המכתבים השונים הנחים בתיבה נשלפים החוצה. הזמנות, חשבונות ושאר עניינים.
ביניהם מבצבצת גלויה שגורמת לידיים לרעוד מהתרגשות.
שם השולח: חיים קנייבסקי, רשב"ם 23 בני ברק
לפני מספר שבועות, שלח ברטט מכתב ובו שאלה, כפי שעשה מפעם לפעם. שולח מכתב וממתין במתח ליום המיוחל שבו יקבל בחזרה מעטפה עם פיסת נייר קטנה ובה התשובה הקצרה, או אולי גלויה הנושאת בחובה מילים בודדות שהן בעבורו עולם מלא. אחד מענקיי התורה, גדול מופלא בישראל מתכתב איתו.
והנה הפעם הוא הופך את הגלויה ומבין שככל הנראה ישנה טעות. הגלויה… ריקה.
הוא הופך בה והופך בה, אולי כתוב משהו בצד השני, אולי באחת הפינות. אבל לא, הגלויה ריקה. אין בה ולו מילה אחת או אות אחת של תשובה. למה זה שישלח גאון אדיר כל כך מכתב ריק? שמא בטעות לא שם לבו שטרם כתב את התשובה וכבר נכנסה הגלויה לערימת המכתבים הנשלחים, בכל זאת כמה וכמה יהודים מן הסתם שולחים את שאלותיהם לכתובת הלזו בבני ברק.
בפעם הבאה שהגיע לעיר התורה, עמד בתור בכניסה לביתו של מרן שר התורה, היה זה בשנים רחוקות יותר, בהן התור טרם הגיע עד עיצומו של רחוב. כשנכנס, שלף את הגלויה מכיסו ושאל מדוע לא זכה לתשובה.
"מה שאלת?", שאל אותו מרן הגר"ח כבא לומר לו שהוא עצמו זוכר גם זוכר את השאלה.
"שאלתי", השיב היהודי, "אם כותבים חיים או חים, ביוד אחת או בשני יודין".
חייך הגר"ח ואמר לו, "ומה כתוב במה ששלחתי?".
הביט הלה בגלויה, וחיוך רחב מיד עלה על שפתיו. אכן בעצם כתיבת שמו בשם השולח, כבר השיב לו מרן את אשר שאל, כפי שאכן נכתב בבית שמואל על השם חיים.
הגלויה הריקה, מספרת יותר מכל את הסיפור. שר התורה, מי שכל ימיו עמל ללא הפסקה, שכל רגע יקר לו מהון, זה שמקצר כל כך בדיבורו ובתשובותיו. מי שאפילו הברכה השגרתית, 'ברכה והצלחה' נאמרת בראשי תיבות, 'בו"ה', עד כדי שאם אם צורך לכתוב ולו אות אחת, הרי שלא יכתוב-
ישב מדי יום ויקדיש זמן רב ויקר כל כך לענות לכל שואל, בכל גיל, ובכל מצב.
ככלל, ה'קנה' היה לחבירו של מרן הגר"ח קנייבסקי, עוד בהיותו ילד, עת השתוקק כל כך לכתוב ספר של חידושי תורה. הוא קיבץ כמה רעיונות לספר שכתב בכתב ילדותי וכמו תלמידי החכמים מחברי הספרים, ניגש עמו לדודו הגדול מרן החזון איש, להראות לו את פרי עמלו. 'שי"ח השדה', הוא קרא למחברת הזו שלו. מרן החזון איש קורא את שם ה"ספר", ובחיוך דק ממשיך את הפסוק… "טרם יצמח". לימים יהא זה שמה של סדרה מספריו המופלאים.
הילד לא וויתר, הוא מילא שוב מחברת ברעיונותיו, הפעם עם שמות תנאים ואמוראים שקיבץ, כשעל הדרך נוספים אמוראים חדשים שנובעים מטעויות. (כמו למשל, משהו דומה לכך שבו סיכום ובו כתוב 'אמר רב גנב משלם קרן' מביא לעולם את האמורא 'רב גנב') בהתלהבותו, כותב הילד את שם ספרו על שער המחברת: 'קדש קדשים'. מרן הסטייפלר, שרואה את התוכן ויודע שבנו מסוגל להבין ביקורת מה היא, אומר לו כי שם הספר אינו ראוי, ובעצם לא ממש אומר, הוא רק מוחק בעדינות את קצוות האות ד'. המחברת הופכת להיות 'קרש קרשים'. תחת זאת מרן הסטייפלר מעודדו שימשיך להתמיד, כי יבוא יום והוא יאיר את עיניהם של ישראל בספרים לרוב. על שפתיו היו מורגלות מילות עידוד לתלמידי חכמים כי יוציאו ספריהם לאור עולם. כך היה מספר על אודות אחד מגדולי ישראל בדור העבר, שהנהיג קהילות רבות והיה מחשובי הפוסקים, אך לא הביא את כתביו למכבש הדפוס, עד שלאורך השנים אבדו עשרות רבות של ארגזים מלאים חידושים וכתבי יד, וכל שנזכר שמו ותורתו לנצח הוא בשל אזכור קטן בשער הציון. כבר מהימים ההם, היה מתפלל מרן הגר"ח שיזכה אותו הבורא להרבות בספרים.
והילד הקטן, הופך לנער ומנער לבחור, מבחור לאברך – ולא משנה מה אומרים או מה חושבים, הוא לא מפסיק לרגע, ללמוד וללמוד וללמוד ולכתוב, ועם ישראל כולו פוסע לאורו בהערצה. "אם הייתי מתייחס לכל הערה ששמעתי", אמר פעם לבנו, "לא הייתי כותב שורה בחיי".
באחד הימים עת השיב לכמה מהשואלים על הערות על ספריו, הערות והגהות שכה אהב לקבל כדי שיוכל לתקן, אמר כי "יום אחד עוד יכירו את הספרים וילמדו בהם". הוא ראה גם ראה עד כמה רבים הם המצטטים ושואלים על ספריו, ועדיין בענוותנותו לא עלתה על דעתו עד כמה נתקבלו הם בכל בתי המדרש.
וכשבאו ספריו ממכבש הדפוס, פרי עמלו, אוצרות הרוח שיצר, היה ממש מלטף את הספרים. בני הבית, למדו כבר בילדותם, כיצד מכבדים ומטאטאים את חדר הספרים בבית שבו יש אפילו מברשת מיוחדת לניקוי ספרים, במקום שבו גם פירור של דף מספר זוכה לכבוד מלכים.
כבוד זה לספרים הביא איתו גם מראות שאינם כדרך הטבע.
באחת השנים, בעת שמרן הגר"ח היה שקוע בלימוד עם החברותא שלו, הגאון רבי בער'ל וינטרוב, (בנו של הגר"ש וינטרוב, ראש ישיבת נובהרדוק בה לימד הסטייפלער), החל תנור נפט עתיק שהיה סמוך לחדר הרחצה לבעור ולכלות את כל מה שיש בבית. עברו כמה רגעים עד שצעקות האימה קרעו אותם מלימודם ומשהבינו את המתרחש זינקו מן הבית ברגע האחרון והצילו את נפשם.
לפתע, משהו מוזר קרה. בקו של ארון הספרים, בדיוק במקום שבו יש ללהבות חומר מאכל דליק עד בלי די – האש כמו נתקלה במחסום בלתי נראה. עצרה מלכת. "תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית", כתב האור החיים הקדוש, "להיות כפופים לתורה ועמליה. ולעשות כל אשר יגזרו עליהם".
המראה הבלתי אפשרי הזה המם גם את הפועלים הלא-יהודים שהגיעו לשפץ את הבית אחר השריפה. האש כמו פחדה להתעסק עם ארון הספרים של רבי חיים. אבל הנס, גדול יותר היה. במקום אחר בבית, היכן שלא הותירה האש ממנו זכר, היו תכריך כתבי הגר"ח, ה'דרך אמונה'. אלא ששעות קודם לכן, העביר אותם רבי חיים לידיו של מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א כדי שיעבור עליהם.
מול הבית השרוף מעלה הפיח, עמד הגר"ח, הודה להשם שכילה חמתו בעצים ובאבנים ואמר באושר: "הדרך אמונה ניצל".
ההתייחסות המופלגת לכל פיסת דף שעליה דברי תורה, היא גם זו שהביאה את מרן הגר"ח לשמר את האוצר המופלא שבפעם הראשונה אי פעם, נגלה כעת לאור עולם על דפי 'והודעתם'.
רחוב רשב"ם 23
הכתובת המוכרת כל כך, תל תלפיות, בית שכל הלבבות פונים אליו, עומד ללא הרוח החיה שהייתה בו. החדרים שהיו צפופים ביהודים, הקירות שספגו את כל תורתו יומם ולילה. ארונות הספרים שלו.
לפתע, הכל נראה חיוור כל כך. חסר חיות. העיקר חסר מן הספר.
אבל לא רחוק משם, בכמה מקומות בטוחים, נגלה מול עינינו המאגר הסודי העצום: שו"ת מרן שר התורה הגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי בגודלו המלא. חשבון מהיר מלמד על מליוני (!) תשובות שנמצאות כאן ובמיקומים נוספים.
"במשך השנים סידרתי את המכתבים", סיפר הגר"ח ואמר כי "חשבתי שעוד פעם יסדרו את זה ויעשו מזה ספר, לבסוף בני רבי יצחק שאול שליט"א כבר עושה זאת עכשיו ומוציא את המכתבים בספר "דעת נוטה". אברכים מסדרים את זה טוב מאד…"
שלוש שנים אחר הסתלקותו לשמי רום, בעת שבה יוצא לאור הכרך העשירי של 'דעת נוטה', הורשינו להיכנס אל קודשי הקודשים בהם מקובצים האוצרות הללו.
הלב מחסיר פעימה. אין עוד מקום כזה בעולם ודומה, שמעולם אף לא נפתח המקום הזה למסע גלוי שכזה.
בית היין. מעין ארכיון ענקי, שמכיל לב פועם של עשרות רבות של שנות שאלות ותשובות.
מיום שבו החל מרן הגר"ח לשלוח שאלות או תשובות, היה שומר לעצמו הכל. את השאלות ששאל בעצמו, העתיק, ואת אלו שהשיב עליהם, שמר לעצמו את השאלות כשהוא מוסיף העתקה של התשובה שהשיב.
מנהג דומה ניתן היה לראות אצל הסטייפלער, שבאחד ממכתביו לגאון רבי חיים קרייזווירט, מציין כי דברי תורה שעמל עליהם חביבים עליו, והיות לא העתיק את השאלה הוא מבקש שרבי חיים יחזיק את המכתב עד שהוא עצמו יעתיקו או שישלח העתק מצולם.
במכתבי הגר"ח, כמה סיבות היו לשמירתם, הן מפאת כבוד דברי התורה, הן בשל כך שעצם התשובות יש בהם חשיבות ואף כדי שיהיה ניתן להשוות, שכן לא כתשובה לשאלה הנשאלת משואל מסוים במצב מסוים, התשובה לשאלה זהה אך בסיטואציה אחרת לחלוטין.
כך גם, אם יישאל על משהו לא ברור בתשובתו, יוכל שוב לעיין בתשובה.
אנו מביטים על המדפים, קלסרים על גבי קלסרים, מאות שכאלה, גדושים באוצר הבלום. סדורים בסדר עולה לפי הא'-ב'. בביתו של מרן הגר"ח, ניתן היה לראות את תיבות המתכת הישנות עם המדבקות העגולות שהודבקו על גביהן ועליהן אותיות לפי שמות השולחים. כל אלו שבמ' למשל נכנסו לתיבה אחת. אבל מאז, כאמור, הלכו המכתבים ורבו. הזרם התגבר ולא פסק.
עוד לפני שאנו מכירים באוצר זה, כבר כיום ישנם עשרות ספרים ויותר מתשובות שהשיב מרן הגר"ח לשואלים, כמו ספרי שו"תים של הגאון רבי שמחה בונם ולדנברג זצ"ל, שב'בינת שמחה' קיבץ את כתבי המכתבים, או יבדלו לחיים טובים, מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א שלמעלה מיובל של התכתבויות הפכו לספר, או 'תשובה מאהבה' שבהם חלופת מכתבים החל משנת תשי"ט, בין רבי חיים לגאון רבי אביגדר נבנצאל שליט"א, בימים שעוד היו אברכים צעירים בשנות העשרים לחייהם.
חלק מכרכי אוצר המכתבים, מכילים תשובה זהה, כמו אלפי מכתבי 'תתפלל' שהיה משיב לרבים ששפכו מצוקות שונות, בהם בחורי ישיבה שביקשו עצה לקשיים בישיבה. "איני חייב בכפל", שהשיב לשואלים שכפלו שוב שאלתם, אולי כי ציפו לתשובה אחרת, והוא, זכר והדהים את השואלים. לעיתים יהודים שהיו באים לקבל עצה וברכה, הכירם לפי מכתבים ששלחו. כך, אחד שהיו שאלותיו חביבות בעיניו וכתובתו הייתה רחוב משמר הגבול, משהגיע לביתו של הגר"ח, אמר לו בבת שחוק: "איך השארת את הגבול בלא משמר?".
"איני עונה לעלומי שם או לת.ד.", הוא מקבץ נוסף של תשובות. מספר סיבות ותכני שאלות מסוימים שנשלחו באנונימיות הביאו להנהגה זו. על שאלות שונות בענייני קדושה היה לרוב נוסח קבוע של "עיין קריינא דאיגרתא ח"א מסי' י"א עד סי' י"ח". ישנו כרך של "איני זוכר" וכרך של "שאלות אלה קשה לענות בכתב". מכתבים שונים נענו בראשי תיבות "פחמע"ד" כלומר "פוק חזי מאי עמא דבר", או "כרצונך". לגבי זה האחרון, פעם התחלף למרן הגר"ח תשובה לשואל שביקש עצה האם להתגרש. הגר"ח כתב לו כרצונו, ולשואל שלפניו שביקש לדעת מקור המובא בחזקוני לגבי עבד עברי שמסרו לו שפחה כנענית שיישאר עם אשתו הראשונה, השיב כי זה במכילתא דרשב"י "אל תפרישנו מאשתו". ברגע האמת התחלפו התשובות. משלא הבין הלה את התשובה הסביר לו הרב כי זה בטעות, אולם אמר לאחר מכן ש"חשבתי אולי זה משמים שלא יגרש את אשתו". כשביקשו להבין מדוע לא אמר זאת לשואל, הגיב: "וכי אני יודע מה הולך בשמיים?".
לפני שאחד הנכדים דולה עבורנו מכתבים מגוונים ונדירים שטרם ראו אור בנושאים שונים אותם אנו בוחרים, אנו מבחינים גם בכרכי "לא אוכל לענות על אלף שאלות מאפס פנאי", נוסח שהיה כותב לעיתים לשואלים שאלות רבות, לחלקם המשיך וכתב כי יוכל לענות על שאלה אחת. ישנם כאלו שהגבילם וביקש מהם לא לכתוב יותר משלוש שאלות, ואסמכתא לדבר הביא מהתוספתא שם נכתב "ולא ישאל השואל בענין יתיר משלש הלכות".
לעומת זאת, לשואלים שונים שהיו מקבצים שאלות רבות ושולחים בבת אחת, היה עונה במפורט. לא היו כללים קבועים למענים אלו, לאחד האריך ולשני קיצר, על שאלות הנוגעות למשל למרן החזון איש, ניתן לראות כי פעמים רבות השיב באריכות. מעל לכל, ישנה כמובן ההנהגה לקצר כמה שניתן.
שואל שהיה תלמיד חכם וחש מעט פגוע מקוצר הדברים, הביע זאת במכתב הבא בכתבו כי אין זה כבוד התורה. "מהיכן אדע במי מדובר בילד או בזקן או במופלא סמוך לאיש", השיב רבי חיים וציין כי הפעם ישיב מעט יותר באריכות.
אמנם קיצורי הדברים היו כמובן כדי לא לבטל זמן וכדי שיוכל להשיב לשואלים הרבים לשאלות שהגיעו ברבות השנים לממוצע של 100 שאלות ביום (!). הזמן שבתחילה היה שעה קלה לאחר התפילה כותיקין, הפך לחלק מעט יותר משמעותי בסדר היום הגדוש בחובות.
לאחד מהשואלים שביקש לדעת מקור לקיצורי הדברים, הביא רבי חיים את דברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' דעות ה"ד שכתב) "וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים והוא שציוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה".
בספר 'הספרים', מביא נכדו רבי גדליה הוניגסברג כי מרן הגר"ח נשאל על הפער בין קוצר הכתיבה בתשובות לבין האריכות והפירוט הרב בספרים. השיב על כך כי השואלים, הרי מונחים היטב בעניין שלשמו שאלו ותשובה קצרה תובן אף היא. אך הלומדים בספרים, צריכים הסבר ארוך ומפורט יותר.
בכלל, העת המוקדשת לתשובות, פעמים רבות הייתה על חשבון הזמנים שבהם אמור היה רבי חיים לעסוק בכתיבת והכנת ספריו לדפוס. בזמנים שונים, אכן הגביל את מספר התשובות שישיב ביום, לבל תופרע מדי מלאכת כתיבת הספר.
הטרחה על כל ספר וספר, הייתה רבה. מרן הגר"ח בזריזותו עמל באופן מופלא וכתב כל ספר וספר לפחות שלוש פעמים בכתב יד (!) מן השורה הראשונה ועד האחרונה. טיוטה, ואז ספר גמור ולאחריו מתוקן לדפוס, מנופה נפה אחר נפה.
"אולי הרב לא ישיב?", ניסה מישהו שראה את הזמן היקר שנעלם בעת כתיבת התשובות להציע. רבי חיים הביט בו והשיב כי אכן ללא המכתבים, כתיבת הספר הייתה מתקדמת במהירות רבה, אך התועלת בתשובות הללו במכתבים לבני תורה, עולה על כתיבת הספר, היות והמכתבים נותנים עידוד ושמחה זהו חסד וחיזוק, וכן היה מקובל מאביו להשיב לבני תורה לחזקם שכן "אי אפשר לדעת בזכות מה חיים".
בהזדמנות אחרת אמר, שהיות והוא אינו ראש ישיבה או מגיד שיעור, הרי שכתיבת התשובות לרבים, היא היא הרבצת התורה שלו. "כתוב שצריך לענות לכל שואל", הוסיף.
כשנשאל שוב, על ידי אחד התלמידים מדוע כה משקיע בכך, השיב: "רחמנות על המכתבים, אנשים רוצים תשובות".
סדר פתיחת המכתבים והתשובה להם, היה לפי כללים מסודרים. ראשית היו יוצאות החוצה שאלות מנשים, הן היו מועברות לרבנית ולאחר פטירתה לבתה תבדלחט"א הרבנית קולדצקי. לא פעם ולא פעמיים ראו ממש רוח הקודש מנצנצת בחדרו עת היה מזיז פתקים ובהם שאלות מנשים, שמבלי משים נכנסו לערימה. זאת מבלי שפתח את הדפים כלל.
תוך תיעדוף של בני ארץ ישראל, היו מסודרים המכתבים לפי כהנים, לויים וישראלים. לאחר מכן, לפי שם אביו, יעקב ישראל, ולבסוף לפי סדר קבלתם. כן, גם דבר כה ארצי לכאורה של פתיחת מכתבים ומענה תשובות, הופך להיות מלאכת קודש שכל תנועה בה היא שולחן ערוך, רצון הבורא.
לאורך שנים רבות, היה מרן הגר"ח טורח ומכתת רגליו בעצמו מדי יום לתיבת המכתבים שהייתה בזמנו ברחוב רשב"ם ומשיב את המכתבים הכתובים.
יש שצירפו מכתב מבוייל לתשובה ויש שרק שלחו שאלה וזכו לגלויה. שנים רבות היה כותב בעצמו את התשובות ואת שם השולח שהפך לימים לחותמת הנושאת את שם משפחתו בלבד.
פעמים רבות, היה מחתך את השורה האחרונה בדף השאלה ומשגר את השורה הזו במעטפה, לעיתים היה זה פתק קטן מפתקאות שהיו על שולחנו. כל אלו, במהירות רבה, בזריזות.
בשני העשורים האחרונים, אחר שנפל למשכב ונשתתק חלק מגופו לזמן מה, הודיעו הרופאים כי דברים רבים לא ישובו למסלולם. על כך שלא יכתוב יותר לעולמים, היה מנוי וגמור בידם. אולם מרן שר התורה בכח קדושתו ובכח הרצון שאחז בו, התעקש ולא ויתר. התאמן מחדש, ממש כילד צעיר, על כתיבה ברורה וישרה, במאמץ עילאי ולא הגיוני.
ושוב, ניצח את העולם כולו ושב לכתוב. אלא שהפעם המאמץ היה לעיתים גדול יותר, ומשכך, אחרי שהיה כותב את תשובתו על גבי השאלה שנותרה אצלו, היה בנו מעתיק את התשובה למה שיישלח לשואל.
באחד הימים, הבחין מישהו מבני הבית כי מרן הגר"ח מיין את המכתבים, שלף אחד מהם ולתוך מעטפת התשובה הוסיף מעטפה נוספת.
"השבת אבידה", הסביר, "במעטפה שולחים לי בול שאשלח מכתב בחזרה, ואם שולח מכתב נוסף לפני שהספקתי להשיב לו על השאלה הראשונה, אני שם את המעטפה השניה עם הבול בחזרה, לעשות השבת אבידה".
כתבים מסוגים שונים הגיעו במכתבים. חלקם בלשון זרה שתורגמה בידי אחד התלמידים. "יש לך היום עשרים גויים לגייר", היה אומר לו בחיוך, כשכל מכתב בלשון עם זר מכונה 'גוי'.
כל אחד ואחד היה זוכה למענה. גם אם היה ילד קטן ממש. פעם ישב רגעים ארוכים מול מכתב של ילד ששאל: "למדנו בחיידר בפרשת מקץ שפרעה חלם והנה שבע פרות עולות מן היאור ושבע פרות אחרות עולות אחריהן, ושאלתי את המלמד למה כתוב אחריהן בנו"ן סופית ולא במ"ם סופית, והוא לא ידע מה לענות, אז לכן אני שואל את הרב".
הגר"ח אמר כי יכול להסביר לו את כללי הדקדוק, אבל הוא ילד ויתכן ולא יבין. בנו של מרן שהיה בחדר הציע כי אולי לא ישיב. "כל מה שאני טורח לענות כל יום למכתבים הרבים בלימוד הוא כדי לתת חיזוק לכותבים ואיני יודע אם לכל מקבלי התשובות יש מזה חיזוק", נענה הגר"ח בדברים מרגשים, "אבל לילד קטן כזה ודאי שיהיה חיזוק מכך שהתייחסו לשאלתו". ואז, חיוך עלה על פניו והוא כתב: "פרעה היה במצרים, הוא לא ידע עברית".
לשואל שכתב על כך שבנו מדבר הרבה בטלפון, כתב: "לנ"א ולבנ"א". שב השואל ואמר שלא מבין. הסביר לו הרב כי בכוונה כתב ראשי תיבות שידע כי לא יבינם, אבל זאת משום שהשאלה עצמה אינה מובנת. מה מדבר הילד, לא ידע הרב, הן 'לא נביא אני ולא בן נביא אנוכי'.
על שאלות בהלכה לעיתים עמל זמן רב עד שהשיב. אחד הנכדים שהבחין בזה ביקש להבין כיצד ייתכן להשיב על עשרות מכתבים במהירות ואז על מכתב אחד יום שלם. השיב הגר"ח כי הקושי לא נמדד בשעות. "יש לי פחד שלא אטעה בהלכה, לא אכשל ולא אכשיל", הסביר, "ולעמול יום שלם זה לא קשה". האחריות הזו, אחריות עצומה על כל שואל, הייתה מבהילה.
כך גם היה מודגש בספרים ולעיתים במכתבים כי אין לסמוך כלל בהלכה על תשובות אלו.
לילה אחד, התעורר מרן הגר"ח בתום שעתיים של שינה ולפתע שאל 'היכן הם המכתבים?'
בני הבית ניסו להבין על אלו מכתבים מדובר. "עניתי עכשיו על כזו חבילה של דברי תורה", הראה בשתי ידיו, "איפה זה?!".
כן, גם בעת שנתו, חלומותיו הטהורים היו על המענה הרב שמעניק לכלל ישראל בכל לב.
בעוד רגע, נחזה בשורת גילויים מרתקים. בעצם, אין נושא שבו לא ניתן למצוא כאן את דעתו של מרן הגר"ח כתובה בכתב ידו. (לרוב, גם לאלו שקיבלו את כתב היד של בנו בשנים המאוחרות יותר, הרי שהתשובות כאן, הן המקוריות מהן הועתקה התשובה בכתב ברור).
אנו מבחינים כי בין המכתבים הרבים, ישנם גם כאלו שהם חלופת התכתבות עם גדולי ישראל, בהם כאלה משנות בחרותו של מרן הגר"ח. אחד מהם, הוא מכתב מרתק שבו חמיו, מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב מספר על כך שמוצא את עצמו בערב חג הסוכות… ללא אתרוג מהודר.
לפי הכתוב במכתב זה, היה אז מרן הגר"ח אברך צעיר, אחר הולדת ביתו הרבנית חנה שטיינמן ע"ה, שכן הסבא הגדול מזכיר רק נכדה אחת. ככל הנראה נכתב לפני למעלה מ70 שנה, בעשרת ימי תשובה תשי"ג.
"בעזה"י ח' תשרי
גמח"ט לכבוד חתני היקר רשה"ג הצדיק מוהר"ח שליט"א
שלום וברכה הנני עתה להודיע את צערי כי האתרוג שלי עומד להיפסל, כי העץ עומד להינטל, תודיעני נא במכתב דחוף אם יש לך האפשרות להשיג בשבילי אתרוג אחר בלתי מורכב, ואם לאו ואפנה כאן על ימין או על שמאל
ולפי דעתי אין כבר אתרוגים בהכשר ש"מ פ"ת וגם אין זמן לנסוע, אמנם יתכן שבבני ברק אפשר עוד להשיג אתרוג כשר
ד"ש לבתי היקרה ולנכדתי הנחמדה שתחיה לאוי"ט
תתברכו כולכם מבעל הברכות כנפשכם
ונפש המברך יוסף שלום אלישיב".
אכן, היו ימים, שבהם למרן הגרי"ש לא היה אתרוג, וחתנו הגדול ניסה להשיג אחד כזה. בתקופות הללו, מילאו עצמם יום ולילה בתורה כפי שמעידים המכתבים שחלקם עדיין לא מתפרסמים.
חלופת מכתבים מרתקת נוספת היא בין מרן הגר"ח למרן הגאון רבי חיים גריינימן, עוד מהתקופה בה היה מתגורר בירושלים. במכתבים, ניתן לשים לב רבות, כיצד בכל פעם שמדובר היה במעשים שנשאלו על החזון איש, כאמור היה מאריך בהם. נושאים כאלו עלו גם במכתבים שונים עם ידידיו, כמו באחד מהם, על מכתב שנשלח בשנת תשט"ו מ"דב לנדו תיבת דואר 21 בני ברק", שואל הגר"ד כמה שאלות, ובין היתר מספר ששמע מאחד ממקורבי החזון איש, שהוא מציין את שמו כי "בשנים האחרונות חשש שלא להבדיל על שיכר במוצאי פסח". בתשובה שפותחת ב"ידידי הרב הגאון המצוין מוהר"ר דב שליט"א", משיב מרן שר התורה גם על כך כי "שמעתי שמרן החזון איש אמר בזמן האחרון שכנראה אין זה חמר מדינה היום (ובמוצאי פסח מעולם לא ראיתי שהבדיל על שיכר ואולי בחו"ל)".
אנו עוברים בין הדורות, בין מכתבים מענקיי תורה לשאלות הרבות שעלו על שולחנו של מלך. וזאת יש לציין, כי שאלות רגישות או כאלו המכילות מידע אישי, לא נחשפות לאיש מלבד מי שסמך עליו מרן הגר"ח בעצמו. גם לנו, עת ניתנה יד חופשית לעיין בקלסרים השונים, נעשה זאת באופן שבו לא נראה דברים שאינם נוחים לשואל, ובכולם ראשית הוסתר שם השואלים כדברי רבינו גרשום "חרם שלא לראות בכת' חבירו ששולח לחבירו בלי ידיעתו".
במכתב מאלול תשנ"ח, מבקש אחד הלומדים לשאול מראי מקומות שונים מרחבי התורה כולה. זוהי הזדמנות מרתקת, לראות עד כמה גדול היה הקיפו בתורה. על שאלות שונות כמו "לא תהיה הגאולה עד שיסתיימו דמעות שבכה עשיו", כתב 'זוה"ק שמות י"ב ב", על השאלה 'מי הוא הגואל או דוד או דאתי מדוד' הפנה ל'זוה"ק לך פ"ב ב". גם את אלו, ידע כמונח בקופסא.
דמותו הישרה ללא חת, מלאת הכנות ניבטת בתשובה שמשיב למרביץ תורה בישיבה לבעלי תשובה בירושלים, הכותב בהערת אגב שאלה לגבי העתקת וצילום חלק ניכר מספר. הוא מגלה כי רצונו בספר אחד מסויים מאוד. הוא חפץ להדפיס את קונטרס איטר יד המודפס בסוף 'מסכת תפילין' של הגר"ח, ולחלקו בין בעלי התשובה. "זה לזכות את הרבים, וזה דבר נחוץ ביותר לאיטר יד, בפרט לכאלו שא"א להם לחפש דינים בכל הלכה והלכה וזכות הרבים תלויה בו".
את הקונטרס הזה, המקבץ הלכות רבות הנוגעות לאיטר יד, חיבר רבי חיים כמתנה לאביו הסטייפלער שהיה בעצמו איטר יד. זהו עמלו, ודמי הספרים היו הממון הכשר שהביא לביתו בו חיו בצנעה ממש.
"אני חושב שייגרם לי הפסד", השיב הגר"ח, "כי הרבה קונים הספר בשביל קונטרס זה".
באחת השאלות פונה מישהו בכך ש'נפשו בשאלתו', והוא מבקש לדעת אם לפי המבואר בגמרא שאפיקורס הוא המבזה תלמידי חכמים, האם עיתון שעושה זאת יש לו דין של ספרי מינים, וממילא ממשיך לשאלה הבאה האם אפיקורס המבזה תלמידי חכמים יכול להוציא ידי חובה בקידוש. שאלה שבין שורותיה כנראה הבין מרן בכוונותיה.
"איני פוסק למעשה", באה התשובה, "לא חסר רבנים בירושלים"….
קבוצת בחורים בני שבע עשרה מישיבה בצרפת קובלים על צורת ההספק בישיבה, ומביעים טענות מדוע שינוי כלשהו יגרום לסיפוק, טענות שרבני הישיבה אינם מקבלים. הם מבקשים "ממורנו ורבנו לחוות לנו את דעתו דעת תורה בעניין הנ"ל".
התשובה לה הם זכו, היא מאוד אופיינית על שאלות כאלו: "מסתמא רבני הישיבה מבינים יותר מהתלמידים". בחור מישיבת חברון למשל, ששאל שאלה על דרך הלימוד, קיבל את התשובה "תתייעץ עם המשגיח שלך".
אחד המכתבים הוא מימי הבראשית של מוסדות 'עטרת שלמה', כתב יד צעיר למדי שואל: בסיעתא דשמיא ח' סיון. לכ"ת הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א
היות ונתעורר בין חברי שיחי' בישיבה ספיקות האם לקבוע חברותות מוקדם ככל האפשר ואולי כמה זמנים קודם אבל יתכן ויוצא מכך כמה חסרונות, ומאחר וכמה בחורים כבר קובעים, ממהרים השאר ג"כ, או שמא לקבוע איזה שבוע או שבועיים קודם בין הזמנים. ברצוני לשאול בשביל הבחורים מה הדין בכך….
תלמיד הישיבה הק' אור אליעזר בית שמש"
מרן הגר"ח השיב בשתי מילים: "תפנה לרבותיך".
בחכמה רבה התחמק הגר"ח כל שאלה שבאה לנסות למצוא פתח לתשובה שתהיה שונה מרבני השואל, או כזו שקשורה למחלוקת כלשהי.
"לבני הקטן נגנבו האופניים", משתף אברך אחרי שכתב את שאלתו בלימוד, "הוא רוצה חדשות כדי להגיע מהר למתמידים וכו', ונכנסו לי מחשבות שחס וחלילה יקרה לו משהו עם האופניים. האם להתייחס למחשבות הללו?".
מרן הגר"ח עונה בכיוון אחר: "לא טוב לילד להתרגל לאופניים".
כן, הילד והאופניים הנגנבות, הגיעו עד שולחנו של מי שכל התורה כולה חולפת בו.
השאלות כה רבות ומגוונות להפליא. לאברך ששאל אם לשתף את הוריו והורי רעייתו על כך שהם מצפים לילד, שמא אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, השיב רבי חיים נחרצות: 'בוודאי צריך לספר'.
להורה שסיפר כי בנו בן השבע המצטיין בלימודים, הפך אחרי פסח לילד מפריע שאינו לומד, חולם ואינו מתפלל יפה, ואף פרס אינו עוזר, והוא שואל "מה לעשות כדי להציל את המצב", ענה הגר"ח 'אולי אכל איזה מאכל אסור'. בן ישיבה צעיר שהתעניין האם מותר לגדל בלורית קטנה והאם מותר לנגוע בזקן לשם כיבוד הורים. 'חלילה לגדל בלורית', הייתה התשובה, 'גם אין ראוי לנגוע בזקן"
בין השאלות אנו רואים מישהו שכותב שאלה ארוכה בה מציג לכאורה מחלוקת בין הגר"ח לחמיו הגרי"ש בשאלה על שתיית יין מדי יום בימי חול המועד.
"אחרי שמו"ח שליט"א השיב בטלה דעתי ואין נ"מ בזה", באה התשובה.
בן ישיבה כהן שואל האם כשמזדמן לו להתחיל שמונה עשרה עם הש"ץ, האם יאמר עמו קדושה ואז לא יספיק לומר ברכת כהנים (כמו בשבת שיש מעט כהנים אצלם) או שימשיך בלא קדושה כדי לסיים ברכת כהנים. "שאלתי מהחזון אי"ש", מספר הגר"ח בתשובתו, "אם מותר לומר שלו' רב בבוקר כדי שיוכל לומר קדושה והשיב שאסור, והוא כעין שאלתכם".
בהזדמנות זו השואל מספר על הספר 'שקל הקודש' שלדבריו נותן חשק ללמוד הלכות קידוש החודש ו"הלוואי שהיה שיעור ברבים בעניינים אלו".
הגר"ח משיב מיניה וביה "השתדלתי לעשות ביאור שיוכלו ללמוד גם לבד".
מה הדין, מברר מישהו, באברך המשפץ את ביתו כשחלק מהשיפוצים אינם הכרחיים. האם מותר לתת לו כספי מעשר? מתוכן השאלות שבהם עולה פירוט על מה נצרך בשיפוץ ומה לא, ניכר כי ביקורת יש לו על רמת חיי האברך ועל הדברים שמשקיע בהם.
מרן משיב בחדות, תשובה מלאת משמעות: "די מחסורו אשר יחסר לו".
חיפשנו מענה על ה'תכלת'. רבים ניסו לשמוע ממרן את דעתו על כך. באחת הפעמים תיעדו כיצד הוא אומר לשואל את המקורות על כך שהתכלת נגנזה, משהתעקש השואל כי יש לו ראיות לכך שנמצאה התכלת המקורית, אמר הרב שהוא מחוייב בתכלת ובחיוך אמר שיוציא אותו ידי חובה. כשביקש הסבר לדברי הגר"ח, נענה: "אם אתה מחזיק שאתה יודע, הרי על פי דין אתה חייב". אז מה באמת דעתו הבהירה בכך?
במכתב בו שואל אברך אם יש מקום להחמיר בפתיל תכלת היות ויש אומרים שמצאו את התכלת האמיתי, כתב הגר"ח: "אין בדבריהם ממש שחז"ל אמרו שהתכלת נגנזה".
על לימוד תורה שבעל פה לאישה המתעקשת ללמוד השיב "רק באקראי ולא בקביעות".
ומה עושים עם שכנים שמתנגדים להעברת כבל חשמל בגג הבניין לגנרטור של שבת. האם צריך לפעול וזה יעלה במחיר ריב ומדון או לא? התשובה מצמררת: "מי שמפריע לשבת לא ינקה".
אחד השואלים במכתב מהתקופות הראשונות, עוסק בפולמוס ישן על ספר 'האשכול' שכתב 'הראב"ד השני' שיצא לאור בידי רבי הירש וולף אוירבך מרבני יהדות גרמניה של לפני 150 שנה ומובא גם במשנה ברורה. מאוחר יותר יצאה לאור מהדורה נוספת שמוציאה לאור טען שיש זיופים רבים במהדורה הראשונה, ועוד פולמוסים שונים שהתפתחו בעקבות זאת. "הרב אויערבך הי' אדם גדול וחלילה לו לשקר", הייתה התשובה. (במאמר מוסגר, לימים יש מי שהוכיח שאכן, מה שהוציא הרב אויערבך היה ישר, אולם מישהו אחר במעשה נבזי הדפיס דברים אחרים נוספים בשמו והם אלו שנחשדו כמזוייפים)
לשואל שהקשה משהו מתוספות ישנים על בבא בתרא, בימים שטרם יצאה לאור והתקבלה מהדורת כתב יד, השיב הגר"ח מיד בשאלה: "איפה מצאת תו"י על ב"ב?"
"מה הייתה שיטת מרן החזון איש לגבי לימוד מוסר", שואל בחור ישיבה, "העולם חושב שהוא היה נגד לימוד המוסר, האם זה נכון ואם כן באיזה פרט בדיוק ולמה".
התשובה, בשתי מילים: "שקר וכזב".
אנו רואים כי מישהו סיפר על חברותא של מרן הגר"ח שגילה כי לפני עשרות שנים, בעת לומדם בכולל חזון איש, אמר הגר"ח כי יש לו האפשרות למצוא את מקום המזבח. על כן הוא מבקש "את כ"ת שליט"א להסביר לי בתכלית הקיצור מקום המזבח היכן הוא".
אז אם חשקתם לידע היכן מקום המזבח לדעת מרן שר התורה, התשובה היא פשוטה למדי:
"אם ידוע מקום הבית על פי האבן שתי' אפשר לברר מקום המזבח ע"פ הרמב"ם פ"ה מביה"ב". ודו"ק.
אחד השואלים מספר מעשה מהחזון איש שרצה לברר אמיתותו והלכה שבו, על קן ציפור בכולל חזון איש שבו קיים החזון איש מצוות שילוח הקן, ואחר כך הפקיר כדין את הביצים וכיבד באופן זה כמה אברכים לקיים את המצווה. "והאגדה מספרת", לפי השואל שאותם אברכים נפקדו בבנים זכרים.
התשובה מפליאה במיוחד. "המעשה הי' אצלי", כותב הגר"ח, ושמא מתכוון שהיה בביתו, ולא בכולל חזון איש, שכן לפי פרטי ה'אגדה' לא יתכן שהיה הוא עצמו אחד מן האברכים הנ"ל בהתאמה למציאות בכמה פרטים, "ואע"פ שמלא"ד וכמדומה גם הר"מ אריק ז"ל חולקים, אבל רוב האחרונים מסכימין ד – – להפקיר" .
לאחד שמבקש סגולה ליראת שמים, מציע רבי חיים ללמוד סדר טהרות.
ראש כולל שמציע אפשרות להקל בעול הכספי על ידי עשיית לחשים להורדת עין הרע ליהודים תמורת תרומות, על פי מה שכתוב בספרים הקדושים, שואל אם יש לעסוק בזה והאם יש סכנה לעוסקים, ובכלל האם יש מעלה מיוחדת ללחש מסוים.
"לחשים שאין בהן השבעות למלאכים" משיב הגר"ח, "וכה"ג רק תפלה להקב"ה אין בהן חשש סכנה".
***
המכתבים חולפים בזה אחר זה, נשלפים מפה ומשם, מגלים עולמות רבגוניים בתשובותיו ובדעת התורה של מרן הגר"ח, ולרגעים נדמה, כי לא יתכן שענק הענקים שכל כולו היה שקוד על לימוד תורה, הספיק לענות על מאות אלפי המכתבים הללו, בתשומת לב, באכפתיות, בהענקה שאין לה סוף. לכל אחד, בכל גיל, מכל מקום.
הילד הקטן שהתפלל וחלם לכתוב ולכתוב, הבחור המתמיד שהביט בכל העולם במבט שאינו חונן דבר חוץ מלשבת וללמוד עוד ועוד, מי שהיה למרן שר התורה שחובותיו הרבים בלימוד התורה כולה, לא פסקו עד לרגעיו האחרונים, הותיר כאן יבול בלתי ייאמן, אוצר עצום שלא ניתן עדיין להבין את עוצמתו. כשהוא מסדר תשובה אחר תשובה, נושא אחר נושא, במסירות ובדייקנות, באהבת התורה שאין בלתה. יום אחד, אחרי שיצא עוד כרך ועוד כרך, יתמלאו ארונות שלמים באוצרותיו הרבים וישפיעו על העולם כולו. כבר כעת ישנם די מדפים לספרים שיצאו מן התשובות.
אבל בזה, במקור, אפשר לעמוד שעות ולהביט במראה המשכר הלזה שלא נחזה עד היום.
השעות הרבות שהקדיש להרבצת התורה הופכים לקירות הרבים הללו המעוטרים במאות אלפי מכתבים, מיליון תשובות בתורה, בהלכה ובעצה. שמא זהו מחזה נדיר שאין כמותו בעולם, השו"ת הגדול והעצום ביותר בהיסטוריה של העולם כולו בכלל ושל העם היהודי בפרט, ענק התורה שהשיב את התשובות הרבות ביותר שנכתבו אי פעם מאז מתן תורה.
אפשר לגעת בידיים בעמל התורה, למשש איך באהבתה ישגה תמיד, כל דף ודף הוא גילום של תורה, יראה וחסד יחדיו. ואינספור דפים יש כאן. עד שנלאנו מלחשב. ככה נראית תוצאה של התמדה בלי ויתור. ושמא רבים שראוהו עמל בבחרותו, גם הם לא ידעו כי קולמוסו ישפוך נהרות של דיו קדוש אלי דפים, ריבי רבבות של דברי תורה יקרים מפז, משיבי נפש.
וכמו באים דברי המשנה ומטלטלים: כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. זוהי דמותו הגדולה של מרן שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קנייסקי, רבן של כל בני הגולה זצוק"ל – אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה.
הביטו סביב בים המכתבים הלזה, שהוא עוד נכתב בטיפות קצרות. הביטו בנשמה שנוצקה באותיות – "ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק – – – ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".
וכמו רק קולו נשמע בחדר בין דבריו, הם זכרונו – "עונה, כדי לחזקם ולזרזם".
כל זה שווה, שעוד בן ישיבה, שעוד יהודי ילמד בעוד קצת חשק את התורה הקדושה.
אנו מביטים בכרך העשירי של 'דעת נוטה', הסדרה שהחלה בחיי חיותו של מרן שר התורה, בה סיננו את כל הקשור להלכות השכמת הבוקר, נטילת ידיים, שחרית וכו', "'רק" מתוך שבעים אלף מכתבים. סדרה שנקראה כך על שום דברי הגמרא בחולין בשאלה האם דברי רבי יהודה הם דעת תורה או דעת נוטה. שם שהתקבל בחיבה אצל מרן הגר"ח שרצה להביע בכל עת בענוותנותו, שתשובותיו אינן דעת תורה כי אם דעת נוטה.
כרך זה, שריח הדפוס עליו, עוסק במגילת אסתר. מאות עמודים עם תשובות רבות לשאלות שונות. חלק מן השאלות, באות עם כמה וכמה תשובות, כפי שהשיב לשואלים שונים על אותה שאלה. פעמים שהיה משיב בסגנונות שונים לפי העניין והשואל. התשובות מובאות עם מראי מקומות והרחבות נפלאות.
"ואני אע"פ שאיני ראוי להוראה כלל", כתב מרן הגר"ח בהקדמת הכרך הראשון, "אני עונה להם כדי לחזקם ולזרזם אבל אני רגיל להזהיר שלא יסמכו ע"ז למעשה רק כשנוגע למעשה יעיינו לעצמן אם ראויין לכך או ישאלו לחכם הראוי להוראה, אמנם בזמן האחרון ראיתי שרבים הדפיסו התשובות שעניתי, ואף שבקשתי להם שיכתבו שלא לסמוך ע"ז למעשה מ"מ יכול לבא לידי תקלה ח"ו, ולכן עלה בדעת בני הרי"ש שליט"א ליתן התשובות לכמה ת"ח לעבור עליהן ולהעיר מה שיש להעיר וכן עשה"
הנה כי כן, חזונו של מרן הגר"ח בעת שומרו את כל המכתבים שיצאו תחת ידיו כולם – ופעמים רבות השואלים עצמם מגדולי ישראל שהוציא את דברי השו"תים עמו, עמדו משתאים מול העובדה שמה שאיבדו ברבות השנים, עדיין נותר, כמו נכתב רק היום.
מאות הספרים שיצאו מתשובותיו על ידי שואלים שונים, מלמדים עד כמה ראה למרחוק, ועד כמה גדולה ההשפעה של התשובות שדקדק לכתוב במסירות מדי יום, לעיתים גם בעת שלא חש בטוב ונזקק לרפואה.
במוצאי השבת שאחרי ההלם הגדול בו הכל טרם מעכלים שהעולם הוא עולם בלי "ר' חיים אמר" בשעת לילה כאובה, הילדים ישבו סביב ערימת ספרים שנרכשו במהלך השנים בבית ברחוב רשב"ם 23.
בסופו של אחד מהם נח כרך המכתבים משנות הילדות והבחרות. נער צעיר החל מגיל מצוות ששולח מכתב ליהודי הכי מתמיד שקיים. שאלות של זוטות, מכאלה שעלו עם החברותא, ואם אפשר גם איך להניח את תיק התפילין, ורגע, מה עם הסידור שבתוך התיק? ובכלל, ר' חיים, קשה לי מאוד ללמוד בתקופה האחרונה, מה עושים?
המעטפות הללו מ'חיים קנייבסקי, רשב"ם 23' העלו בהם התרגשות רבה.
הילדים מביטים בעיניים בורקות, ומבעד למסך דמעות געגוע. אותו געגוע פנימי של אהבת תורה שחשו כל כלל ישראל. אלו שיצאו מבית המדרש לאשכבתיה דרבי הלומי יגון, וכן, גם אלו שהלכו לאירוע גדול של תרבות יוון, אבל על בגדיהם הניחו סרט שחור, ליד שלט "גדול הדור נפטר" ממש בכניסה לקרקסיהם.
ואז, אני מבחין שהקטן שבהם – זה שאולי עוד מרגיש על בשרו את ליטופו של מרן שר התורה כשגזר את תלתליו והעניק לו סוכריה – מרוגש יותר מכולם. כל כולו זורח, והריגוש שלו עובר גם אלי.
הוא מרים אלי עיניים נרגשות ומכריז: "הבולים", נשימתו נעתקת, "את הבולים, אבא, אני יכול לקבל?"
ברגע ילדותי אחד, שבו כולנו רועדים מכתב ידו של ענק האומה, והוא רואה רק את האוסף הקטן שלו, הוא לימד את השיעור הגדול ביותר השבוע: אנחנו, כולנו, לא מבינים ב'ר' חיים' כלום. כלום. כלום.
