלבד, ועדיין העלילה ב'דם' דווקא היא מופרכת מיסודה, ובלתי מתקבלת על הדעת.
איסור אכילת דם הוא מהאיסורים החמורים שבתורה. עם ישראל מקפיד להתרחק מכל נדנוד של דם, במליחת הבשר, בבדיקת ביצים – לראות שאין אף טיפה של דם.
יתרה מכך, המצה הרי מורכבת משני יסודות בלבד, קמח ומים, בזהירות יתירה של "כלשהו" חמץ. והפלא הוא עצום, איך דווקא בנושא זה, הגויים בכל הדורות 'קנו' את סיפור העלילה, שהוא מגוחך ונוגד את השכל הישר. הדעת הייתה נותנת שאת העלילות יעלילו במקומות "הגיוניים" יותר…
במהלך ההיסטוריה, פעמים רבות גובו עלילות הדם על ידי מומרים, שאף היו מביאים 'ראיות' ו'הוכחות' מן הכתובים לטענתם. מהפסוק של "ונתנו את הדם על שתי המזוזות", ומהפסוק "ואומר לך בדמייך חיי". כך הם בקשו להוכיח כי מצוות החג היא בדם הנוצרי. טענות נוספות הושמעו, כביכול היהודים מבקשים לחגוג את הריגתו של "אותו האיש" וכזכר לדבר הרי הם משתמשים בדם נוצרים.
ועדיין התמיהה בעינה עומדת, איך טענות מגוחכות כאלו התקבלו על ידי אנשים רבים כל כך ברחבי העולם?
רבינו אלחנן וסרמן הי"ד בספרו קובץ הערות עמד בזה, והוא פותח בשאלה נוספת: "הנה ידוע כי כלל ישראל סובל תמיד מבחוץ מעלילות דם, אשר הוא דבר נפלא מאד. כי הרי כלל הוא שכל שקר שאין בו קורטוב של אמת אינו יכול להתקיים והשקר הזה של עלילת דם, אין בו אמת אפילו במשהו, ובכל זאת הוא מתקיים זה אלפי שנים בכל העולם, עד היום הזה, וזהו מפלאי ההשגחה".
רבי אלחנן הי"ד משיב: "ודבר ברור הוא, כי בודאי העונש הזה על כלל ישראל, הוא מכוון מידה כנגד מידה בעד איזה עוון שנפרעין עבורו בכל הדורות. ולולי שאיני כדאי, הייתי אומר, שעונש זה – גזירות עלילת דם, מכוון נגד העוון של "ויטבלו את הכותונת בדם" שנכשלו בו שבטי י-ה, בעשותם לפני אביהם יעקב דם שעיר עזים כדם אדם"
את הסברו חותם הקובץ שיעורים בתפילה: "ואם שגיתי ה' יכפר בעדי".
ביאור נוסף מובא באחרונים, בספר מראה כהן, כתב כי כלל ישראל נצטווה ביותר לסייע לעניים, ובפרט אחרי שיעבודם כמו שכתוב ואתם ידעתם את נפש הגר. אמנם בעוה"ר כלל ישראל לא נזהרו כראוי בענין, ועל כן הענישם השי"ת בהשגחה פרטית ב'לחם עוני', "שע"י זה יתעורר ליבם להרגיש צער העני, לאשר שבעצמם היו בגלות ובעבדות כמ"ש כי גרים הייתם בארץ מצרים".
