ת.נ.צ.ב. ה.

מסך הדמעות

אורה הנצחי של הרבנית לאה פייגא סורוצקין ע״ה

ישנן דמויות המאירות את העין, וישנן דמויות המאירות את הנשמה. חייה של הרבנית לאה פייגא סורוצקין ע״ה נמנו על הסוג השני – חיים שדומייתם הרעישה עולמות, וענוותם זרחה באור של גדלות. בשבוע זה, בשבוע בו מציין עם ישראל את פטירת רחל אמנו, עלתה נשמתה הטהורה והנשגבה של הרבנית בסערה השמימה, ועם ישראל כולו כופף ראשו ביראה ובתדהמה – לא רק על לכתה של אשה נדירה במידותיה ובאישיותה, אלא על חתימתו של עידן של אצילות, טהרה וקדושה שקטה.

למעלה מחמישים שנה ניצבה הרבנית כסלע איתן לצדו של בעלה הדגול, הגאון הגדול רבי בנימין סורוצקין שליט״א, אשר שיעוריו, ספריו ותלמידיו ממלאים את עולם התורה כולו. אך מאחורי עמוד האור הציבורי הזה של תורה עמדה ממלכה פרטית של חסד, עומק ויופי רוחני – ביתה, ליבה, חייה.

הרבנית סורוצקין הייתה אשה גדולה באמת – לא רק במעמד, אלא ברגישות; לא רק בחכמה, אלא בלב. היא חיה את כל רגעיה בתחושת שליחות תמידית, מתוך הבנה שאין דבר "קטן" בעבודת ה'. כדברי הגאון רבי יצחק הוטנר זצ״ל על הפסוק “ושם אשה גדולה – אדם גדול הוא מי שאין אצלו דברים קטנים. וכך הייתה היא: צעקתה של אשה שבורה, בלבולו של ילד נבוך, ספיקותיו של בחור צעיר – כל אלו היו בעיניה הרים שיש להזיזם, ניצוצות שיש להציתם.

בשכל ישר ובתבונה פסיכולוגית עמוקה, ביחד עם לב אם רחום ואוהב, סייעה למאות – ואולי לאלפים – להתמודד עם סערות הנפש ועם אתגרי החיים באמונה ובאיזון. היא ידעה לנתח בעומק, אך גם לחבק ברוך. גדולי ישראל עצמם היו שולחים אליה נשים ובנות, אנוסים בכאבם, בביטחון שדבריה החכמים, הנובעים מדעת תורה ורגישות אמיתית, ירפאו מה ששכל קר בלבד לא יכול היה לתקן.

פניה שידרו שלווה שנולדה רק מאמונה פשוטה. הייתה זו אשה שנוכחותה בלבד הפיגה חרדה ונטעה ביטחון. מעולם לא הגביהה את קולה, מעולם לא דיברה דבר בטל. שפתיה היו שומרות קדושה; היא נזהרה בלשונה במידה שהייתה מעוררת יראה. אם לא יכלה לשבח – שתקה; ואם דיברה – היה זה כדי לרומם, לבנות ולברך. כל מילה שיצאה מפיה הייתה עבודת קודש. צחוקה היה עדין, ושמחת חייה – מדבקת. היא הייתה ההתגלמות החיה של הפסוק “עִבְדוּ את ה׳ בְּשִׂמְחָה” שמחתה לא הייתה מזג, אלא השקפת עולם; שמחה יציבה של מי שיודעת באמת כי כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.

תפילותיה היו לשם דבר. מי שזכה לעמוד בסמוך לה בשעת תפילה לא ישכח את עוצמת השקט שבו שפכה את לבה לפני קונה. הדמעות שזלגו מעיניה לא היו של רחמים עצמיים, אלא של חמלה – על החולה, על הדואב, על הנשבר. כל לחש של ריבונו של עולם נשא עמו את כאבו של הזולת ואת תקוות גאולתו. תפילותיה לא היו קריאה טכנית, אלא יצירה – יצירה של לב, של אמונה, של אהבה.

שנים רבות, בימי הדין, עת עמדתי לפני העמוד כשליח ציבור בתפילות מוסף, עמדה היא מעברו השני של הוילון הדק של המחיצה, בדיוק מול המקום בו שפכתי את צקון ליבי בתפילה. קול בכייה החרישי, האנחות העדינות שיצאו מעומק ליבה השבור אך המאמין, ליוו את התפילה בעוצמה שאין מילים לתארה. אותן דמעות חרישיות לא היו רק קולות – הן היו תפילות בפני עצמן, העולות יחד עם תחנוני השליח ציבור עד כסא הכבוד. היה באותם רגעים משהו עליון – מיזוג של דמעות ואמונה שאין דוגמתו כמעט בכל קהל ישראל.

החיים בחנו אותה שוב ושוב – והיא השיבה בעוז. כשנלקחה ממנה בתה האהובה, מרת ברכה ע״ה, קיבלה את הדין בשלווה עילאית, כשהיא לוחשת מילות אמונה שהפכו לנחמה לכל הסובבים: “הכל מאת ה׳, וגם כשאינני מבינה – הכול לטובה.” בשעה שכאב כזה היה יכול לשבור אחרים, היא רק התרוממה, והאירה סביב לה את הלקח של חייה: שגדלות אמיתית נמדדת לא בנוחות – אלא בגבורה.

בשנותיה האחרונות נצרפה בייסורים קשים, אך פיה לא פתח תלונה. פניה נותרו מאירות, קולה רגוע, ואמונתה – איתנה. גם בשעות הקשות המשיכה לעודד, לחזק ולהאיר. בחודשים האחרונים לחייה גילמה ממש את הפסוק  "וְאָהַבְתָּ את ה׳ אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.”

אין זה מקרה שנסתלקה בשבוע פטירת רחל אמנו. התורה מספרת  "ויהי בהקשֹתה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן. ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן־אוני ואביו קרא לו בנימין .” השאלה ידועה: כיצד יכול היה יעקב אבינו לשנות את שמה האחרון של רחל? מפרש רש״י – בן־אוני פירושו בן צערי, ואילו הרמב״ן מבאר ש"אוני" בלשון כוחי. רחל, אם הבנים, קידשה את הכאב; יעקב, אב האומה, הפך אותו לעוז. רחל הנציחה את הסבל; יעקב ראה את הנצח. "בן־אוני" נהפך ל"בנימין". האבל הוליד גבורה.

כך חיה גם הרבנית סורוצקין ע״ה – חיה את הדואליות הזו ובחרה בדרכו של יעקב. גם היא ידעה רגעי בן־אוני – של אובדן, של מחלה, של ייסורים – אך הנחילה לעולם מורשת של בנימין : גבורה, עוז, אמונה ונחישות. יחד עם בעלה הגדול הנושא את אותו שם – בנימין – לימדה את כולנו כי עם ישראל אינו מנציח טרגדיות; הוא הופך אותן לנצח. כיעקב, לא נתנה לכאב להגדיר אותה. היא הפכה אותו לאור.

מאחורי דמותו האדירה של בעלה הגאון עמדה היא – נושאת בעול התורה בהדר שקט. היית הכוח הסמוי מאחורי מאות התלמידים השוקדים על תלמודם, השותפה החרישית לכל ספר שיצא לאור, המצפן המוסרי של בית שכולו נושם קדושה. בצלה פרחה תורה לדורות. היא הקימה זרע ישרים מבורך – בנים, נכדים ונינים ההולכים בדרכיה וממשיכים את מפעלה בקדושה ובטהרה בישיבות, כוללים וסמינרים ברחבי העולם. חייה היו שרשרת של נתינה, ומורשתה – ענק של אור.

וכעת, אף שקולה נדם – שירתה נמשכת. היא מהדהדת בבתי המדרש שבהם מוסרים בעלה  וצאצאיה שיעורים, בבתי בניה ונכדיה, ובלב כל מי שזכה לחום פניה. עולם התורה אבל על לכתה, אך נושא בלבו את המסר שהיא עצמה חיה   “אל תיראי כי גם זה לך בן .” גם בכאב יש לידה, גם בחושך יש הבטחה. פטירתה איננה סוף – אלא מעבר: מבן־אוני לבנימין, ממאבק לעוז.

הרבנית לאה פייגא סורוצקין ע״ה – באמונתה הזכה, בחכמתה המאוזנת ובחסדה הבלתי נדלה – לימדה את כולנו כי גדלות אמיתית איננה צועקת, היא לוחשת; כי קדושה איננה נוצצת, היא מאירה. זכרה לא יימוג, שהרי הוא לא היה מעולם מן העולם הזה. הוא שייך לנצח, לצד הימין של הבריאה, ל"ימין ה׳ רוממה".

ובדומיה נרגשת, בין הדמעות וההודיה, אנו לוחשים, לא פרידה – אלא תודה. תודה על שזכינו לראות מהי גדולה אמיתית, מהי עדינות אמיתית, ומה פירוש להיות בת ה׳ באמת.

יהי זכרה ברוך.