נבקש לשמוע ממורינו שליט"א על תחילת הדרך, בהרבצת התורה בעטרת שלמה, ועל ההיכרות עם מורינו ראש הישיבה שליט"א מאותה התקופה.
אני בעטרת שלמה די מההתחלה, לפחות עשרים ושתיים שנה. בישיבה גדולה כבר אחד עשרה שנים, לפני כן הייתי שנתיים בישיבה קטנה בבני-ברק, ולפני כן בישיבת אור אליעזר בבית-שמש.
אני באתי לגור בבית-שמש, אז לא היו הרבה אברכים בבית שמש, זה היה קטן. התפללתי בבית הכנסת עם הגאון ר' מאיר נוביק שליט"א, שהוא צועד יד ביד עם ראש הישיבה שליט"א מהתחלה ממש, יחד עם הגאון ר' חנוך הבלין שליט"א ועוד כמה. הוא הציע לי, לבוא להיות משיב בלילה באור אליעזר. שאני הגעתי היה את הכולל בבית שמש ואת הישיבה קטנה, וזהו.
גם אחרי שהגעתי לגור בבית שמש עדיין הייתי נוסע ללמוד במיר בירושלים, אחר כך שהגעתי להיות משיב בערב באור אליעזר עברתי גם בבוקר לכולל של עטרת שלמה. הכולל היה אז בהיכל אברהם, הראש כולל באותה תקופה היה הגאון ר' בונים שרייבר שליט"א, ולפניו היה הגאון ר' אליעזר ברוורמן שליט"א.
אתה שואל על ההיכרות האישית מאז, תראה, הסיפור הכי חזק על ראש הישיבה שליט"א בכל בניית הישיבה והמוסדות, זה ה'טובת עין' שלו, הוא טוב עין באמת. הוא נותן לצוות שלו 'חופש פעולה' מלא להחליט ולעשות כל מה שהם רואים לנכון לטובת התלמידים והמקום, הוא לא מתערב, וכל מה שצריך בשביל זה הוא נותן, ובלבד, ועל זה הוא עומד, שהתוצאה תהיה טובה. שהישיבה תהיה טובה והבחורים ייהנו וישמחו ויתקדמו שם, זה מה שהוא מבקש, זה מה שהוא רוצה, זו המטרה שהוא רוצה שהצוות יוביל לשם, שהתוצאה תהיה הכי טובה.
הדבר הזה, שהוא נותן אימון בצוות, ויש לו טובת עין להם, זה נותן הרבה חשק לעבוד, כשיש אימון באנשים שהם יובילו ויצליחו ויקדמו את התלמידים והמקום – זה נותן כוח ורצון לצוות, ובפרט שהוא נותן את כל מה שצריך.
אז אני הייתי בסך הכל משיב בסדר שלישי, אבל הוא נתן לי הרבה, הוא אמר בעצם, קח את השיעור ותרים אותו איך שאתה חושב. אחר כך פתחנו חבורת קצות החושן עם התלמידים, והוא תמך ודחף ועודד. זה הוא, תמיד דוחף ומעודד, תמיד נותן הרגשה טובה.
כשאני הגעתי לישיבה הוא כבר היה די עמוס, לפני זה הוא מסר שיעור יומי באור אליעזר, אבל שאני הגעתי כבר לא היה מוסר שיעור יום-יום, ועדין – הוא היה גר בבית שמש לא רחוק מהישיבה – הוא היה מגיע המון בערב לישיבה, לתלמידים.
וכמובן שהטובת עין שלו היא גם לבחורים, זה תמיד היה, כבר מההתחלה, עזרה ונתינה בשבילם תמיד, מאז שהוא פתח את הישיבה, תמיד לתת להם כל מה שהם צריכים.
זה הסיפור הגדול שלו, טובת עין.
וזה לא רק ביחס לבחורים, ולא רק ביחס לצוות, גם ביחס לאברכים. שים לב, הוא לא מתערב לאברכים אבל הוא כן רוצה שהכולל יצליח ויתקדם. תמיד – כבר מההתחלה זה היה כך – דואג ודואג, כל אברך שהיה לו צורך, שהיה לו מצוקה, תמיד הוא יהיה בשבילו.
אני לא אשכח, שהגעתי ללמוד בכולל בבית-שמש בבוקר, וכמו כל אברך צעיר – גם אני לא אהבתי את השמירת סדרים, ניגשתי אליו ושאלתי אותו, "אם מישהו יגיד לכם, שלומד מעשר או אחרי בבוקר אבל ממשיך ללמוד גם אחרי סיום הכולל בערב, האם יהיה בעיה עם זה?", הוא הבין, וענה לי מיד: ודאי שלא… זה הוא, ראש גדול, וטוב עין.
אני זוכר עד היום סיפור, באחד השנים היה בכולל סיום והוא הגיע לדבר, הוא לא אמר שום דבר מיוחד, הוא רק אמר לאברכים, כל מה שאני רוצה זה שיהיה לכם טוב, וכל מה שאתם תצטרכו בשביל שיהיה לכם טוב ותוכלו ללמוד בשלווה אני ישתדל לעשות. ישב לידי אחד האברכים והוא אמר לי, לא האמנתי למה ששמעתי. הוא לא היה כל כך במגע ישיר עם האברכים בכולל, ולכן לא מספיק הכירו אותו האברכים, והאברך התפעל ממש מזה, שזה כל מה שחשוב לו להגיד לאברכים. כל מי שמכיר אותו, או אפילו תלמיד או אברך שידבר איתו כמה דקות, תופס שהדבר היחיד שמעניין אותו זה לעזור, שיהיה לך טוב.
בתקופה ההיא חשבו על התפתחות כזו גדולה?
ראש הישיבה שליט"א היה מדבר על התוכניות שלו. בבית שמש ידעו שהוא אדם שהשמים הם לא הגבול שלו, אבל עדין, שהיה מדובר על התוכניות שלו זה היה מצחיק מאוד. המושגים שלו והתוכניות שלו היו גדולים מאוד. אבל כבר אז הוא הוכיח שאת החלומות שלו הוא מבצע, אצלו ברור לו שמה שהוא חולם יתבצע, אין בלתי אפשרי.
אגב, כל ה'כללית' ו'המסכתא' שיש היום התחילה כבר אז, אבל אז פתחו בישיבה עוד מסגרת לחזרה במהלך הזמן וככה יצא שלכללית הם הגיעו אחרי שהם חזרו על כל המסכת כבר כמה חזרות. כך התחיל הכללית.
הסדר היה ככה, עטרת שלמה התחילה בבית שמש, זה היה לפני שאני הגעתי לבית שמש, הוא לא היה מהמוסדות הראשונים בבית שמש אלא הוא היה 'הראשון', ואז היה את הכולל והישיבה קטנה.
כשאני הגעתי זה היה כמה שנים אחר כך, ואז העיסוק היה 'ההקמה הגדולה' של הכוללים, הוא התחיל אז בירושלים ובאלעד, ואחר כך הלאה. הכוללים שלו, היה חידוש עצום אז. אנשים חשבו, זה לא נורמלי, אין לזה סיכוי להחזיק מעמד, אני זוכר איך סיפרו אז שאחד הגבירים הידועים של עולם התורה אמר אז כשהגיעו למספר מסויים של אברכים, הרב סורוצקין תעצור פה, אתה לא מתקדם מכאן, והוא הלך למרן הגראי"ל זצ"ל, הגראי"ל אמר לו על הגביר, הוא לא הקב"ה… תמשיך, והוא המשיך.
הדעה הרווחת עד אז הייתה שכל ראש כולל צריך להחזיק קצת, שאי אפשר שבן אדם אחד יחזיק הרבה אברכים, כי זה לא יוכל בדרך הטבע להחזיק מעמד, התפיסה הייתה שאחד שיחזיק כמה כוללים יקרוס, ההיגיון היה אם כל כך קשה לגייס כסף ולהחזיק כולל איך תוכל להחזיק כמה כוללים? ולכן הכוללים שהיו הוחזקו בכל מקום על ידי אחד שהחזיק כמות קטנה של אברכים וכמובן שהיה חסר עצום בכוללים.
כולם חשבו אז שאסור שאחד יחזיק הרבה כי זה לא יחזיק מעמד, אני זוכר שאמר לי מישהו באותם שנים, תעזוב שמה, זה הולך לקרוס, זה לא יחזיק מעמד בדרך הטבע. ומה התשובה? שזה באמת לא בדרך הטבע.
עטרת שלמה שינתה את עולם התורה בענין הזה וזה היה הצלה גדולה לכוללים. היום הגישה היא הפוכה, תשאל היום מישהו, איך להחזיק את עולם הכוללים? הוא יגיד לך, וודאי שדווקא דרך הכוללים הגדולים. מי המציא את זה? הוא המציא את זה.
וכמובן, צריך לזכור שמי שגיבה את כל זה היה מרן הגראי"ל זצ"ל שעמד מאחוריו וגיבה את כל ההקמה הגדולה הזו באופן מלא. ההסתכלות של מרן הגראי"ל זצ"ל בענין הזה הייתה כולה אמונה ברורה, שאם הקב"ה ירצה הכל יסתדר, לא היה אצלו חשש.
המהפיכה של הכוללים שהוא עשה זה דבר עצום, זה שינה את העולם. אני יכול להגיד לך משהו, לא כולם יודעים, אבל רוב רשתות הכוללים הגדולות – כיום – הם יצירות שכל כולם שלו, אני זוכר את סדר הדברים שהתרחשו אז בשעתו כמו היום. וגם אלו שלא, הם בהשראה שלו, הכל בהשראה שלו, ואני לא מדבר על כל העזרה שהוא נותן. הוא דוחף את האנשים שלו קדימה.
וזה לא רק בתוך עטרת שלמה, זה גם בחוץ, הסיפורים על העזרה שלו הם לאלפים ורבבות, אמר לי לא מזמן מישהו שכבר שנים שבכל פעם שהוא צריך עזרה הוא עוזר לו, הוא אומר לי, אני לא יודע למה, אני לא נותן לו כלום. ואני לא מדבר על העזרה לישיבות וכוללים אחרים, כל היום וכל הלילה. הכל זה הטובת עין שלו.
כמי שהכיר היטב את מורינו ראש הישיבה שליט"א בשנים ההם, בעוד היה רק את הישיבה קטנה והכולל בבית שמש, מה היה המבט על היוזמות הגדולות שלו?
אני הסתכלתי עליו כבעל דימיון. אבל מצד שני ידעתי גם שאין משהו שיעצור אותו. אני יספר לך סיפור מאותם ימים שהגעתי לישיבה, הוא קיבל מהעירייה שטח לאור אליעזר אבל את הבנייה של בניין הישיבה הוא בנה על חלק סמוך למקום ההקצאה. שאלו אותו למה? אז הוא אמר, את החלק ההוא כבר קיבלתי, ככה יהיה לי את שניהם… זה הסיפורים שהתהלכו כבר אז עליו.
תבין על מה היה מדובר, בבית שמש הסתובב סיפור עליו. באותה התקופה של תחילת הכוללים הוא פתח בבית שמש גם תלמוד-תורה, והיה צריך כניסה לתלמוד תורה, אז בלי לדבר, פשוט הישיבה סללה כביש עם גישה לת"ת. אחרי זמן מה, הגיע סגן ראש העיר לשם, שהוא הגיע הוא שאל: יש לזה אישור מהעירייה? אז הראש ישיבה אמר לו אני לא מבין מה זה קשור אליך, אתה בנית את זה?… הוא אמר לו אז גם, אתה בא בטענות, למי יש יותר עובדים לעיריית בית שמש או לעטרת שלמה?… הוא היה נועז. התעוזה שלו לא ידעה גבול…
על החלומות שלו, תשמע, היה לא מזמן כאן בישיבה חנוכת הארון קודש והכנסת ספר תורה, כשאנחנו רוקדים שם, אומר לי אבא שלו הג"ר בנימין שליט"א, "הבן שלי, הראש שלו כבר בתוכנית הבאה, "דער איבישטער גיב אעם" (בלשה"ק: הקב"ה נותן לו), זה באמת נשיאות חן מיוחדת שהוא זכה לה. אתה מבין? אנחנו רוקדים בארון קודש, הראש שלו כבר בתוכנית הבאה.
מה יש לדבר?, הוא תמיד דוחף את העסק קדימה, הוא דוחף את הבחורים קדימה, הוא דוחף את הצוות שלו קדימה, זה כל הסיפור. הוא דוחף את כולם מאוד חזק, תתקדמו, אני מאחוריכם. וזה גם מחזיר אותי לנקודה של הטובת עין שלו, שזה דבר לא ייאמן.
עם פתיחת הישיבה לצעירים בבני ברק מורינו שליט"א עבר לשם…
לא בשנה הראשונה, זה היה בשנה השניה. הוא הציע לי למסור שיעור בישיבה קטנה בבני ברק שנפתחה עם ראש הישיבה הגאון רבי חיים מרדכי שליט"א והגאון ר' עוזיאל שליט"א. ואחרי שנתיים שהייתי שם בשיעור ב' נפתחה הישיבה גדולה והגעתי לכאן.
ברשות, אנחנו מבקשים לשאול, כהיום הזה, אנו עומדים, אחד עשרה שנים מהקמת הישיבה הקדושה, מאות בוגרים מופלגים בעמקות התורה בהבנה ובידיעה יוצאים בשנים האחרונות מהיכלה ומפארים את עולם התורה, האם נוכל לשמוע מה הוא סוד הצלחתם המיוחדת בלימוד.
אני אגיד לך מהלב. הישיבה שלנו שידרגה את עצמה מיום הקמתה בצורה לא נורמלית ואני לא מגזים, המקום בעלייה מהרגע הראשון ללא הפסקה, והוא הצליח להגיע לרמות הכי גבוהות ב"ה, היא הצליחה להגיע כיום להיות מהישיבות הכי-הכי טובות כיום, ואף יותר…
הסיפור הוא ככה, הרמה של הישיבה מאוד גבוהה, הכי גבוהה שיש, כל הרמי"ם נותנים את חלקם, בדרך כלל קו לא אחיד בלימוד זה לא דבר טוב, כאן יש מצד אחד קו כללי אחיד בלימוד, ומצד שני כמה סגנונות וזה מאוד טוב. יש כאן רמה גבוהה, רמה חזקה מאוד, עמוק מאוד, עומק ההבנה, התלמידים פה בעלי הבנה גדולים מאוד, והם מחונכים לזה באופן מיוחד אני לא חושב שיש בעוד מקום ככה. כמובן שגם במקומות אחרים יש תלמידים חזקים, אבל כאן זה מיוחד.
השווער שלי שליט"א (הגרח"י שרייבר שליט"א) אומר על הבחורים שלנו 'הם ששים אילי קרב'. יש כאן לתלמידים אכפתיות ללימוד, אכפתיות לסוגיות, אתה שם סוגיא או נושא – הם נענים לאתגר, הם מתלבשים עליו, הם מסתערים על הסוגיות, הם לומדים כאן להיות אכפתיים מאוד.
נקודה נוספת ייחודית שיש כאן, זה הדחיפה של הראש ישיבה ל"סדר גודל". ללקנות את המסכתות, הוא עובד חזק על זה, והוא עומד על זה, שהתלמידים יקנו את המסכתות.
מה זה גורם? שכמה שיש מצד אחד רצון להגיע לרמה מאוד גבוהה ועומק, יש גם רצון עצום לחבוק את כל המסכת, לתפוס את כל המסכת, יש פה בחורים שכסדר אתה יכול לדבר איתם מתחילת המסכת ועד הסוף בכל סוגיא, בכל מקום, זה דבר עצום. מה שקרה זה, שהמצב היום הוא שבהרבה מקומות או שיש בקיאות או שיש עיון, והמעיינים גם הבקיאות שלהם זה שלושת רבעי עיון, ולכן הם בקושי מספיקים את המסכת. ופה יש שילוב נדיר.
זה עובד בשני שלבים, השלב הראשון זה, תוך כדי הזמן. הראש ישיבה עומד על זה שיהיה הספקים גבוהים, הוא דורש הספק, מצד שני הרצון הוא שיהיה לימוד יותר עיוני, והוא עומד על זה שההספק אחה"צ יהיה מהיר, וזה דבר נכון מאוד. ואז מה שקורה זה שהעסק נכנס ללחץ, מצד אחד הבחורים רוצים ברמה גבוהה ומצד שני יש הספק ברור והציבור מספיק.
אומר לך את האמת, שנה שעברה החלטתי להישאר ללמוד כאן אחה"צ את החלק של סדר ב' עם כמה בחורים, ישבתי עם הבחורים פה בהיכל בסדר ב', ואני אומר לך, זה תענוג, אני לא מאמין שיש עוד מקום שהצליח לשלב כל כך יפה בסדר ב', מצד אחד רמה גבוהה ומצד שני הספק יפה מאוד.
נוסף על זה, הישיבה מראש מתכננת את כל סדרי הישיבה בכך שבחור יוכל במשך סדרי הישיבה לסיים את כל המסכת, או כמעט כל המסכת, זה מדרבן מאוד וזה מכניס לראש את הסדר גודל של ידיעת המסכת.
כל זה בזמן. אבל אז מגיע השלב השני, סוף הזמן, והראש ישיבה, דוחף את החזרה הכללית, והצורה שהוא העמיד את החזרה היא שאין בה הנחות וויתורים על ההספקים, והבחורים בשביל לעמוד במבחן צריכים תוך כדי להוסיף או להשלים דפים, אין מבחן על חצי, אמרו לו כמה פעמים: תעשה גם אפשרות להיבחן על חלק מההספק, אבל הוא לא הסכים. ככה הוא דוחף את הבחורים. וזה לא נגמר כאן, אחר כך, בתחילת הזמן הבא יש גם מבחן על כל המסכת עם השלמות שלמדו בבין הזמנים. ככה הוא בנה את זה, וזה מצליח, וזה מוכיח את עצמו.
עוד דבר ייחודי פה בישיבה, מידות טובות. יש פה אוירה טובה ומידות טובות, ואמרו לי כמה על זה שהבוגרים שלנו רואים עליהם מידות טובות באופן מיוחד.
ואני לא מדבר על זה שיש לבחורים כל מה שהם צריכים מא' ועד ת', איפוא יש דבר כזה? כל בחור יודע שכל מה שהוא יצטרך יש לו כתובת, זה דבר יוצא מן הכלל, מה אני יגיד לך, הבחורים פה חיים בגן עדן התחתון. אין לי מילים על נפלאות המקום הזה. זה משהו עצום, וככה הם יוצאים מפה.
מורינו שליט"א מוסיף בענין חינוך התלמידים:
אני אגיד לך משהו, ותיקח את זה לחיים, בכל נושא החינוך באופן כללי. לדוגמא, בחור נכנס לישיבה, תזכור: הוא בחור, הוא לא מכונה, צריך לתת לו את מרחב התמרון שלו. יום אחד הוא יותר טוב ויום אחד יכול להיות פחות, זה טבעי, זה נורמלי. וחייבים לתת להם את המקום שלהם ולא לצפות מהם מיד. לפעמים אנחנו מבקרים בגלל הציפייה לתוצאות מידי מהר, וזה לא נכון, דברים לוקחים זמן. ועם הזמן אתה רואה איך שהבחורים תופסים את עצמם ועולים על דרך המלך, אתה חייב לתת לבחור את המרחב שלו בשביל לגדול. פה הישיבה נותנת לבחורים מצד אחד מרחב מאוד יפה כדי לגדול, ומצד שני גם דוחפת את הבחור להתקדם, ולאט לאט כל בחור מוצא את הצורה הנכונה שלו להתקדם ולעלות, והוא גודל ומתגדל. ורק אחרי שנים אתה רואה את התוצאות כמה טובות הם, כמה בחורים טובים יוצאים, כמה בוגרים טובים. אני אומר את זה מניסיון, היום, אחרי הרבה שנים.
אני רוצה להגיד לך משהו, נפתח כאן כולל (כולל י"ב שעות לבוגרי הישיבה), ואני חושב לעצמי כל הכולל הזה היה שווה, בשביל שיעשה לנו נחת. אין לך מושג איזה נחת זה. אתה נכנס פה אתה מתפעל ומשתומם, זה פשוט לא להאמין. ואני לא מדבר רק על הרמה… אני אומר לך בשיא הרצינות: בוא איתי עכשיו, לא תראה בטלה, לא תראה בטלה אחת. אין שם רגע של בטלה, לא קיים. אני נוסע עם המזכיר הרב רייכמן, והחדר שלו צמוד לכולל, אמרתי לו בהתפעלות, תשמע זה כולל טוב. הוא אומר לי: אני לא צריך שיגידו לי את זה, זה המנגינה שלי היום, לא מפסיק שם לרגע הקול של הלימוד.
ההתמדה בכולל הזה זה דבר לא נורמלי, כל מה שקורה שם זה להתפעל, האברכים האלה זה נחת אמיתית בשבילינו. וכולנו אומרים, זה מגיע לראש הישיבה לראות את זה. כל מי שנכנס לשם רואה, זה מתמידים עצומים. כשהסדר מסתיים, צריך לנתק אותם מהלימוד, להפסיק אותם, זה משהו נפלא.
ברור שיש כאן גם השקעה גדולה מצידם, להגיע ולהתנתק, וזה גם הקרבה גדולה ולא מתאים לכל אחד, אבל זה פשוט דבר נפלא. זה גן עדן התחתון.
בהורמנא דמורינו שליט"א, אנחנו מבקשים לשמוע עצה והכוונה בדרכי העלייה בתורה וההצלחה בלימוד, ולהציג כמה שאלות המקננות בלב השואפים להיות תלמידי חכמים באמת: אברך שמרגיש סיפוק רב בלימוד בקיאות וידיעות או בלימוד אליבא דהילכתא וכדומה, מאידך הוא גם יודע את החשיבות העצומה של לימוד בעיון, מה היא הדרך. אותה שאלה ניצבת גם להיפך: אברך לומד בעיון כראוי בצורה המקובלת, אך מרגיש החמצה, בכך שלא מספיק כראוי בידיעת התורה, מה היא הדרך הנכונה.
התשובה לכל הדברים האלה היא אחת, אני רוצה משהו להגיד לך משהו אמיתי על הדברים האלה, אין דרך אחת, יש מיליון דרכים.
בחור מאוד חי את הסביבה שלו, הוא לומד כמו שהסביבה שלו רוצה, אבל אברך זה כבר לא ככה, לאברך קורה דבר מאוד פשוט, הוא פתאום מתחיל לחיות את עצמו, הוא פתאום מתחיל 'להרגיש' את עצמו. החיים מרצנים, כל אחד מרגיש את זה על בשרו, נהיים תכליתיים, לא רוצים להישאר באותה נקודה, רוצים להתקדם, זה נעשה ביציאה לשווקי החיים.
כשזה קורה, אז זה מאפשר לך להתחיל להרגיש את עצמך. כמה ללמוד בקיאות? כמה ללמוד עיון? אתה משוחרר בזה, וגם בכוללים האברכים די משוחררים בענין הזה. זה לא בעיה, רק תלמד את עצמך היטב, אם יותר מתאים לך בקיאות? תלמד בקיאות. יותר מתאים לך עיון? תלמד עיון, אברך לא צריך להתרגש, הוא צריך ללכת לפי טבעו ואם הוא ילמד כראוי לפי טבעו הוא יגיע לכל דבר…
והיסוד הוא אחד, תלמד את עצמך! ת ל מ ד את עצמך! תעבוד לפי הטבע שלך! אל תנסה לרגע לעבוד לא לפי טבעך, זה לא יילך. ותדע, אין דרך אחת יש מיליון דרכים. אי אפשר להגיד יש דרך אחת.
אני טוען תמיד, כל אחד ייהנה בלימוד גמרא, אין דבר כזה מישהו שלא ייהנה, אין דבר כזה, לא ראיתי דברים כאלה ברוך ה', השאלה היא רק אם הוא עושה את מה שמתאים לו, את מה שהוא נהנה מזה, זה ההגדרה האמיתית האם הוא לומד בצורה שהוא נהנה.
אני לא מדבר על לימוד איטי מידי, אני לא ראיתי מעולם אברך שנהנה מזה שמה יישאר לו בסוף הזמן זה חמש שש דפים… זה סתם, וזה גם לא עיון. אני לא ראיתי מישהו שאוהב את זה. ואם תראה כאלה, תדע שבליבם מר להם, הם לא מרוצים, ורק הם כנראה טרם התבגרו מימי הבחרות והם צריכים להוכיח לעצמם ולאחרים שהם למדנים, אבל זה לא עובד ככה, כל אחד מבין את זה.
כהמשך לשאלה זו, שואלים רבים: אברך לומד בסדרי הכולל ועוד, ושואל את עצמו בסדר הלימוד הנוכחי המקובל הוא לומד מסכת כראוי במשך שנה, שנה וחצי, אם כך יקח לו עשרים ויותר שנה לסיים את נשים נזיקין וחלקים חלקיים במועד ועוד כמה מסכתות, ושאר חלקי הש"ס כמו זרעים קדשים וטהרות מה יהא עליהם?.
ראה, כידוע מרן החזון איש היה אדם מאוד עיוני, שהוא למד נושא הוא השקיע בו את כל הכוחות שלו, אבל אחרי שהוא למד אותו, זה היה כמונח בקופסא אצלו. בזכות ההשקעה ובזכות החזרות בשעת מעשה, הוא היה משקיע דבר ראשון שכל דבר יהיה ברור עד הסוף, בהיר, חתוך, והיה עושה חזרות בלי סוף בשעת מעשה. אבל לאחר מעשה, הסטייפלער היה אומר שהחזון איש אף פעם לא היה צריך לחזור על מסכת שהוא למד.
גם אם יקח לך, בשביל ללמוד כראוי עשרים שנה בכולל ללמוד הרבה ולהיות תלמיד חכם, אבל אם זה לימוד שבסופו הוא כ'מונח בקופסא' אז כל העשרים שנה בידים שלך, אם יש לך עשרים שנה בידים, אז גם אם זה לקח עשרים שנה, הכל אצלך מונח, אתה תלמיד חכם.
בתוך המסגרת הזאת של בן אדם שלומד כראוי, יש אדם שלומד יותר עיון, ויש אדם שלומד יותר בקיאות ויש אדם שלומד יותר הלכתי, כל אחד חייב למצוא את עצמו, ואת הדרך המתאימה לו, אבל אם הוא ימצא את עצמו וילמד כמו שצריך מובטח לו שהוא יגיע!. קח כדוגמא, מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל חבק את כל התורה כולה בסגנון לימודו הייחודי, סופו של דבר, בספרים שלו אתה משתומם, אתה יוצא מהכלים, מהעמקות והעיון שהוא הגיע, זה לא נתפס. אבל זה האמת.
הדרך להגיע לשם, התוצאה לשם, תגיע רק כל אחד לפי כלי העבודה שלו. ואם הוא יעבוד כראוי בסוף הוא יגיע. אני תמיד חוזר על מה שהיה אומר ר' ירוחם ממיר, כתוב בפסוק בויחי שיעקב בירך את בניו כל אחד 'איש אשר כברכתו', מה זה איש אשר כברכתו? הוא בירך כל אחד לפי הברכה שכבר יש בו, אשר כברכתו. כשמברכים בן אדם לא מברכים אותו על מה שאין לו, אלא שהטבעים שלו יתברכו.
מה הכוונה שהטבעים שלו יתברכו? שזה גודל, שזה צומח, שזה מקבל ממדים של עומק ורחבות. בן אדם שיחיה באמת את עצמו יגדל, אברך צריך להרגיש את עצמו, באיזה צורה הוא מרגיש שיושב טוב על ליבו, שהוא נהנה מעמלו, ואז הוא יסע מצויין, הוא יצליח מצויין, הוא יספיק הרבה, וממילא יהיה תלמיד חכם, להיות תלמיד חכם, הוא ודאי יהיה. יהיה לו יד ורגל בחלקים נרחבים בש"ס.
אברך שלומד את המחזור בכולל של בערך אחד עשרה שנים ועוד עשר שנים הוא משנן נשים נזיקין או לומד מסכתות אחרות, ולימודו הוא בהספק טוב, הרי שיהיה בידו יד רצינית, בזרעים, מועד, נשים נזיקין ובעוד חלקים. סופו של דבר, בלימוד רציני לפי טבעו הוא יגיע להיות תלמיד חכם באמת. אבל כל זה בתנאי, שבכל מקום הוא נוגע.
למעשה, מה שאתה שואל מה הדרך הישרה לצורת הלימוד, הכלל הוא שאין אפשרות להגיד לבן אדם איך ללמוד, ברור שבן אדם שילמד חמש דפים בזמן זה מופרך, לא מדברים מזה, אלא במי שלומד בצורתו שלו אם זה ביותר עיון או ביותר בקיאות כל אחד צריך להרגיש את עצמו איך נכון לו, אבל אם הוא משקיע כמו שצריך הוא יגיע לתפיסה במסכת ובענינים שהוא לומד, בוא נאמר, באחוזים מאוד גבוהים, או שזה יהיה על ידי שהוא תופס את הדברים בניתוחם ועומקם, או שהוא תופס את הדברים על ידי אסיפת הדינים והמרחב, כל אחד בשיטת העבודה שלו, ואם אתה עושה כן, בסוף הוא יגיע למה שצריך.
האם יש עצה איך 'לא להתייבש' בשגרת השנים בלימוד הכולל, איך להתחדש?
האמת היא שלאברך כולל אין ריגושים שיש לבחורים, אין לו את ההתחדשויות שיש לבחור, את תחילת שנה או תקופה שיש לו ר"מ חדש וכדומה, אבל צריך לדעת שאדם שנהנה מהלימוד לא צריך את הריגושים האלה, ושוב, אברך חייב לתפוס את שיטת העבודה שלו, המתאימה לו, וכך ללמוד, ואז הוא נהנה בלימוד, ובן אדם שנהנה מהלימוד לא מתייבש, בגיל מבוגר יש ענין אחר שיש רצון פנימי לתת לאחרים וזה ענין אחר, אבל התייבשות? בשנות הלימוד בכולל אם הלימוד הוא מהנה אפשר לעשות נפלאות. אני רוצה להגיד לך, אני מכיר אנשים מבוגרים אפילו בפנסיה כבר, שאתה רואה איך הם נהנים מהלימוד, זה עצמו מה שנותן להם את הטעם והחיות.
ניתן לראות לפעמים, ישנם בני עליה שמלבד התמדתם ויגיעתם גם בקומם מן הלימוד, ראשם עדין בכל העת בסוגייא וישנם שלא, מה היא הדרך להוסיף 'מונחות בלימוד' ושקיעות בתורה?
כל השאלה זה כמה יש אכפתיות ללימוד, והאם מעניין אותו הלימוד. האכפתיות מגיעה מהחיבור ללימוד, וכל בן אדם מחוייב להיות מחובר ללימוד, אבל זה יכול להיות רק עם הנאה בלימודו, כפי שדיברנו, אדם צריך ליהנות מאיך שהוא לומד. וזה כל הסיפור כאן. לימוד כראוי ולפי הצורה המתאימה לו, זה לימוד המשמח, זה לימוד המהנה, אין מה לומר, זה דבר המשמח.
רבים שואלים, כיצד מחדירים אצל בני הבית ואצל הילדים את הערך הגדול ושאיפה להיות תלמיד חכם ולניצול כל הזמן ללימוד?
הנקודה הזאת איך מחדירים בבית. אמא שלי שתחי' אומרת משפט: אבא שלי חינך אותי לאהבת תורה אבל מעולם הוא לא אמר לי שצריך לאהוב את התורה… אלו הם החיים, הדבר בדוק, דיבורים לא עוזרים, אי אפשר להחדיר דברים בדיבור, מלדבר לא קורה כלום, דיבורים זה לא הנושא, רק מי ששיחו וסיגו בתורה זה משפיע על בני ביתו.
אם בן אדם מונח בלימוד, אם שיחו וסיגו בלימוד זה מדבק, רואים את זה בחוש, זה מדבק את בני ביתו ואת סובביו. בן אדם שזה שיחו וסיגו מראה שזה העסק שלו, הדוגמא האישית שזה העסק שלו זה המשפיע, כשזה הופך להיות עסק שלו זה מדבק, מה יש לדבר.
האם על אברך למצוא זמן ללימוד חלקי תורה נוספים כמדרשים וכדו'?
ודאי. צריך לדעת, שהאגדה מלבד חלקו בתורה הרי שהוא גם משאר חובותיו של אדם, כתוב בספרי "דורשי רשומות אומרים רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו" זה שייך לחובתו של בן אדם להכיר את בוראו.
בספרי הרמח"ל אפשר לראות את הענין הזה, של "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" יש חלק של וידעת ויש והשבות, זה חיוב של כל אחד להכיר את בוראו, בספרי הרמח"ל זה יותר מזה וזה בעניני תורת הסוד, אלו דברים לאנשים גדולים, אבל ברור שכל בן אדם צריך שיהיה לו נגיעה בכל הדברים האלה, שיהיה לו מינימום לימוד על קיום חובתו בעולמו, כל בן אדם צריך לעסוק בזה שצריך להכיר את מי שאמר והיה העולם, כל אחד צריך להכיר את הנהגת הקב"ה בבריאה. אם בן אדם רוצה להתפלל כראוי אז הוא צריך ללמוד להכיר את מי שהוא מתפלל אליו ומבקש ממנו.
אם אדם רוצה לעבור את החיים כראוי הוא צריך הרבה אמונה וביטחון, הבריסקע'ר רוב היה אומר החיים מלמדים ביטחון יותר מאשר כל ספרי המוסר, בשביל לעבור את החיים כראוי צריך אמונה וביטחון. בנ"א צריך לגדל את האמונה שלו ואת הביטחון שלו על ידי זה. בן אדם לא יכול להתחמק מזה, לא מלימוד אגדה ולא מלימוד תנ"ך, זה מחובתו. ומי שיש לו שכל יודע לחטוף זמנים להשקיע בזה. אין בזה שאלה.
ישנה שאלה כללית, שקשורה למקרים רבים. וניקח לדוגמא בולטת את ימי שישי ושב"ק, כל אחד יודע כמה חשוב השטגייען בשישי ושבת, מאידך, כשיש משפחה וילדים צריך לעזור בבית, להיות בבית, ולטפל בילדים. מצד שני אברך בן עליה לא מסתפק בלימוד קמעה כאן וקמעה כאן, ולפעמים הוא מרגיש שזה מונע ממנו לימוד בצורה רצינית ורצופה, השאלה עד כמה צריך לתת מההתקדמות בתורה של עצמו בשביל זה, האם יש בזה כלל או גדר או שהכל לפי הצורך והמקום.
הנושא של העזרה בבית הוא לא נושא, כל אחד צריך לעזור בבית כמה שצריך. הנושא הוא, מה לעשות בזמנים הנותרים.
צריך לדעת, שהעזרה בבית זה אחד הנושאים שהקב"ה שם את הבן אדם בעולם בשביל זה, אחד הדברים שהקב"ה רוצה מבן אדם בעולם זה שהוא ישתלם בעולם הזה בחסד, חסד מגדל את הנפש של האדם, ושאדם מגדל את הנפש שלו כל השערים נפתחים, גם שערי חכמה נפתחים. הנפש שלו עדינה יותר, הרצינות שלו אחרת, היחס שלו לחיים אחר.
היה סיפור עם מרן החזון איש, היה תלמיד שלו, כמדומני הג"ר משה יהושע לנדו, שהיו רבים שהיה להם שאלות להחזון איש ולא יכלו לשאול, והיו שולחים איתו את השאלות, בימים ההם להגיע מירושלים לבני ברק היה סיפור רציני, והוא היה יורד לבני ברק בימים ההם, פעם אחת הוא אמר לחזון איש שהוא רוצה להפסיק את זה כי זה עושה לו הרבה ביטול תורה, החזון איש אמר לו: תורה זה לא חכמה כשאר החכמות, תורה זה חכמת הנפש, וכשאדם עושה חסד הוא מעדן את הנפש, ואם הוא מעדן את הנפש ממילא הוא מבין טוב יותר את הלימוד וממילא הוא זוכה להשתלם בחלקי התורה. ["די תורה איז נישט קיין חכמה, די תורה איז א נשמה און ווען א מענטש טוט חסד מיט א צוויטן, ווערט די נשמה נתעלה און ער פארשטייט תורה בעסר און העכער"].
חסד מעדן את הנפש, אברך שלוקח את החיים ברצינות, כשהוא מתיישב ללמוד הוא גם מתיישב ללמוד ברצינות, החיים מרצנים את הבן אדם, רואים את זה, זה החסד שהוא עושה והחובות שלו, שהוא מקיים את החובות שלו זה מרצן אותו, והחסד שהוא עושה מעדן את נפשו, וכשהוא אכפתי לבני בית שלו, אז גם את הגמרא הוא מבין יותר טוב.
אלא מאי, שמה שאברך צריך לשים לב, זה שאת השעות שנשאר לו, ובדרך כלל נשארים לאברכים המון שעות, וגם ביום שישי נשאר לו, לא לבזבז אותם. למשל דוגמא, בבוקר של יום שישי אתה יכול להישאר בבית מדרש שלוש שעות, לא צריכים אותך בבית כעת, אל תחזור הבייתה אחרי התפילה, זה שריפת שעות, חבל, תישאר בבית מדרש.
אברך צריך להגיד לאשתו כשהוצא יוצא לתפילה ביום שישי בשעה שאת צריכה אני חוזר, ואז תבוא הבייתה. אבל עד אז, שב בבית מדרש. השעות שבן אדם יכול לעשות מזה זה בלי סוף. וזה גם קשור למה ששאלת מקודם על לימוד שאר חלקי התורה, בשישי ובשבת אברכים יכולים להשתלם בהמון מקצועות, זרעים, טהרות, בהמון מקצועות בתורה, רק לשים לב לכל השעות האלה, שלא יילכו להפסד.
אגיד לך את האמת, שהשאלה האמיתית בדרך כלל היא לא על אברך שבגלל העזרה בבית יש לו בטלה, אלא השאלה שלך צריכה להיות הפוכה, על אלו שלא מנצלים את הזמנים המיותרים שיש בשישי ושב"ק, שעות שבן אדם עוזר בבית זה לא הנושא, השאלה היא איך להצליח לנצל את הזמנים שלא יתבזבזו, והעצה לזה, לך לבית מדרש, לך לבית מדרש. שב בבית מדרש וכבר ממילא תצליח לנצל את זה.
וסתם באופן כללי, צריך לדעת שישיבה של בטלה בבית זה לא דבר בריא אף פעם, בזמנים ריקים אל תשב בבית, לך לבית המדרש. שם כבר תמצא את הדרכים לנצל את הזמן.
לסיום, אנחנו זוכים לשמוע על מהות הימים הקדושים הבאים עלינו לטובה, מפי מורינו שליט"א.
מקשים העולם מדוע בא יום הכיפורים אחר ראש השנה והלא לכאורה היה צריך להיות בהיפך, יום כיפור קודם ראש השנה, שעל ידי היום כיפור יבא ליום הדין נקי וזך ויועיל לו לזכות בדין.
ונראה שכפרת יום הכיפורים אין ענינו לצורך הדין אלא ענין אחר הוא. בפרשת ראה נאמר ראה נתתי לפניך היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו וגו' והקללה אם לא תשמעו וגו'. המלבי"ם שם עמד על זה ששונה הלשון בברכה מבקללה, שבברכה כתוב "אשר תשמעון" ובקללה כתוב "אם לא תשמעון" – לשון תנאי, וביאר שבברכה הקב"ה משפיע בחסדו ובטובו בלא תנאי ובלא סיבה. והטעם כי העולם כולו בריאת חסד בטובו והשי"ת משפיע בו טובה מרובה לא בזכות, שהרי בשעת בריאת העולם לא קדמה לו איזה שהוא זכות של אדם להיות זוכה בדין בקבלת השפע אלא טובו של הקב"ה כך מהלכו שהוא משפיע טוב בלא סיבה שמגעת לאדם, אלא שהמטרה של השפעת הטוב שיכיר האדם במי שמשפיע לו את הטובה ויודה לו וישבח לו, וזהו הברכה אשר תשמעון בשביל שתשמעון ותלכו בדרכי, אמנם הקללה היא רק אם לא תשמעון בתנאי שאם חלילה לא ישמעון אזי תבא הקללה.
ונראה שכפרת יום הכיפורים הוא מהענין הזה, שלאחר שזכה האדם בראש השנה לשנה חדשה, הנה לכל שנה יש את התפקיד של האדם באותה השנה וכל ניסיונתיו ודרכי עליותיו נגזרו עליו בראש השנה, אלא שיש לו חסרון שמונע בעדו מלהגשים את מטרתו בחיים לעמוד בניסיונות ולעלות במעלות העבודה, שהרי כל חטאיו שיש לו מאחוריו הרי הם מונעים ממנו, ועל זה בא שפע טוב מאתו יתברך לנקותו מחטאתו בשביל שיוכל לקיים את תעודתו.
מעתה ברור שאדרבא מקום היום כיפור הוא לאחר ראש השנה שבאמת את זכייתו בדין האדם זוכה לפי מעשיו כמה מגיע לו לשנה הבאה אלא שלאחר שזכה בשנה טובה בשביל שלא יפריעוהו חטאותיו מהעבר נותן לו הקב"ה בחסדו יום כפרה שיוכל לעסוק במטרתו.
במהלך הדברים אנחנו זוכים לשמוע סנסן נפלא מאוצרו של מורינו שליט"א בביאור ענין חג שמחת תורה:
לאחר ימי הסוכות יש לנו את יום שמיני עצרת יום שמחת תורה אצלנו.
ונתבונן, שיש שינוי גדול בין כל ימי החג ליום שמיני עצרת, שבכל ימי החג יש בהם מצוות, מצות סוכה ומצות נטילת ד' מינים, משא"כ ביום שמיני עצרת אין בו מצוות כלל אלא מצות שמחה בלבד.
ויש להתבונן מדוע יום שמיני עצרת אין בו שום מצוה כלל, ועוד שיום זה גדול במעלתו יתר על שאר ימים שהרי אמרו חז"ל (מובא ברש"י במדבר פרק כט' פסוק לה') לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות וכשבאין ללכת אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם. וגדול מעלת היום שהוא יום מיוחד לישראל בלבד אצל הקב"ה ודוקא יום זה לא נתיחדו לו מצוות, וצ"ב.
והנה בברכת האירוסין אנו מברכים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין ופירושו על פי פשוטו שהקב"ה קידש את עמו ישראל בזה שבירר להם גדרים והם נושאים נשים רק על ידי דרך קנינים של קידושין וחופה.
ועי' מהרש"א כתובות ז' סוע"ב שכתב וז"ל וא"נ שיש לפרש דמסיים בה הכי ע"פ מ"ש בכמה דוכתין דמיון ישראל לגבי הקב"ה כאשה לבעלה וז"ש דהוא מקדש לו ג"כ עמו ישראל בדוגמא זו בקידושין שהיא נתינת התורה כמ"ש אל תקרי מורשה אלא מאורסה ובחופה הוא יחוד שכינתו במקדש עמנו וכמו שדרשו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה יום שנחנך המשכן ודוק עכ"ל. ומדבריו למדנו שיש שתי בחינות בין הקב"ה לכנסת ישראל יש בחינת האירוסין ויש בחינת הנישואין.
ולפ"ז יש לבאר דבבחינת האירוסין הם בחינת החיובים שבאירוסין האשה נקנית לבעלה ושם היא מתחייבת לו להיות לו לאשה ולא לאחרים, ודוגמת זה הם כל חיובי המצוות והמעשים של כנסת ישראל, אמנם יש בחינת פנימית ועמוקה יותר ושם היא בחינת הנישואין והנישואין אינם חוב, אלא הם מערכת חיים משותפים באהבה ובחיבה ובשמחה.
ולפ"ז יום העצרת שהוא יום מיוחד לכנסת ישראל בלבד והוא דוגמת הנישואין שהוא יחוד גמור, ואין בו מקום לאומות העולם, אלא לישראל לבד, שם הוא יום של שמחה בלבד, לא יום של מחויבויות אלא יום שמחה ואהבה וריעות בין הקב"ה לכנסת ישראל ואין ביום זה מצוות אלא מצות שמחה בלבד.
