הוא היה אחד מהניצולים הבודדים של 'ישיבת טעלז' דליטא, נער צעיר בגיל ארבע עשרה בלבד שהצליח בניסי ניסים להימלט מהמלחמה הנוראה, ומהגורל הנורא שנגזר על הישיבה בליטא, ראשיה ותלמידיה הי"ד שנעקדו עקדה"ש.
עד סוף ימיו נשאר הגאון רבי נתן צבי ברון זצ"ל תלמיד טעלז בכל ליבו, דבוק ברבותיה ובתורתה, הוא נשא בכל חייו את אשר ספג וינק שם, והעתיק את שמועת גדוליה.
לפני חמש עשרה שנה, התיישב לשיחה ארוכה ומתועדת בה העלה את זיכרונותיו מבית הוריו בעיירה טבריג, כשהוא מוביל את השומעים אל תוך היכלה של הישיבה בטעלז בה למד מגיל עשר ועד המלחמה, תקופת 'טעלז בתפארתה' – כפי שהוא מכנה אותה. בשיחה הוא מספר על ראשי הישיבה הגדולים, על התקופה ועל עולם התורה דליטא, וגם מגולל בפרוטרוט את התרחשות הצלתם הפלאית של קבוצה מתלמידי הישיבה שזכו להיות אודים מוצלים מאש, ולהבעיר שוב את אישה של טעלז באמריקה לאחר המלחמה.
בימים אלו, לקראת כ' תמוז, זכינו לקבל ממכון 'גנזך קידוש השם' את התיעוד המלא מהשיחה הארוכה ויוצאת הדופן אותה הם תיעדו. למעלה משעה של עדות נדירה על עולם התורה הליטאי ועל הישיבה המפורסמת בטעלז בראי מבטו של תלמיד ישיבה צעיר.
בזיכרונו החד, הוא מוביל אותנו במשעולי העיירה ואווירתה הרוחנית שהורגשה בכל פינה, הוא מוליך את הצופה בינות לספסלי היכל הישיבה הטעלזאי, ומספק הצצה קסומה לכבשונה הבוער של טעלז בשנים שהעולם כולו התענן בעננים שחורים.
בלי לנגוע, אנו מביאים את העדות המקורית. עדות אותנטית, ככתבה וכלשונה.
בית הוריי
נולדתי בשנת תרפ"ז. לאבי רבי משה דוב זצ"ל. אבי היה תלמידו של הסבא מסלבודקא זצ"ל, הוא למד אצלו כשתיים עשרה שנים. היו קוראים לו בישיבה 'משה אניקשטר' על שם העיירה אניקשט בליטא שהגיע ממנה, כך היו השמות בישיבות דאז. אימי מרת שיינא ע"ה הגיעה מהעיר יובראק, שם הסבא שלי היה גר, אני זוכר אותו רק בזקנותו ממש.
גרנו בעיר טבריג שבמדינת ליטא. העיר טבריג היתה עיר גדולה ביחס לעיירות אחרות בליטא. היא הייתה עיירה חשובה, היו בה קרוב לאלף משפחות יהודיות. בשנים האחרונות היו בעיר הרבה 'בתי חינוך' חרדיים, והיה גם חילוניים, מפני שהציונים כבשו הרבה מהקהילות בטבריג. לפני זה היה רק חיידר בשביל הבנים, ובית ספר לבנות לא היה, אבל כשהחילונים התגברו הם עשו בית ספר בתרבות חילונית, והיה מאבק גדול איתם על בית הספר הזה.
לנו היה חיידר – ישיבה קטנה מאוד מוצלחת. היו לנו רבנים מאוד טובים, הרבנים היו הבעלי בתים החשובים. הבעלי-בתים החשובים בעיירות היו בדרך כלל בוגרי הישיבות, בוגרי סלבודקא וטעלז.
העיר טבריג הייתה קרוב לגבול של גרמניה, כשהרוסים כבשו את ליטא, למי שיודע את ההיסטוריה, העיר טבריג הייתה מבצר של החיל הרוסי. והיה צריך רישיון מיוחד לנסוע מטבריג בכל שנות המלחמה.
'בעל בית ליטאי' של פעם מהו?
אני אתן לך דוגמא ל'בעל בית ליטאי'. בעל בית ליטאי באותו הזמן היה גדול בתורה, הבעלי בתים היו עסוקים בתורה. אבי למשל היה 'בעל בית ליטאי', הוא עצמו קיבל סמיכה מארבע רבנים, ביניהם הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ועוד, אבל הוא לא היה רב, הוא היה סוחר גדול, והעיקר אצלו היה הלימוד! ולזה הוא חינך את הבנים והבנות.
אני זוכר, שביום שישי – והרי בימי החורף הלילות ארוכים – בלילות שבת של החורף אחרי התפילה אכלו סעודה ולמדו, ואבי היה קם כבר בשתיים וחצי בלילה או בשלוש, והיה הולך ללמוד ביחד עם עוד חבורה של עשרים וחמישה בעלי בתים שהיו לומדים בבית המדרש כל הלילה עד אור הבוקר! וגם הרב דטבריג היה מגיע.
בטבריג היה רבנות חשובה. לפני שנולדתי, בשנת תרפ"ה ותרפ"ד, הרב היה רב חשוב מאוד, הגאון ר' אברהם אהרון בורשטיין זצ"ל ה'נר אהרון', הוא עלה אחר כך לירושלים. אחריו היה הגאון הרב פרידמן זצ"ל שגם עזב אח"כ ונפטר בירושלים, ואחריו, בזמני, היה הגאון הרב שפיץ זצ"ל שהיה אדם גדול ורב חשוב, והוא היה מגיע לפני שחרית בשבת, ומוסר שיעור לבעלי בתים על הגמרא שלמדו במהלך הלילה.
זו דוגמא ל'בעל הבית ליטאי' של פעם!
החינוך בבית
המצב בעיירה לא היה פשוט, כי הציונים והבונדי'סטים, אם אתם יודעים מי זה, הפילו הרבה מהנוער. המצב היה לא טוב, כי היהודים סבלו מהגויים, והיו פוגרומים ביהודים. והם הגיעו עם כל הרעיונות שלהם, "ככל הגויים בית ישראל" מדינה בארץ ישראל ושאר הדברים, ולכן הם הצליחו הרבה להפיל ואיבדנו הרבה. ומצד שני מי שנשאר היה באמת חזק.
האחיות שלי למדו בבית ספר לא חרדי, ואת החינוך הם קיבלו בבית. העובדה שלא היה בטבריג תיכון עם חינוך טוב היוותה בעיה, הרבה בנות לא עמדו בנסיון כי לא היה בית חינוך. רק בטעלז כבר חידשו, בגלל המצב עם הבנות, ופתחו שם בית ספר וסמינר לבנות, בית ספר "יבנה" שהוא נוסד בגלל המצב הזה.
דרך אגב, אחותי הגדולה הייתה בעלת כשרון יוצא דופן, וכשסיימה את הלימודים בהצטיינות מאוד גבוהה היא נשלחה ע"י הפקיד מטעם המדינה ללמוד בעיר הבירה באוניברסיטה, הם מימנו לה את הלימודים, והיא הצליחה מאוד שם ופיתחה איזה 'פטנט' גדול, היא נשארה שומרת תורה ומצוות רק בגלל החינוך שקיבלה בבית.
גיל עשר, הנסיעה לטעלז
נסעתי לישיבה בגיל עשר, אחי הגדול ברוך מאיר, היה בחור חשוב בישיבה הגדולה בטעלז, הוא היה מבוגר ממני בשתיים עשרה שנים. הרבי אמר שאני צריך לעלות, להיות בישיבה כבר. ובגיל עשר נסעתי ל'מכינה' בישיבה בטעלז. הייתי מאוד צעיר. בדרך כלל לא היו מקבלים, אבל בגלל שהיה לי אח מבוגר בישיבה, יכולתי לבוא איתו. הגעתי לטעלז באזור פסח.
המרחק בין טבריג לטעלז היה כמעט יום. שש שעות נסיעה באוטובוס לשאבלי- שהיתה עיר גדולה, העיר השניה בגודלה אחרי קובנה, משאבלי לטעלז הייתה הנסיעה ברכבת. זה לקח כמעט יום. אח שלי לקח אותי לישיבה, זה היה בתרצ"ח.
'סדר היום' בישיבה
סדר היום בישיבה היה כך: בשבע וחצי בבוקר הייתה התפילה, אחרי התפילה היה לימוד הלכה, אחר כך למדנו הכנה לשיעור שעתיים, מתשע וחצי עד אחד עשרה וחצי, אחר כך היה השיעור שעה ושלושת רבעי, ואז תפילת מנחה, אחר כך ארוחת צהרים, ושעה הפסקה בערך. אחרי מנחה, סדר שני היה משלוש עד שבע, זה היה קצת משתנה במעריב ובמנחה, תלוי בקיץ או בחורף. אחר כך בלילה, היה סדר שלישי, הרבנים והמשגיח היו נמצאים בסדר שלישי.
הרבהיי'ם במכינה היו הבחורים המבוגרים של הישיבה גדולה, ביניהם היה רבי חיים שטיין, היה גם הרב וולק הוא היה רב חשוב מאוד בניו יורק, הוא גם חיבר ספרים על טהרות, והיה גם את הרב גרז, אחיו היה רב גדול בארץ ישראל, ברחובות. והיו עוד בחורים חשובים. הרבהיי'ם היו חשובים, הם היו העלטרע'ס, המשגיח כבר היה נשוי.
המשגיח היה רבי פנחס הלפן. ו'המנהל' – ראש הישיבה, היה רבי אבנר אוקליאנסקי. לא היו לו בנים, הוא היה טיפוס חזק, ומחנך גדול.
רבי אבנר היה חתנו של הרב דטעלז רבי יוסף לייב.
ל'העלעט'ר רוב' רבי יוסף לייב היו שלושה בנים, "הראש ישיבה הגדול" והרב, רבי אברהם יצחק. רבי זלמן בלוך היה "המנהל הרוחני". השלישי, היה רבי אליהו מאיר, שניצל ואח"כ ייסד את הישיבה בקליבלנד.
בנוסף, היו לבחורים במכינה 'חברותות' מהישיבה גדולה בסדר שלישי, הרבה בחורים מהישיבה גדולה היו מגיעים לסדר הלילה למכינה.
לא היו במכינה הרבה ילדים בגיל שלי, אני הייתי יותר צעיר מהרגיל, והתקבלתי רק בגלל אחי. הרבי שלי במכינה היה ראש הישיבה רבי חיים שטיין.
הבחורים היו מאוד שמחים בישיבה. ב"ה היו הבחורים מאוד שבעי רצון. לא היו מדוכאים, להיפך, היו 'לעבדעיקער'ס'.
האכסנייה
בזמני ב'טעלז בתפארתה' היו כמעט ארבע מאות בחורים בישיבה, חדר האוכל לא הכיל את כולם, והיו עושים שתי משמרות. למשל, ביום שישי אחרי התפילה חצי למדו בבית המדרש, וכשהם גמרו את הסעודה החצי השני ירדו לאכול.
במכינה שלנו היו, חוץ מהישיבה גדולה, מאה ושמונים תלמידים.
המכינה הייתה בבניין נפרד, ברחוב אחר. מחלקה ד' במכינה, היו עולים ב"שיעור כללי" של רבי אברהם יצחק פעם בחודש לישיבה גדולה.
לא הייתה לנו פנימייה, הייתה לנו "אכסנייה" אצל בעלי בתים בעיירה. אבי היה בעל אמצעים, אז קיבלנו אכסנייה טובה מאוד, הייתי באכסנייה עם 'האמריקאים', היו הרבה אמריקאים בישיבה.
כולנו אכלנו בארוחת בוקר באכסנייה, בעלת הבית הייתה מכינה אוכל, וכשיצאנו היינו צריכים להגיד כמה עוגות אכלנו ועל זה שילמנו. האמריקאים היו בעלי אמצעים, היה אחד אמריקאי מבולטימור שהיה אוכל כל פעם עשר עוגות, אבל אנחנו הליטאים היינו אוכלים מעט, אחת או שתיים…
לרוב הבחורים לא היה גם את זה. הם היו באכסניות פשוטות. באופן כללי האוכל בליטא בכלל היה פשוט. לא היה מספיק. היה לחם וביצים וחלב עם חמאה. בסך הכל היו עניים.
הבעלי בתים בעיר היו אכסנאים לבחורים, הרבה בעלי בתים זו הייתה הפרנסה בשבילם. בערב היו אוכלים בישיבה.
'בר מצוה' חגגתי במכינה
אחרי שהייתי כבר שלוש שנים במכינה בטעלז, ואני כבר לומד ב"מחלקה ד", הגעתי לגיל בר מצוה, תאריך הבר מצוה היה בתחילת אדר. אחי הלך לראש הישיבה רבי אבנר ואמר שההורים רוצים שאני יחזור לבית לבר מצוה, ראש הישיבה לא הסכים. הוא אמר: כעת לנסוע? כעת צריך ללמוד! בר מצוה תעשה אחר כך. ולא קיבלתי רשות לחזור. למדתי אז חולין, הוא אמר אם תלך בחזרה הביתה כעת תפסיד ארבעה שבועות מהזמן מהלימוד של חולין.
לבית היינו חוזרים בפסח וסוכות, באב היינו נוסעים לשבועיים בלבד לפני תשעה באב, אחרי תשעה באב היינו חוזרים מיד לישיבה, ולא קיבלתי אישור לחזור לבר מצוה הביתה.
אז אחי רצה שאני יעשה את הבר מצוה במכינה בישיבה. את העלייה לתורה קיבלתי במכינה. ועשיתי מסיבה לבחורים ומסרתי דרשה בלימוד, אמרתי סימן בשאגת אריה. המנהל הרוחני של הישיבה הגדולה הגאון ר' זלמן בלוך ידע מכל העניין שלא קיבלתי רשות לנסוע לבר מצוה הביתה, הוא רצה להפיס את דעתי, אז הוא הזמין אותי בשבת שאבוא אליו להגיד לו את הדרשה שהכנתי. זה היה נעים מאוד. זה היה כבוד גדול לי.
'אלול' בעיירה
בתחילת חודש אלול היה ראש הישיבה נותן שיחה גדולה הוא היה מכריז 'אלול מגיע'!.
ה"אלול" היה ניכר בעיירה. הבעלי בתים שהיו להם חנויות ובדרך כלל היו פותחים את החנות בשמונה או בתשע, באלול היו פותחים בעשר וחצי או אחת עשרה. הם היו נשארים ללמוד בבית המדרש באלול. מלבד זה, גם בזמן מנחה ומעריב של אלול הם היו לומדים יותר. היה "חברה ש"ס" ו"תפארת בחורים" בשביל הבעלי בתים שבדרך כלל לא כל כך למדו, והיו להם שיעורים מיוחדים באלול. בתי המדרש היו מלאים והיו צפופים. היה ניכר שאלול הגיע. בנוסף, הרב דיבר שיחה פעם בשבוע באלול.
במכינה היו שיחות באלול גם מ'חברי הכולל' פעם בשבוע, אלו היו אנשים חשובים מאוד, צדיקים מאוד, בכולל היו כחמש עשרה – עשרים אנשים מאוד חשובים שיום ולילה היו עסוקים בתורה, נשותיהם היו המורות לבנות בבית הספר 'יבנה' וכך היו מתפרנסים.
אלול היה חשוב מאוד ומיוחד מאוד בטעלז.
התפילה ב'ימים נוראים' בטעלז הייתה מיוחדת, היו מתפללים כמעט כל היום, דומה לתפילות היום. היו ניגונים מיוחדים מה'העלעטר רוב' (המהרי"ל) שהיה מנגן גדול. בנו רבי אליהו מאיר היה בעל תפילה גדול והוא היה החזן במוסף, רבי יואל דוב זקס שהיה עורך העיתון האגודאי 'אידישע לעבן' היה החזן בשחרית.
הרושם של התפילה היה גדול מאוד, התפללו מעל חמש מאות בחורים בהיכל הישיבה, גם תלמידי המכינה היו מתפללים בהיכל הישיבה, היינו יושבים מאחורה.
למרות שלא כל אלו שגרו בטעלז היו 'חזקים' אבל האוירה באלול הייתה מאוד מורגשת. באופן כללי בטעלז החרדים שלטו, לעומת זאת בעירי טבריג כבר הציונים כבשו הרבה.
החינוך שקיבלנו בטעלז היה להיות מודאגים מהמצב בעולם החרדי, זה היה חינוך מיוחד בטעלז. לא בכל המקומות היה כך. גם ב'שיעורי דעת' היו מדברים על מה שקורה, על הצרות של העם היהודי, על מה שנעשה עם המלחמה, מה שנעשה בארץ ישראל, מה שנעשה עם החופשיים. היינו מחונכים לזה.
סטירת הלחי שהצילה
רבי אליהו מאיר בלוך והרב קאץ ניצלו, לא כולם יודעים איך, זהו סיפור מסתורי, איך הם עזבו את הכל ונסעו. לרבי אליהו מאיר היו ארבעה ילדים, ולרבי מוטל היו עשרה. מדוע הם עזבו? אספר לכם. וגם תבינו מזה מה הייתה טעלז.
בעיר טעלז, בשבת קודש היו כל החנויות סגורות, והיה שם 'ספר' אחד שהחליט לפתוח את המספרה בשבת, זה היה בשנת 39 שתי שנים קודם המלחמה, זה עשה רעש בעיר. כל היהודים היו סוגרים את החנויות והוא החליט לפתוח. הרב שלח לו אזהרות והוא לא השגיח על זה.
בישיבה החלטנו לעשות 'הפגנה' מול החנות שלו. כל הישיבה אחרי שחרית של שבת הלכו, המכינה לא הלכה, והלכו ברחובות לפני המספרה הלוך ושוב ברחוב. הוא יצא בחוצפה: מה אתם עושים כאן, והוא דיבר דברי חציפות…
המנהל הרוחני ר' זלמן ואחיו ר' אליהו מאיר הלכו בראש. והוא דיבר בחוצפה. אחד מהם נתן לו סטירת לחי מול כולם, עד היום לא יודעים מי נתן את זה, כולם חשבו שר' זלמן נתן לו את הסטירה אבל זה לא ידוע. הוא לא עשה שום דבר. אבל אחרי שבת הוא הגיש תלונה למשטרה שהיכו אותו, המשטרה הגיעה אני לא יודע למה, אולי בגלל שהיה יותר צעיר מר' זלמן, אבל רבי אליהו מאיר קיבל על עצמו להודות שהוא עשה את זה, והוא קיבל שלושה ימים מאסר בית.
לאחר שנה, הרוסים כבשו את ליטא, בשנת ת"ש, הספר היה קומוניסטי ונעשה ל'ראש', מאוד פחדו ממנו שישלח לסיביר את רבי אליהו מאיר בגלל זה. בלי שאף אחד ידע רבי אליהו מאיר בסתר נסע לקובנה, ואף אחד לא ידע מזה, וגיסו ר' חיים מרדכי רצה גם כן לנסוע לאסוף כסף לישיבה כי המצב היה דחוק בישיבה. ורבי מוטל קאץ גם הגיע לקובנה. ובסתר שניהם נסעו מליטא בגלל הסיפור של אותו ספר. ולמעשה, כל המשפחה של רבי מוטל נרצחו, ולרבי אליהו מאיר נשארו שניים. ובגלל זה רבי אליהו מאיר נסע לאמריקה וניצל.
זה דבר היסטורי שלא יודעים אותו. אבל זה רק מתאר מה זה היה העיירה של פעם… מישהו פתח בשבת את החנות זה עשה רעש כל כך גדול בעיר וגם הרב נתן לו סטירת לחי ברחובה של עיר…
בחלק השני: אודות סגירת הישיבה, העקידה וניסי ההצלה של מתי מעט מבחורי הישיבה.
