מקנס יצא מתוק

מבלי לחשוב פעמיים, קם ונסע למשרדי הנהלת המחוז במשרד השיכון. הוא לא קבע פגישה וגם לא בירר קודם לכן אם האנשים הנכונים נמצאים. פשוט ניגש הישר אל לשכת המנהלת שתהתה מי הוא. "אני שלום בער סורוצקין שהפר את חוקי הבניה בבית שמש", אמר. 

"אז אתה עבריין הבניה הגדול?", תהתה הגב' זמיר שמאחוריה ניצב ארון גדוש בספרי חוקים. "מה אלו?", תהה ראש הישיבה בקול. 

"זה ספרי החוקים, אותם חוקים שאתה עובר עליהם", נענתה. 

"מעניין, גם לי יש בבית ארון מלא בספרי חוקים מאחורי", השיב רה"י, "וזה אותם חוקים שאת פורעת, ההבדל הוא שכאן זה חוקי אדם ושם זה חוקי הבורא. בכל מקרה, נראה ששנינו פורעי חוק, ואם כן אנו מתאימים לנהל משא ומתן".

בסופו של יום, הקנס בוטל וניתנה הבטחה כי אם רה"י יעזוב את המקום שנבנה, הוא יקבל 3 דונמים ומעלה במקום טוב יותר. לא רק זאת, בשל ההפסדים על מה שנבנה, יימצא תקציב לעבודות הפיתוח על חשבונם.

"איפה חותמים?", שאל רה"י וקיבל את התשובה: "הבטחה כאן שווה יותר מחתימה של סגן השר שלכם" (הרב מנחם פרוש. מ.פ).

ואכן, בהשגחה פרטית מופלאה, עמדה המנהלת בהבטחתה, הישיבה קיבלה הקצאה יותר מפי שלוש מהמקורית, סיוע רב להשקעה מסביב, עם חצר מרהיבה שלא עלתה ולו אגורה אחת. בזכות אותה מחשבה של לא להתייאש, מעז יצא מתוק. השטח הקטן עם צו ההריסה המאיים נלקח, ובתמורה הורחבו היטב היטב גבולות הישיבה.

אבל זה לא הסתיים שם.  

שנה וחצי מאוחר יותר, הבחירות חלפו מזמן ובראשות העיר עמד מר וקנין נציג הליכוד, שתכנן תוכניות שונות לשיפור פני העיר. לקראת הוצאתה לפועל של תוכנית גדולה הגיעו נציגי הנהלת משרד השיכון לפגישה בעיריית בית שמש אליה הוזמנו ראשי המוסדות שהתבקשו להותיר רושם של שביעות רצון מהתנהלות העיר. "מה אני אעשה שם?", תהה רה"י כשראש העיר הזמינו, "האם המוסדות ירוויחו מזה?". ראש העיר פשוט ניתק את השיחה. אכן, גם עבורו זה לא באמת משמעותי. הוא בסך הכל ניסה למלא את אולם מועצת העיר באנשים. 

יום הביקור הגיע. ברגע האמת, קיבל לפתע רה"י טלפון בהול מראש העיר שביקש שיבוא במהירות אל הפגישה המדוברת בהבטיחו כי זה יהיה שווה למוסדות. התברר כי בתחילת הביקור, תהו בקול הבכירים ובהם מנהלת המחוז הגב' זמיר "איפה החבר שלנו הרב סורוצקין?" והיעדרותו הפכה לבולטת ומשמעותית. הביקור הזה, "זיכה" לעטרת שלמה את השטח שעליו ניצב התלמוד תורה. וכך, הדברים שהוענקו בעקבות הצו המאיים, הביאו איתם רק שפע. 

אז, היו אלו המעשים הראשונים, שכל מי שעקב אחריהם, יכול היה לראות שמתפתח משהו שהוא מעל לדרך הטבע. הניסים המלווים את מבני הישיבה, הם אולי רק בבחינת הניסים הגלויים המלמדים על הנסתרים או על אלו שהפכו לשגרה וניכרים בכל אחד מבתי המדרש של ישיבת עטרת שלמה.

הבניינים הראשונים של הישיבה בירושלים עיר הקודש, בהם שוכן הכולל עד עצם היום הזה, התחילו בכלל משיחת טלפון תמוהה ולא שגרתית שבה יהודי לא עתיר בנכסים סיפר כי אביו קיבץ ממון לשתי מבנים בירושלים וזה כספי צדקה אותם הם מעוניינים "למסור". זה היה כל כך מופרך עד שרה"י לא ממש לקח אותם ברצינות. לאחר שבועיים, חייג הלה שוב וביקש לכל הפחות להיפגש. הוא סיפר כי הוא מעוניין למסור אותם בתנאי שבמקום יהיה כולל שיתקיים לפחות עשר שנים. רה"י גילה כי מדובר בצדיק ישר דרך שאכן מתכוון לכל מילה שלו. עכשיו, כבר נותר לנסות לשכנע את הרשויות. רשות המיסים לא האמינה לסיפור המוזר. העברה ללא תמורה? מדובר במקום יקר מאוד בירושלים, אף אחד לא נותן בניינים במתנה. מוכרח שמשהו מוזר מסתתר שם. אבל לא, אין זה מוזר, כי אם יד הבורא המכוון את הכל. ואם הכוללים צריכים בניינים, הרי הם יגיעו ממש כמו שאדם נותן לחברו משלוח מנות קטן. 

הרגע שהבהיר עד כמה תלושה הסיטואציה, היה כאשר נחתמה ה"עיסקה" במשרד עורכי הדין בתל אביב, ביקש רה"י לממן לכל הפחות את המונית של התורם. אולם הלה, בצדקותו, החזיר את הכסף ו…נסע בחזרה באוטובוס בין-עירוני. כן, רגעים אחרי שנתן שתי בניינים בלב ירושלים. 

המעשים הם רבים מכפי שניתן לתאר. זה יכול להיות גביר שהולך אם רה"י ולפתע פוגש יהודי שעליו אמרו שלא נתן צדקה מימיו והוא לפתע הופך להיות אחד התורמים הקבועים והעקביים של הישיבה, או יהודי ששלושים שנה לא נתן מאומה לישיבה למרות כל המאמצים שהשקיע בו רה"י לרתום אותו לזכות זו, והלה שהיה קשה מאוד להשגה, עונה לטלפון בדיוק ביום שבו קופת הישיבה במצב הדחוק ביותר מזה שנים (המחייג היה מישהו שמחליט להתקשר בשם רה"י, שבעצמו לא חשב שיצא מכך דבר) והשיחה מסתיימת בסכום דמיוני לחלוטין שהוא נותן במקום.

ייתכן ואפילו לא התחלנו למנות פה את המעשים החריגים שבהם, שכן ב'עטרת שלמה', כמו ניתן לראות את אשר כתב ה'אור החיים' הקדוש כי תנאי התנה הבורא על כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ולעמליה. 

 היו משתגעין

ערב יום כיפור, תשפ"ד, שכונת רחביה, ירושלים

העוברים והשבים ממהרים הם לקראת התקדש היום. לא בטוח שהם שמים ליבם לדמותו של רבינו ראש הישיבה שמופתע מיציאתו של אחד מנדיבי עם מביתו, והוא ניגש אליו ומנסה את כוחו בלהרקיד את אותו יהודי באמצע הרחוב הירושלמי. 

"הרב סורוצקין", אומר אותו יהודי בתגובה חדה וחריפה, "אתה יכול לרקוד ולקפוץ, ולעשות הכל, אבל אתה לא מקבל ממני ולו דולר בודד. הישיבה קיבלה ממני מספיק".

וברגע הזה, מי שמכיר את הרקע שבשלו הגענו עד הנה, יכול היה להבין שההשתדלות מוצתה עד תום. הריקוד הזה אולי אפילו קצת יותר מדי. זהו. 

כעת, זהו יום ראשון. בעוד שעות ספורות המוני בית ישראל לבושים בלבן, יהיו בעיצומו של 'כל נדרי'. אבל הסיפור המתרחש ברחביה, מתחיל ביום רביעי, בניו ג'רזי, ארצות הברית. 

לקופת הישיבה היו חסרים עוד כחמישה מיליון דולר לקראת יום טוב. רה"י עשה את כל המאמצים לנסות לגייס ממי שרק אפשר. היה נדיב שכמה חודשים קודם לכן כבר נתן סכומים גדולים. באלול, ביקש רה"י שיתן עוד קמעא. מדי בוקר הייתה מתנהלת שיחה משעשעת שבה רה"י מבקש לזכות אותו בתמיכת בעמלי התורה, והלה היה משיב "אתה לא מקבל ממני ולו דולר אחד, הישיבה קיבלה כבר כמה מיליונים, תשכח, אני עונה לך רק משום שאני מכבד אותך, שלום ולהתראות". 

בוקר בוקר, כיון שעלה עמוד השחר, היה הטלפון מצלצל, רה"י אומר "בני הישיבה צריכים לפרנסה" והלה משיב "צאו והתפרנסו ממישהו אחר".

בלית ברירה וכמוצא אחרון, חשב רה"י על יהודי שבלשון המעטה לא חיבב את ישיבת עטרת שלמה ואת העומד בראשה. 

חצי שעה אחר חצות ליל, רה"י מגיע לביתו ומצלצל באינטרקום. 

הלה מרים את השפופרת ומתחיל לשפוך את זעמו. "מה זה השיגעון הזה?!", הוא זועם, "שתים עשרה וחצי בלילה לצלצל כך בדלת?"

רה"י לא מאבד עשתונות. כדרכו, הוא מוצא את ה'מכנה המשותף'. "נו, בוא נהיה מציאותיים, הרי שנינו משוגעים", הוא אומר, "אנחנו ממש מתאימים, בוא נדבר". 

הלה מתרגז עוד יותר ומדגיש: "אתה יודע מה אני חושב עליכם, אני לא רוצה לתת לך כלום ואני יודע שלא תקבל כלום לעולם". 

כך, מתנהלת השיחה המשעשעת דרך האינטרקום, ולבסוף נקבעה פגישה לשעה מאוחר יותר. 

אחרי השעה שתיים בלילה, הם נפגשים, בסיום הפגישה הם עומדים אחד מול השני.   

"אני צריך חמש מיליון דולר", ניגש רה"י ישר לעניין, "תן לי שני מיליון, אם אני מצליח לגייס עוד שלוש מיליון דולר עד יום כיפור".

הלה שומע, אומר שיחשוב על זה ומציע שרה"י יבוא אליו למחרת.

למחרת, אחרי פגישה שהתקיימה בשבע בבוקר באחת הערים הסמוכות בניו ג'רזי, רה"י מנסה לתפוס את אותו יהודי והלה נעלם. הוא איננו. הכינו עבורו סט ארבע המינים מפואר עם שמו, והוא אפילו לא היה שם כדי לקבל. הנוכרי העובד אצלו לקח את הסט, והלה לא הגיב אף לא לתיעודים שנשלחו אליו בהם נראה הסט שממתין לו בבית. 

באין מענה, אומר רה"י, כבר עשינו את כל ההשתדלות. רה"י מחליט לצאת לשדה התעופה אל הטיסה ללונדון. זהו היעד הכי מתאים אם רוצים לנצל את ערב שבת ובמוצאי שבת לטוס ארצה כדי להספיק את יום כיפור בארץ הקודש. 

לפתע, מצלצל הטלפון. על הקו הרב חיים לנדסמן מנאמניו של רה"י בארצות הברית, הוא מספר שהחליט ללכת בעצמו לביתו של אותו יהודי ובדיוק אז הגיע הלה עם רכבו. הנהג שראה שמישהו חוסם את רכבו, צפר בכעס ובכך גרם לבעל הבית לצאת מן הרכב ולתהות במה מדובר. הוא שומע את הפרטים על הטיסה הקרובה ומגיב בקור רוח:

"אם לרב סורוצקין זה כל כך חשוב, שיוותר על יום כיפור בארץ ויבוא לכאן וניפגש".