היינו כחולמים

ארון הקודש הנראה למרחוק לתפארת, משך את מבטו של כל מי שנכנס בשנותיה הראשונה של הישיבה הקדושה, אל בית המדרש שבו נשמע ברמה מתיקותו של קול התורה. אבל אז, כשהיו מתקרבים מעט, היו מבינים שמדובר בתעתוע ראייה. לפני הכספת ששימשה כארון קודש זמני ובה היו ספרי התורה, הוצב פלקט ענק שמדמה ארון קודש כסוף ומרהיב. "האמת היא שזה היה יפה מדי בשביל להיות מציאותי", אמרו רבים ולא ידעו כמה הם טועים.  

"החזון של רבינו ראש הישיבה, היה כבר בימים ההם, קיר מזרח מוזהב עם ארון קודש מכסף וזהב", אומר הרב יהונתן פוקסמן, הנושא את עול ניהול הישיבה בקריית הישיבה, "השמשונית שהייתה אז, היוותה רק דוגמה ראשונית למה שיגיע באמת. ראש הישיבה הורה אז לצאת לדרך, אבל לא היה שום אמן בעולם שהיה מסוגל לייצר ארון קודש כזה, ישבנו עם אמנים רבים וידועים, הם היו מביטים על התוכניות ומפטירים משהו על כך שזהו דמיון רחב שסופו להיכשל".

 

מאלפי זהב כסף

כל המומחים שהביטו בתוכניות נותרו ללא תשובות. זו לא חנוכייה גדולה, זה לא עבודת עץ מורכבת. מדובר בחלום שלא באמת ניתן להגשים. אך מי שמכיר את תולדותיהם של היכלות ישיבת עטרת שלמה, יודע גם יודע, כי בשעה שהכל רואים לבני בטון ואבן, קירות חשופים ואדמה צחיחה, יש קברניט שלא רק יודע כיצד זה ייראה באמת, הוא גם לא יעצור לרגע עד לשלימות שבשלימות.  

בעת שבוצעו עבודות הקמת ארונות הספרים בגב בית המדרש  – לפני כארבע שנים – נעשה שימוש בציפוי יקר של זהב 18 קראט. היה מי ששאל, מדוע לא להשתמש בצבע זהב מדומה, הן עין רגילה לא יודעת להבחין בהבדלים. התשובה הייתה חסרת פשרות: בהיכל שבו נישאת תורת אמת, לא יהיו חיקויים. כאן, זה רק הדבר האמיתי. 

ואילו כעת, ספר התוכניות מדבר לא על ציפוי ולא על שילוב, אלא על ארון קודש שכל כולו יהיה בכסף ומזהב. 

לימים, כל מי שיעמוד סביב התוכנית המיוחדת, יעיד שוב ושוב על העובדה שבכל יום ויום מחדש, הם צבטו את עצמם, לבדוק האם עדיין מדובר בחלק מהמציאות. 

 

אבן מקיר תאיר

מאות פרויקטים חובקי עולם עברו תחת ידיו של גדול אומני הקודש הבינלאומיים האדריכל הרב אהרן אסטריייכר הי"ו. יצירותיו, היכלות הקודש שהיו פרי תכנוניו, כבשו בסערה את העולם היהודי. מירושלים וטבריה, ועד קייב וניו סקוויר. אבל את אותו היום ששינה את כל מה שהוא ידע במקצוע שלו עצמו, הוא לא ישכח.

"יום אחד הגיע ראש הישיבה אלי למשרד ואמר שהוא רוצה ארון קודש", הוא מתאר, "אבל ככל שהקשבתי יותר להסברים, הבנתי שמדובר בכל הגדרה גדולה אחרת, אבל לא ב'ארון קודש'".

יצירת כסף ענקית ועצומה, שבמרכזה 'חדר קודש' מוזהב כולו, ובו ישכנו ספרי התורה.

הוא התחיל לגבש את התוכנית, להציע דיוקים ושכלולים. זאת, שהוא כבעל הניסיון הגדול ביותר בתחום, מי שיודע היטב כיצד מוציאים דברים כאלה לפועל, עדיין לא היה בטוח שהדבר אפשרי. 

"לא קל להגיע לזה שראש הישיבה יהיה מרוצה, אבל אני זוכר איך הסתכל על התוכניות, ואמר, 'זהו', עכשיו בוא ניקח את הרעיון ונעשה מזה משהו".

 

והארץ נתן 

"אני עד עכשיו לא מבין, איך היה לך אומץ להגיד כן לפרוייקט שמעולם לא עשית", אומר לו הרב אסטרייכר, "אין לך ניסיון בזה, והדבר תלוי בהרבה קבלני משנה וכמה וכמה גופים שצריך לסנכרן ביחד". באחד מהרגעים המרגשים כמה חודשים מאוחר יותר, כשדברים החלו לקרום עור וגידים, הוסיף ואמר לו כי חסד השם היה בכך שהשיב לחיוב, שכן מן הסתם, אם היה יודע כמה מורכב יהיה הדבר, היה מוותר עליו אף הוא. 

הדבר הראשון שהוא נותן עליו את הדעת אחרי היציאה לדרך, זו הקרקע. בשביל ארון שישקול כעשרים טון ועוד רצפה שתוסיף כ10 טונות, צריך קרקע יציבה במיוחד. עוד לפני הכל רצפת בית המדרש, מתכוננת לחיזוק כדי שתוכל לשאת את הארון הכבד. 

 

 

מכל קצווי תבל

מעבר לחיזוק הקרקעי, דרושה רצפה שתהיה ראויה ליופיו של ארון הקודש המיועד, אך גם חזקה דיה להחזיק את משקלו. 

מכל העולם נשלחות ארצה דוגמאות של אבני שיש הראויות לרצפה שכזו. מסין, מארצות הברית ומכמה מדינות באירופה.

האדריכל, בוחר את מה שנראה כמעמד היפה והמתאים ביותר – אבן שמקורה באיטליה. הם מוצאים את המקום המיוחד ביותר באיטליה לאבן שכזו, שיש אוניקס, אבן גיר עם צפיפות גבוהה של מינרל וגיוד קריסטלי, התכונות הללו גורמות 

לאוניקס להיות אבן עם שקיפות מיוחדת, כזו שאם מאירים אותה, היא בורקת והתוצאה מופלאה למבט. מהאבן הזו יוצרים ברחבי העולם אבני חן לתכשיטים. הבדיקות של האבן בשילוב עם האור, שיוצרים מראה מוזהב, מגלות כי זו הבחירה המושלמת לפאר ולרומם את בית השם. כמו מששת ימי בראשית המתינה האבן אי שם לארון הקודש של הישיבה הקדושה. 

 

 ויהי אור

גוש אחד שלם של אוניקס טבעי נרכש באיטליה, נפרס לכמה יחידות כדי להקל על ההעברה והעבודה עליו, והוא מועבר ארצה, כחומר גלם שממנו ייצרו את השיש לרצפה, למדרגות ולעמוד החזן. חתיכות הענק הופכות לחלקים קטנים יותר, והיצירה מתחילה להתהוות. 

כעת יש צורך להבריק עם מערכת תאורה מיוחדת, כזו שמצד אחד תאיר את הרצפה בצורה מלאה, מצד שני לא יראו את גופי התאורה עצמם ככתמים שחורים מתחת לשיש היוקרתי, ועם כל זאת, מערכת שיהיה אפשר לטפל בה בעת הצורך בלי לפרק את הרצפות. "היינו צריכים להמציא את הגלגל מחדש", מספר כהן, "להיות מתוחכמים במיוחד. צוות החשיבה עם האדריכל וקבלני המשנה ישבו על המדוכה וחשבו על כמה אופציות שונות, עד שפיצחנו את העניין הזה".

מדובר על מערכת תאורה היושבת מתחת לרצפה וצריכה להיות חלק נפרד מהתושבת עליה יושבת הרצפה וזאת באופן שהמבנה התת קרקעי הזה לא ייראה מבעד לאבן. המערכת עליה יושבת הרצפה, צריכה אם כן להיות מורכבת מחלקים חזקים מספיק ודקים מספיק. 

 

מעשי חושב

"למרות שהתוכניות היו ברורות", אומר ר' משה, "האמת היא שעד כמה שהבנתי לא הבנתי. אתה נתקל באתגרים חדשים, וגם כשהדרך נראית בהירה, פתאום אתה מבין שצריך משהו אחר. אבל אצלינו אין רגע אחד של ייאוש, אנחנו יחידה עילית של הדברים האלה. נבחרת מיוחדת, מהנדסים, מתכננים, כל חוליות השרשרת".

עכשיו, אחרי שצולחים את אתגר הרצפה, צריך למצוא את בעלי המקצוע העולמיים שיוכלו לבצע את עבודות הכסף. למעלה משני טון כסף טהור, כל זאת בעבודת ריקוע עדינה. לא טובלים משהו בכסף. מדובר בטסים שהמכשור היחיד שהם עוברים בו, זה כמין מערוך כזה שמדקק אותם. מכאן ואילך כל העבודה ידנית לחלוטין. בית מלאכה כזה שיהיה גם הכי מקצועי ברמה של אמנות שאין למעלה ממנה בעולם, גם עם כמות אמנים עצומה ומספקת כדי לעמוד בזמנים כשבעל הבית דוחק והזמן הוא מהותי כפי התאריכים שהציב ראש הישיבה. 

יש מעט מאוד מפעלים בעולם שיכולים לעמוד בדרישות כאלה. הצוות החל לחקור ולנדוד ברחבי העולם. שני מפעלים בארצות הברית, מפעל באיטליה, במזרח אירופה וגם בהודו הרחוקה בה נבדקו מספר מפעלים. ראשית, קיבלו המפעלים מרחוק חלק מהתוכנית כדי לראות שהם מבינים את הרעיון, ולאחר מכן הצעות מחיר ודוגמאות, כדי לבחון את רמתם. במשך שמונה שבועות נערך החיפוש עד לאיתור הסופי, אי שם בעיר אודייפור, שבמדינת רג'סאטן בצפון מערב הודו.   

 

ממזרח שמש

ברגע הראשון, המחשבה על עיר אי שם בהודו, נשמע מקום הרחוק מאוד מן היוקרתיות והאומנות. אכן, זר אם ייפול לשוק התבלינים המקומי, כמו הפמלייה שנשלחה מארץ הקודש כדי להתחיל את הנעת המלאכה על ארון הקודש – עלול לרגע קט להתבלבל. 

אולם אודייפור, 'עיר הזריחה', היושבת על גדות אגם פיצ'ולה, היא עיר מלאת ארכיטקטורה עתיקה ומיוחדת, מחוזם של אמני הכסף שכישוריהם עוברים מדור לדור, כמו סוד משפחתי יקר. משפחה ומשפחה, ושיטות העבודה היייחודיות שלה . 

בסמטאות הצרות של העיר העתיקה, מאחורי דלתות עץ מגולפות, מתחבאים בתי מלאכה קטנים שבהם נוצרות יצירות אמנות שעתידן להגיע לארמונות ומוזיאונים ברחבי העולם. כאן, יושבים אמנים על הארץ, יחפים, בידיהם כלי עבודה ובעדינות הם מעצבים את הכסף החם לצורות מיוחדות בסבלנות בלתי נתפסת. כל קו, על עלה, כל פרח מגולפים ומרוקעים בתנועות מדוייקות. 

שם, בהודו הרחוקה, לא אומרים "זה לא הגיוני". אדרבה, הפתגם ההודי המוביל ביותר בעולם העסקים הוא: "סאב קוץ' מילגה", כלומר, 'הכל אפשרי'.

השילוב של התפיסה הזו עם המקום שיודע לעשות הכי טוב בעולם כלי כסף, הייתה הכתובת משמים לפרוייקט שאפתני זה. 

 

 הודו לה'

ההחלטה על בחירת בית המלאכה הלזה, התבררה כסיעתא דשמיא מופלאה, כזו שליוותה את הקמת הארון צעד אחר צעד. זאת יש לדעת, סגירת עיסקה בהודו היא דבר שלא בהכרח מחייב. במדינה הזו, כבר בירידה מהמטוס, נהגי המוניות מנסים עוקץ קבוע שבו הם מציעים ללקוחות לנסוע לאיזור השוק ה'מיין באזאר' ואז נוסעים למקומות ארוכים ורחוקים כי השוק לדבריהם סגור – על אף שהוא מעולם לא נסגר. בעסקים, פתאום יגיד בעל המפעל "לזה לא התכוונתי", או "בעצם אני לא רוצה להמשיך" על אף שכבר עשיתם חצי דרך ועוד כהנה. "ראו שיש לנו השגחה פרטית מיוחדת", מתרגש כהן, "בעל המפעל התברר כישר דרך באופן מאוד חריג בנוף העסקי שם, בעל מקצוע בשורה הראשונה בעולם, בין האמנים הכי מבוקשים, ולא רק זה, הוא חש ממש חיבור לפרוייקט והיה כל כולו בזה, כבר לא רק בשל הרווח, אלא ממש נכנס לרצון להגיע עם כולם לתוצאה המושלמת של יצור כלי הכסף הגדול בעולם והיפה והמיוחד יותר, הפרויקט כולו הפך למשהו שהם הרגישו בו חלק בלתי נפרד והעמל שלהם והשאיפה לשלימות הייתה בהתאם". 

 

וראו כל עמי הארץ

מהשלב שבו נבחר בית המלאכה העצום המונה מאות אומנים, החלו התדרוכים וההכנות לתפוס תאוצה. צוות התכנון וההפקה נעו על ציר ישראל-הודו, ואף מורינו ראש הישיבה שליט"א הקדיש מזמנו היקר פעמיים על מנת להגיע ולעקוב בעצמו אחר ההתפתחויות. לתוככי ארץ העמים, איזורים שמורגלים באלילים ועבודות זרות, הביאו את ההתלהבות של השטייג'ן, את החום של בית המדרש. להסביר גם לאלו שלא ראו ולא שמעו מעולם, היכן תהיה היצירה שהם חלק ממנה. 

באותו היום שבו התקיימה הכנסת ספר תורה בקהילה המקומית ומורינו ראש הישיבה שליט"א ופמלייתו נשאו את ספרי התורה ורקדו עמם ברחובה של עיר, הורגשה בלב כולם הסמליות הזו, ההבנה שברוך אלוקינו שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת. תורה שתלווה אותנו בכל מקום, שתפרוץ ותצוץ החוצה בווארמקייט, בלהט קדוש, גם אם זה לב השוק ההודי בין הדוכנים וריקשות ה'טוק-טוק'. וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך.    

 

 

 

 המנורות הטהורות 

בית מלאכה נוסף בהודו, המתמחה בפריטי יודאיקה, נבחר למלאכה המיוחדת של עשיית המנורות. גם שם עמדו נפעמים מול התוכניות. לא מדובר בעוד כלי כסף גדול, אלא במנורות עצומות השוקלות כל אחת למעלה מ60 קילו כסף טהור יצוק, מצופה בזהב 24 קראט. בדרגות הזהב, זו הדגה הגבוהה ביותר. כמעט זהב צרוף. 99.9. מדובר באיכות שלא יכולה לעמוד למשל בפני עצמה בעולם התכשיטים, שכן זהב כזה אינו יכול להחזיק מעמד בידי אדם. זו הסיבה שמשתמשים לרוב ב14 קראט, עם מעט סוגי מתכות אחרות שיוסיפו חוזק. אבל כאן, הזהב העוטף את הכסף, מתברר כמשהו שהינו גם בעל חוזק, וגם מראה מרהיב שלא נראה כך כשהוא מצפה מתכת אחרת או עץ. עובדה מרתקת זו שימשה גם את חלקי הארון האחרים שעשויים בזהב העוטף כסף.  

אומני הכסף, הצורפים, עשו את מלאכתם במשך שבעה חודשים, יוצרים את המנורות בגודל מטר שישים על מטר ועשרה, שהינן חלק מהמערכת השלימה של הארון העצום המורכב מכתרים ועמודים, מנורות ופרחים, מעשה חושב.  

 

עצי שיטה 

היות ויצירת הכסף נבנית באופן ידני, הרי שלצורך דיוק מוחלט במשימה, יש צורך בהרבה יותר מתרשימים ושרטוטים. לפיכך בניית המודל בגודל טבעי, היא הפעולה הראשונה שיש לעשות. בלבו של מפעל הנגרייה של 'אמש'  במעלה אדומים הולך ומוקם ארון הקודש מעץ. כלי החרט עושים את מלאכתם נאמנה, כמו שזה ייראה כאן, כך זה יהיה במציאות, בעבודת הכסף והזהב. 

העמודים בסגנון של 'ראשים קורינטים' שהיה במקדש, הכותרות המעוטרות בעלים ופרחים, דיוק כירורגי שדורש כישרון ומקצועיות רבה. הסימטריה מושלמת. 

זהו מבנה ענק מעץ, שכל מטר מרובע שלו מלא בפרטים. ומה שמדהים כשמביטים בו זהו העובדה כי כבר כדגם להעתקה בלבד, כ'טיוטה', הוא נושא בתוכו מלכות ועוצר נשימה. יצירת מופת שהינה רק איור מקדים, בסיס ליצירה האמיתית. 

 

נסכא דרבנן

 

לאורך כל תהליך העבודה שהה בהודו נציג החברה, אמיר כהן, הדור השלישי לנגרים. כמי שליווה את הארון משלב התכנון, דרך ייצור הדוגמא ועד להגעת החלקים לכאן בהודו, הוא גם פיקח על כל מטיל כסף טהור שכזה, כל 'נסכא' שייעשה בעובי הנכון. דאגתו הייתה שכל גילוף או עיטור, כל פיסה תהיה בעובי הגדול ביותר שניתן.

 

מעשי ידי אדם

אם את הצורה הכללית והבסיסית ניתן להתחיל לעשות תוך שימוש בעץ כתבנית, הרי שאת העיטורים והגילופים עושים אמני הכסף ביד, אין שום מכונה שתעשה זאת. בעצם, היופי הרב, הוא פרי עבודת כפיים מדויקת. זה גם מה שהופך כלי כסף למרהיבים ונחשבים כל כך בעולם, התחריטים והתבליטים, העמל המיוחד שמושקע, העובדה שניכר בכלי או בתכשיט, כי הוא לא נעשה בידי רובוט, אלא באומנות הדורשת סבלנות רבה.  צעד צעד, בידיים, בתבונה רבה, ממש כפי שעשו את המשכן. כל נקודה קטנה, ויש אלפים ורבבות כאלה, כל קו, כל עיטור, כל שקע, כל קימור, הכל הכל ביד, בחשיבה. לחשוב מחשבות ולעשות בכסף ובזהב. 

 

 

נקודות של חן

 

יום וליל, עמלו מאות האמנים, כל אחד וחלקו, עם כלים קטנים, יוצרים נקודה ועוד אחת, מגלפים בעדינות, מרקעים וחורטים, מגלפים ומשייפים. אט אט, רוקמים ביחד את הארון העצום לו ממתינים בארץ הקודש. 

 

 

 

ומלאכתו בידו

ר' אהרן יורד ממונית הטוק-טוק, פונה לרחוב צדדי, עובר בין החנויות הקטנות עם ריחות התבלינים החריפים, נכנס דרך החצר הגדולה והוא נדהם. אמנים רבים יושבים על הארץ, ביחד, איש איש עם כלי חריטה קטן ביד, כולם רכונים על פיסות הכסף. אחדים מהם מחזיקים ביחד חלקים שהורכבו לחלק גדול יותר, והם משלימים בו את הדרוש. הדממה כמעט מוחלטת, רק קול הלמות כלי העבודה מתקתקים בקצב לא אחיד

דוגמאות העץ פזורות פה ושם. בחלק אחר של האולם, קבוצת אמנים עובדת על הדלתות, כל אחד אחראי לפאנל שלם, אבל כולם בסנכרון מושלם. הפרחים שהאחד חורט ימשיכו בצורה טבעית לפרחים של השכן.

 

 

 לעשות בכסף וזהב

ארון הקודש אשר חלקים נכבדים ממנו בנויים באופן המזכיר את בית ה', מורכב אף הוא כמו המשכן, מזהב, כסף ונחושת. עיצומו של הארון, קודש הקודשים, המקום בו יהיו ספרי התורה, יהיה כולו עשוי מזהב. לאחריו הארון שרובו מכסף עם עיטורי זהב ולבסוף הסורג, בחצר המשכן מנחושת.

לעבודות הזהב, מצטרפים גם אמני זהב מיוחדים מאיחוד האמירויות, איזור שבו השימוש בזהב הוא מן הגדולים בעולם. 

לאחר העבודה של הכסף מול העץ שמובילה לריקוע, מגיעים גם חלקי הכסף שעליהם יולבש אותו חלק בדיוק, רק מזהב טהור וממילא עדין במיוחד. אחרי ניסיונות שונים כיצד להניח את הזהב באופן שייראה טוב ביותר, נראה באופן ברור כי הזהב מתקבל בצורה מושלמת כשהוא על כסף. 

הכסף מחזיר אור נקי וחד. כשמניחים עליו זהב דק, נוצר אפקט הדומה לתאורה תחת השיש, מעין שקיפות חלקית. האור מתחבר עם הכסף מתחת, אבל גם עובר דרך שכבת הזהב הדקה ויוצר זוהר מיוחד. וכך התוצאה הסופית ניתן היה לראות זה לצד זה, שלושה לוחות, עץ, כסף וזהב זהים לחלוטין. 

 

 ויהי בנסוע הארון

השינוע של ארון הקודש התבצע בשני נתיבים מקבילים, יציאות חלקי ארון העץ וחזרתם של חלקי הכסף והזהב מוכנים. הדרכים לעשות זאת, הם בהפלגה בים הגדול או בדרך האוויר, בהטסה. 

זו הראשונה, היא ההגיונית יותר ואכן תשעים אחוז מהשינוע נעשה דרך הים. אלא שאז, הגיעה המלחמה, ובבת אחת כל מה שהיה יכול להשתבש, השתבש. 

נתיב השיט מישראל אל המזרח, עובר באיזורים בהם שולטים החות'ים, כך שגם הוארכה הדרך, וגם אם לא, עלות הביטוח קפצה פי עשרה. ובארץ, צריכים את הארון, לא מחפשים פיצוי אם קונטיינר ובו פיסות הכסף המעוצבות מהודו, נפל למים. 

ההובלה שגם כך היא מורכבת ביותר, באופן שבו יישמר הכסף בצורה הטובה שיש, שילשה את זמנה ויותר. אונייה שבשנים כתיקונן, מפליגה כחודש מישראל להודו, נסעה כעת במשך 110 יום כל צד,
"מאה ועשרה ימים של דפיקות לב", מתאר הרב פוקסמן, "עד שהמשלוח לא נכנס לנמל בהודו, הלב מלא חששות".

וכשהגיעו סוף סוף ארצה הפיסות הראשונות, הרי שלמרות הפיקוח המדוקדק בשטח, שוב עברו כאן את הבדיקה מלאת הרגש, לבחון איך מטילי הזהב הופכים אט אט להיכל הקדוש והנדיר ביופיו.

 

ואתם תחרישון

השילוח באוויר, הוא מורכב בהרבה. עלותו יקרה במיוחד, ובניגוד לים, נמדד גם משקל המשלוח וגם הנפח שלו. אולם לעיתים לא הייתה ברירה. מסלולי הספנות שבעבר ניתן היה לכוון את השעון על פיהם, הפכו כמעט להגרלה שלא בטוח שזוכים בה. שוב ושוב בוטלו הפלגות, בהם חומרי גלם שאמורים היו לצאת לחוצה לארץ. ומשכך, בלית ברירה נבחרו גם טיסות שילוח. זאת עם כל המורכבות של לבחור איזה חלקים שולחים, שכן לא כל חלק ועוד יותר כל גודל מתאים לכך. אולם, לעיתים בשל ירי הרקטות, גם הטיסות בוטלו.  

מלחמה, מצור ימי, מתיחות אווירית – שום דבר לא יכול לו לארון של הישיבה הקדושה עטרת שלמה. 

 

אלה בהרכבה 

"פאזל מאה חלקים, אפשר לעשות, 1000 חלקים זה קשה יותר, אבל 10,000 חלקים, זה תצרף בלתי אפשרי", כך תהה אחד מהמבקרים בבית המלאכה שעה שראה את כל הפיסות הקטנות. "זה אתגר", ענה ר' משה כהן, "אבל זה מהאתגרים הקלים יותר שיש בפרוייקט של ארון הקודש הזה…"

ספר מיוחד עם הוראות הרכבה ברורות, היה זה שרק על פיו פורק ארון העץ והורכב ארון הכסף והזהב. לאט ובסבלנות רבה, קובץ על יד ירבה. 

 

 

 הנה זה בא

ככל ששבים החלקים המוכנים ארצה, כך גוברת ועולה ההתרגשות. עוד מעט, במקום שבו עמד בתחילה הדגם, יורכב ארון הקודש המושלם לבדיקה. המתח וההתרגשות הולכים וגואים.  

 

 

 

 

 

 ועשית פרוכת

הפרוכת, יצירה נדירה ביופיה, זוכה לכבוד וייחודיות משל עצמה. 

בצפון הודו, מצוי חבל קשמיר, המצוי במחלוקות בלתי פוסקות בין פקיסטן הודו וסין. כל אומה טוענת לבעלות על המקום. אל האזור הזה, סכנת נפשות אמיתית להיכנס. אך מה ניתן לעשות וישנן יריעות עיזים, הטובות ביותר בעולם כולו, שנעשות דווקא שם. משפחות-משפחות המתמחות באריגה וטוויה, שבניה יודעים כיצד ליצור את היריעות מחוטי צמר העיזים. חוטים שבמקרה של הפרוכת טבולים בזהב טהור ההופך אותם לחוטי זהב מיוחדים. בודדים בעולם אלו הם היודעים להתעסק עם זה ועוד יותר טוב, להוציא מזה את הטוב ביותר. 

בשל הסיכון, מתקיים אולם תצוגה בקצה המדינה, באחת הערים בנפאל, ולשם מגיע ראש הישיבה עם הצוות, כדי לבחון ולבחור את הטוב ביותר בשביל הפרוכת שתזכה לעטר את ארון הקודש.

 

 חוטי זהב 

ועשו את הפרוכת, ארגמן, וחוטי זהב משזר מעשה חושב. כמו בשאר חלקי הארון, קבלני המשנה הם אומנים מהשורה הראשונה בעולם, כל אחד ותחומו. 

לאחר שנבחר צורת הבד שייטווה, ורקמות חוטי הזהב שייארגו, נעשית דוגמה כדי לבחון את היכולת והתוצאה, ומה שרואים מול העין זו התחלה של פרוכת מרהיבה ונדירה. למרות הניסיון, הרי שלא ניתן לקצר את הזמן. לכל משפחה ממשפחות הקשמירים הללו, ישנו סגנון טוויה ועבודה אחר. הם יושבים כולם יחד סביב השולחן ואורגים. 

משכך, אין דרך לפצל את העבודה אלא להמתין לעמל של ארבעה אומנים קשמיריים שעמלו ברצף ארבעה חודשים. במילים אחרות, אילו היה עושה זאת טווה אחד, הרי שארבע שנים (!) הוא היה עובד על הפרוכת הזו.

 

 

 לא ישבותו

הפרוכת כולה משולבת באבני חן יקרות שנבחרו על ידי האדריכל, חלקם בצבעים המזכירים את אבני החושן. צבעי אודם, פטדה וברקת, שוב זורחים בארץ הקודש, במקום שבו התורה הקדושה היא האורים ותומים, יומם ולילה לא ישבותו.

 

 

 

אנשי חיל

הגדר, השומרת על ארון הוקדש, העשויה כאמור נחושת טהורה, היות והיא ממוקמת מחוץ לחצר המשכן, כחיל מפריד בין קודש לקודש, הצריכה השקעה השווה לזמן של הטרחה לתכלל את אמני הארון כולו. לא היה איש מקצוע אחד בישראל שלא נדרש לכך. הכל שמעו על התוכנית של יציקת הגדר תוך שימוש בברגים נסתרים שאינם נראים לעין, ואמרו כי מדובר בתכנית לא ישימה וחסרת אפשרות ביצוע. טובי המוחות המיומנים ויתרו על זה.   

 

 

 

 

גדרי גדר 

כ60 מפעלים בעולם קיבלו את הפניות לבחון את האפשרות לבצע את הגדר המיוחדת, ולאחר הסכמה נשלחו אליהם התוכניות. בהתאם לשאלות שהמפעלים נשאלו, כך הם עברו סינון קפדני בזה אחר הזה. בתוך שלושה חודשים הגיעו לקו הסיום שבעה מפעלים ברחבי תבל. בארצות הברית ובפורטוגל, בפולין ובאיטליה, בצרפת ובגרמניה. 

בזו האחרונה, שני מפעלים מתגלים כאלו שהביאו את האפשרויות הטובות ביותר, ומבין שניהם נבחר המפעל בשטוטגראט שבגרמניה, שהתברר כי הוא מבין שלושת המפעלים הטובים ביותר בעולם בתחום הזה וכי תעשיות יוקרה שונות מסתמכות רק על העבודות שלו. "אותה סיעתא דשמיא מיוחדת שליוותה אותנו לאורך כל הדרך", אומר אחד מאנשי הצוות, "התגלתה גם כאן. בעלי המפעל היו ישרי דרך ומלאי מוטיביציה להיות חלק מהפרוייקט וביצעו את העבודה בפרקי זמן קצרים מאוד כשהם משיגים תוצאה מופלאה".

 

היהלום שבכתר

במשקל 4 טון, עומדת הגדר המרהיבה והייחודיות בעולם כולו, נחושת יצוקה ללא כל הלחמות או חיבורים זרים. יצירת מופת מלכותית כראוי להיכלו של מלך, יופי מדוייק, של ספירלות ועיטורים. פרופורציות מושלמות, הכל מחושב במדוייק, בצבע ברונזה נחושתי עתיק, שיוצר ניגודיות מול הכסף והזהב, כמו בא להראות את היותו גבול.

ולמעלה, כתרים-כתרים, בצורתו של כתר הזהב עצום המימדים שבלב ארון הקודש, הכל משתלב עם הכל במלאכת מחשבת שאינה מחמיצה שום פרט. כן, גם גדר, מחיצה הינה חלק מארון הקודש ותבוצע באומנות מיוחדת משובבת עין. 

 

 

 

וכתבתם

על הקלף הקטנטן, בגודל 2.7 על 2.7 ס"מ, נכתבו פרשיות המזוזה, 'שמע' 'ו'והיה אם שמוע' בכתב יפהפה של סופר הסת"ם שכתיבתו אומנות מיוחדת היא. 

מול ארון הכסף הגדול ביותר, מצויה המזוזה הקטנה ביותר בעולם, פיסה זעירה של קדושה עצומה. מצווה יקרה שציוונו הבורא יתברך לשים שמו על מזוזות ביתנו, כמו באה לרמז כי גם בהיותה קטנה כל כך, הרי שגובהה הוא לאין שיעור.

במיומנות נדירה, עם זכוכית מגדלת עצומה, תופס הסופר את הקולמוס וכותב לאיטו אות אחר אות. וזו מהמלאכות הקשות שבמשכן מעט זה. 

 

על מזוזות  

המזוזה שתיקבע במשקוף הזהב של 'חדר הקודש', פסגתו של הארון, עוררה כמה וכמה דיונים הלכתיים מעניינים שנדרשו אליהם גדולי תלמידי החכמים שבהיכלי התורה שעל ידי ישיבת עטרת שלמה. האם הפתח הלזה חייב לכתחילה במזוזה. לא רק משום הספרים, אלא בשל מהותו כארון קודש. (כמובן שלא גרע ממקומות רבים בימינו שאנו נוהגים מזוזה למרות שאין חיוב ודאי).

אולם פרט ייחודי אחד, מעורר את תשומת הלב יותר מכל, והוא היותה של המזוזה פתוחה. הקלף ובו הפרשיות פרוש וגלוי לכל, מוגן מאחורי זכוכית עבה וחסינה. הקלף אינו מגולגל כנהוג, על פי פסק אחד מגדולי ההוראה בדורינו שליט"א. שכן, אם יש מקום שבו אין צורך לגלגל את המזוזה כדי לשמור על שלימות הקלף וקדושת הפרשיות, הרי זהו כאן, בפתח חדר הקודש של ארון הקודש בהיכל הישיבה הקדושה. 

 

לפי הספר

באזור התעשייה לא רחוק מירושלים עיר הקודש, עדיין זוכרים את היום שבו כל החלקים הגיעו. אחרי שלוש וחצי שנות עמל, הכל כאן. בתחילה התאריך להשלמת הארון בבית המדרש, נועד לאמצעו של שבט. זמן בו התעתד ראש הישיבה לקיים חנוכת הבית, אולם לבסוף בשל סיבות שונות זה נדחה. 

אז גם התקבלה ההחלטה להתחיל לבנות את הארון על כך חלקיו באולם המפעל, ורק לאחר מכן לפרק שוב ולבנות אותו באופן סופי בישיבה. 

החלקים החלו להתחבר על פי הספר. אלפי חלקים שמתחברים זה לצד זה ופתאום האור מתחיל לנצנץ.

בדיעבד, ההחלטה הזו לבנות ולפרק טרם הבניה הסופית, התבררה כחלק מההשגחה פרטית הגלויה אותה ראו לאורך כל הדרך.

 

 

ערב הזמן

"כשאתה מרים ארון קודש בבית כנסת של קהילה או חסידות", מסביר כהן, "זה לרוב לפני שנחנך המקום כולו, יש לך אולם ריק לכל תקופת הבניה. כאן, מדובר מקום פעיל. בית המדרש של הישיבה היה תמיד מלא, גם כשבאתי מחוץ לשעות הסדרים, בשתים עשרה או באחת בלילה ואף אחרי. היו בחורים ולא מעט. כולם יושבים ולומדים". 

"תוך כדי הרכבה אצלינו, כשכל החלקים מתחברים, אתה מגלה פה ושם, שלמרות הבדיקות המקדימות, ישנם דברים שצריכים תיקון ושינוי, דברים שניכרים רק בעת החיבור. כך גם דברים שאנו יודעים שצריך להתכונן להתקנה שלהם בבית המדרש אחרת ממה שתכננו בתחילה. כל הדברים הללו לקחו המון זמן. המשמעות של ההחלטה הזו של הבנייה המקדימה במקום אחר הייתה, שבזכות הרצון לא להפריע ללימוד התורה, קיצרנו בחמישים אחוז (!) את זמן ההתקנה הסופי, שהיה נמשך ונמשך עד שהכל היה נפתר. כאן, הגענו להתקנה מוכנים לחלוטין וללא הפתעות".

מעבר לחיסכון בזמן ההתקנה, הבניה המקדימה חסכה גם משמעותית בתהליך הבניה. היו מספר חלקים שהוחלט לשנותם, כמו גם תוספות שונות בארון, שכעת ניתן היה לעשותם ביתר קלות ומהירות.    

 

 

 לראות אמונה בעיניים

"וו-א—ו—ו!".

השאגה של ר' אהרון אסטרייכר האדריכל, שבקעה ממעמקי ליבו, מילאה את אולמות הייצור בנגרייה. 

הארון עמד כעת על תילו ובהק למרחוק. גם כמי שחי את תוכנית הארון בשלושת השנים האחרונות כמותו, עדיין לא מצליח לתפוס כי הזורעים בדמעה, ברינה קצרו.

"אתה לא האמנת שזה יהיה", אומר לו ראש הישיבה, היחיד שהתעקש לאורך כל הדרך כי הדבר אפשרי לחלוטין, יקום ויהיה. בעיני כולם, גם הפחות רגשנים שבהם, דמעות. 

האדריכל עומד בתוככי 'חדר הקודש', מעיר מספר הערות מקצועיות, ואז עוצר. "אני לא מסוגל לדבר כאן", הוא אומר, הרגשת הקדושה בוקעת גם אם מעולם לא נח שם עדיין ולו ספר תורה אחד. הכוונה והתפילה של מזמיני הארון ומתכנניו כמו מורגשת היטב היטב בין קירותיו.

 

חומת התורה

ההכנות הראשונות להתקנת הארון בהיכל הישיבה הקדושה יוצאות לדרך בשיאם של ימי בין הזמנים  ניסן תשפ"ד. הדבר הראשון שנעשה הוא התקנת קיר זמני ארוך ועבה,

המפריד בין חזית המזרח לבין בית המדרש. ארון קודש קטן הוצב לפניו, ושם יהיה גבול בית המדרש עד לבניית הארון. העובדים כולם, נכנסים ויוצאים מדלת אחורית שהותקנה במיוחד עבור תקופת העבודות. ייקח כמה זמן שייקח, אבל ללימוד התורה הקדושה שהכל בעבורו, אין מפריעים בשום אופן. כמו שני עולמות הנמצאים רחוק כל כך זה מזה. אלו עובדים כאן במלאכתם המסורה להתקנת הארון, ואלו יושבים והוגים בתורה ללא הפרעה. 

 

בין הסדרים

הדבר היחיד שגילה כי במקום זה הולכת ונבנית יצירת הפאר הגדולה שלא הייתה כמותה, זהו הובלת חלק מהדברים שהגיעו באור יום ובשעות בין הסדרים. בכל זאת, כמות הארגזים והפריטים שיש להכניס להיכל הישיבה כדי לבנות את הארון היא אינסופית. 

 

 

 

 

"אדרבה"

באחד הימים, נכנס האדריכל להיכל בית המדרש. הוא מביט בבחורים שגם בשעה זו של אחרי שחרית ממלאים רבים מהם את בית המדרש. הוא רואה זאת גם בשעות מאוחרות. שלא לדבר על שעות הסדרים בהם למעלה מאלף בני ישיבה נ"י הוגים בתורה בהתמדה וחשק. לפתע הוא שואל את עצמו, האם לא יכול להיות שארון הקודש המפואר שלא ניתן להעתיק את המבט ממנו, יגרום חלילה להפרעות בלימוד. הוא יושב ליד אחד הבחורים ומבקש לשתף אותו במחשבותיו. את התשובה שישמע, הוא יספר בכל מקום והיא תישמע גם בכלי תקשורת רחוקים: "בדיוק הפוך", השיב בן הישיבה, "במקום כזה, כשרואים את ההשקעה והמיוחדות הזו, אני מוכרח ללמוד כמו שצריך, מול כבוד התורה הזה, אני רוצה לתת את הכל".   

 

אור לגויים

לעיתים, כששמעו אנשי המקצוע בהודו את מספר התושבים היהודים החיים היום בארץ הקודש הם נדהמים. "זה כל ישראל?", הם שואלים ולא מבינים. כיום, מספר האנשים החיים בהודו הוא מיליארד וארבע מאות ארבעים מיליון בני אדם, מתוך הבנה של כמה עשרות רבות של מיליונים ויותר ש'החמיצו' בספירה. וכאן, כמות כזו קטנה של אנשים, ועוד יותר מצומצם המספר של אלו השומרים על התורה קלה כבחמורה והוגים בה יום ולילה. פתאום הם הבינו מהו כוחו של עם נצחי. כזה שאחרי יותר מ3370 שנה עדיין מתרגש מהתורה כביום נתינתה. 

חלק מהם אף מעולם לא שמעו על ארץ ישראל ובוודאי שלא היו בה. גדולי אומני אודייפור, רגילים הם שבאים אליהם מרחבי הודו והעולם. הם אף לא יצאו מעירם. ועתה, כדי לסיים את הגימורים בארון הקודש, הם אמורים להגיע ארצה. למרות שזה היה ידוע מראש, התוכנית מתברר, מתנגשת עם המציאות. כדי להביא ארצה אומני כסף וזהב בעלי שיעור קומה שמעולם לא עזבו את מקומם ולחלק מהם אין אפילו תעודת זהות ואישורים בסיסיים, זהו מבצע מורכב. רק הביורוקרטיה להשגת אישורי הכניסה לישראל הייתה מפרכת במיוחד. 

בסיעתא דשמיא, ברגע שלפני האחרון, זה מצליח והם עושים את דרכם לישראל, שמים פעמים לראשון לציון, שם ישהו במשך שלושת שבועות העבודה. 

 

 

 משמרת למשמרתי

ארון הקודש של ישיבת 'עטרת שלמה', הוא בעצם כלי כסף. ולא סתם, אלא כלי הכסף הגדול בעולם. ראיתם פעם מה קורה לגביע או לפמוט שלא מתוחזק? ככל שהוא יותר טהור, כך הוא מתלכלך בקלות – וכך, גם מתנקה ויכול לחזור לעצמו גם אחרי מאה שנים – שלא לדבר על קימוט או נזקים שיכולים להתרחש. 

להחזיק צוות שינקה את ארון הקודש בחומר מיוחד מדי יום, איש אינו חושב. אולם חומר מיוחד יש, שמחזיק לעשור שנים, ובו מצפים את ארון הקודש לאחר הרכבתו. בין יתר גימורי הארון שעשו האומנים שהובאו מעבר לים, הייתה גם מריחתו של החומר הזה באופן שהוא יהיה שם כדי לשמור, אבל כלל לא יורגש במראה. 

 

 

 

צדיקים, נדמה להם

העושים במלאכה, מהאדריכל ועד אחרון המרכיבים, עשו בחייהם מיליונים של מטרים מכל מיני סוגים. ועדיין, הם מביטים בארון המורכב בבית המדרש ואומרים "דבר כזה לא ראינו".

אחד מהם אומר לעצמו בשקט: "ידעתי שאני לא בהכרח שפוי, אבל לא ידעתי עד כמה, איך עשינו את זה?". 

אלו שמראש ויתרו, נדמה להם כעת כחוט השערה, ומי שזכה, מביט בדמע ונדמה לו כהר גבוה שאינו מאמין שצלח אותו. 

"ראש הישיבה, לא עסוק כל היום בשירות ותשבחות על בעלי מקצוע", אומר לנו אחד מהם, "וכולם ידעו שכשהוא מחמיא ונותן קופלימנט, זה אמיתי. הוא הביא את כולנו להתאמץ, לא כדי שמישהו יהיה מרוצה, אלא כמשימת חיים. לשאוף למצויינות, לתת את הלב והנשמה". וזה אולי, סודם של כל היכלי הישיבה של עטרת שלמה, לכל רבדיהם, ממרביצי התורה ועד הצורבים הצעירים. 

 

 החיבורים

אחד המבצעים הרגישים שהיו בעבודת הכסף, זהו החיבור בין החלקים. היות ומדובר בארון קודש עשוי כסף שעומד בפני עצמו ואינו חיפוי או ציפוי, נדרש עובי לא קטן של כל פיסת כסף, אולי אפילו המרבי ביותר ביחס לחתיכת כסף שניתן לחרוט ולייצר בה אומנות. בארון שרוחבו כעשרים מטרים, ישנם כאמור אינספור חלקים. לא מדובר בכמה יריעות כסף בודדות. משכך, הרי שמלאכת החיבור באופן שלא יורגש כלל כי זהו כלי מורכב – תרתי משמע – צריכה להיות באופן מיומן. המטרה הייתה להסתיר את מירב החיבורים, אולם בהוראת האדריכל נקבעו כמה מקומות בהם דווקא ייראה החיבור לעין כול, כדי להראות עד כמה מיוחדת עבודת היד הזו. "אם נהיה כאלה מתוחכמים ונסתיר הכל, לא יוכלו להבין עד כמה הכל נעשה באומנות ידנית", אמר. גם ההחלטה הזו, הינה מלאכת מחשבת. המקומות שבהם החיבור גלוי, אינם אקראיים. כך למשל, ניתן לראות אותם במקומות עם פחות עיטורים כמו בגובה העמודים, באופן שהחיבור עצמו ישתלב ביופי הארון.

 

 

שאיפות

"כשראיתי את החיבורים של הזהב והכסף, את הגאונות שבהרכבת הכל בבית המדרש", מספר לנו ר' משה כהן, "למדתי איך הקדוש ברוך הוא נתן לנו כבני אדם, יכולות שהן אינסופיות. יש לכל אחד כישרונות, השם נתן לנו מתנות, אנחנו רק צריכים להאמין, לקחת אותם ולהוציא את היכולת הזו לפועל, זה הכל. ואז אנחנו מגלים מה אנחנו יכולים". 

 

 

 

 

נשלמה המלאכה

כשהם למודי ניסיון מדוקדק מההרכבה המוקדמת, נשלמה בניית הארון בהיכל בית המדרש, ולאחריהם עבודות הגימורים. 

 

שבט לוי

ארון הקודש שכבר צורתו ברורה, הופך למושג ברחבי העולם. 

באחד מימי חגה של הישיבה, הגיעה עוגה בצורתו כמתנה לבני הישיבה. מי שהביא אותה, הם אנשי אמש, שכינויים 'נגרייה שמבינה בעץ', יכול לעבור כעת שינוי משמעותי אחרי הצלחת הפרוייקט. אבל מאחורי העוגה הזו, יש סיפור מרגש.

ר' משה, ביקש לספר איך לאורך כל תקופת העבודה, הם חשו שראש הישיבה, למרות העול הגדול שמונח עליו, לצד הרבצת התורה העצומה ולצד מסעותיו להחזקת הישיבה ברחבי העולם, הרגיש כל אחד ואחד מהם. "ראש הישיבה מגיע לפרטים הכי קטנים, שם לב לכל דבר, נכנס לדקויות הכי קטנות, מבין גדול בכל דבר אבל הוא עושה את הכל בצורה הכי נעימה". הוא מדבר על זמן בניית הארון שרגע אחד בו לא הלך לאיבוד, ומתאר איך זהו זמן שבו בונים מגדלי ענק ומכלל זה אתה מבין את זה.

באחד הלילות אחרי שהארון היה מושלם במעלה אדומים – הוא מספר, נקבעה ישיבת עבודה בשעה שבה ראש הישיבה יכול היה להגיע, הייתה זאת שעת לפנות בוקר. מול הארון המושלם הם פצחו בריקוד נרגש, ואז, משום מקום נכנס מישהו ובידו עוגה בצורת ארון הקודש. "מזל טוב", אמר ראש הישיבה לר' משה, "לכבוד יום ההולדת שלך". 

כהן עמד נפעם, מאין יש מי שיודע שאת היום הזה הקדיש לארון הקודש במקום לציין אותו עם בני ביתו. "כשאמרתי לך בזמנו את התאריך הראשוני שאותו ייעדנו בתחילה לסיום הארון, ביקשתי שתרשום אותו", סיפר לו הגרש"ב, "היית באמצע נהיגה ומלמלת משהו שאתה זוכר היטב כי זה יום ההולדת שלך, אז הנה, התאריך לארון אולי השתנה, אבל במשרדי הישיבה זוכרים היטב".

והוא, הנושא כפיים, בן אחר בן לשבט לוי, מבניו של אהרן הכהן, מביט על הארון בהיכל הישיבה ואומר: "אם כאן זה כל כך יפה, אני כבר מלא כמיהה לראות מה יהיה בבית המקדש". והוא, יהיה אולי הכהן בעל הניסיון הגדול ביותר בבניית הקודש. 

 

הדור קיבלוה באהבה

חג מתן תורה מתקרב, והיעד הסופי מתאים לתכנון. 

את סדר הלימוד בליל שבועות, יעשו הבחורים אל מול הארון החדש והמושלם. 

כמה ימים לאחר מכן, תתקיים חנוכת הבית הרשמית בהשתתפות גדולי ישראל וידידי הישיבה.

 

 

 

בעיני בשר ודם

ארון הקודש, הינו גם כלי הכסף הגדול בעולם. צוותי ספרי שיאים מהעולם, כבר הביעו התעניינותם בו כדי לרשום אותו לדורות כעובדה היסטורית. דורות על גבי דורות עשו פאר לחדש הדר זיו ולפאר בית השם, אבל מאז חורבן הבית, דומה שזו הפעם הראשונה שדבר כזה מתרחש בשיאים שלא היו כמותם.

אפילו מצלמות האבטחה הנדרשות, צופו בכסף טהור, לבל ייהרס יופיו של הארון. חלק מהפרטים הטכניים לרישומו בכל מיני מקומות, כמו חברת הביטוח, העלו את השאלה  – מה זה בעצם ארון הקודש של ישיבת עטרת שלמה?

כן, אנחנו כמובן יודעים שכך נראה כבוד התורה. אנחנו רואים בעין את לשונו של הרמב"ם כי "מצווה ליחד לספר תורה מקום ולכבד אותו המקום ולהדרו יותר מדי". אנחנו רואים את דברי אדונו הגאון מווילנא, כי "כדין ארון הברית הוא דין כבוד ארון הקודש". 

אבל העולם מחפש הגדרות, ומשכך, היה צורך גם בהעמדת אבן שיש שתסביר בעיניים ארציות מהו הפריט ההיסטורי הזה הניבט לעין. 

 

זה קלי ואנווהו

 

ערב חג מתן תורה, הקיר הזמני מפורק. 

היכל הישיבה מקבל את צורתו החדש והלומדים עומדים נפעמים. אט אט הם יתרגלו, או יותר נכון לא יתרגלו להדר החדש שיהיה חלק מבית המדרש. 

 

 

 

הוד והדר

רגע מרטיט משלהב את היכל הישיבה בשיאם של שלושת ימי הגבלה, רגע לפני מתן תורה. 

"מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". ספרי התורה הקדושים מועברים לארון החדש בידי ראשי הישיבה והמשגיח שליט"א. כאיש אחד בלב אחד, הבחורים מרקדים מולם, וזו תחושה שלא ניתן להעלותה על הכתב. יבואו אלו שהגו בה בכל ליבם ויפזזו ברגשות קודש אל מול המקום המיוחד כל כך שמביע את ההרגשה שבה מתייחסים בהיכל זה לתורה הקדושה. 

 

 

 

תורה ולומדיה

חדר הקודש – פסגתו של הארון, קודש הקודשים. מה שתופס את הלב ולא רק את העין. הארון שבנוי כאמור מן הגדר המקיפה מנחושת, דרך הכסף והזהב עד למקום הקדוש ביותר, ההיכל שבו נמצאים ספרי התורה, שהוא כל כולו זהב טהור. 

זהו לא רק ארון, אלא חדר ממש, כמו שהיה נהוג במקומות שונים בעולם. ההבטה בו ברגעים שבהם הוא נפתח, היא כמו הרגשת שערי שמיים, ואי אפשר שלא להתדבק בכבוד התורה וממילא בכבוד לומדיה שיצא משם.  

 

 

 

אחד יחיד ומיוחד

הפרוכת הרקומה בחוטי זהב ומשובצת באבני חן, לימדה את העוסקים במלאכה עד כמה נדיר הוא הארון הלזה. 

בתחילה, הותירו בכוונה תחילה מקום בפרוכת עבור שם התורם. בעת עשיית הפרוכת, טרם ידוע היה הנוסח הסופי משכך, הוחלט כי ייובאו לארץ חוטי הזהב, ואת קטע ההנצחה ייעשו במקום .למרבה התדהמה, לא היה בארץ ולו אמן או מפעל אחד שהסכימו לקבל את האחריות לדבר הזה. כל עבודת רקמה היא כאמור שיטה מאוד מסויימת, והחוטים הללו, מצופי הזהב, הם דבר שהעיסוק המדוייק איתם עובר מדור לדור. בלית ברירה הוטסו החלקים להודו,  ובחסדי השם, אחרי שנרקמו שם היטב,  הוטסו בחזרה לארץ וחוברו לפרוכת ביד מקצועית. 

 

מגנא ומצלא

ביום חנוכת ארון הקודש, עת נבללו להם צלילי הניגונים עם האזעקות שהזכירו עד כמה בארץ הקודש זקוקים לרחמי שמיים וללימוד התורה הקדושה, יכולת לראות את ליבם של בני הישיבה שכולם נקבצו ובאו לרחבת הישיבה, משתלהבים ומתעלים, מבינים את גודל הזכות להיות עמל בתורה, להיות בן ישיבה, להיות חלק ממשפחת עטרת שלמה.

 

 

 

 

בדמות היכל 

חנוכת ארון הקודש, נעשתה לצד הכנסת ספר תורה מיוחד, בגודל קטן, כמו אלו שנשאו מלכי ישראל  – ומאן מלכי רבנן. מעילו ואבנטו דומים הם לפרוכת אשר בכניסה לארון הקודש בבית השם. כתרו, ככתר שעל לוחות הברית. עצי החיים, שלובי כסף וזהב מעשי יד, כמו חלק בלתי נפרד מהארון החדש.

 

 ברקמי זהב

בליל בו עטרה שעטרה את ארון הקודש עומדת בשלימותה, לשעה קלה שמחת התורה הולכת ומתפרצת מכל פינה בבית המדרש.

"רוני רוני, התנופפי ברוב הדרך המחושקת בריקמי זהב המהוללה בדביר ארמון ומפוארה בעדי עדיים". 

 

 

 

 

 הוא יפתח לבנו 

יצירת פאר נדירה וקסומה, כלי הכסף הגדול בעולם. כינויים רבים כינו את המראה הלזה. 

יש כאן כמעט ארבע שנות עמל, יצירותיהם של שלוש מאות וחמישים אמנים משתים עשרה מדינות בעולם. זהו עשרים מטר אורך בגובה של כמעט 7 מטרים, יש כאן טונות רבות של כסף, יש כאן זהב 24 קראט – אבל יותר מכל, יש כאן לב עצום.

 

 

בעת השיעור כללי של ראש הישיבה, כאשר חשקת התורה מורגשת היטב, אי אפשר שלא להרגיש עד כמה ההשקעה הזו, הייתה מופלאה. שכן, בדיוק כמו שחשו בני הישיבה עוד בתחילת הדרך. לא רק שהארון המפואר לא ימשוך את העין מהתמדה, אלא הוא ימשוך את הלב עוד יותר לשקוע בלימוד ולהבין את גודל הזכות, מה טוב חלקינו ומה יפה ירושתינו בהיותנו עבדי השם, לומדי התורה הקדושה.

 

 

 

עץ החיים והמחזיק

במרומי הארון, ניבטת היטב ההקדשה הבנויה מאותיות של זהב "לע"נ כ"ק מרן האדמו"ר הגה"ק ר' שלמה בן כ"ק מרן האדמו"ר הגה"ק ר' בן ציון זצוק"ל אבד"ק באבוב".

זהו סיפורו של הנדיב עלום השם בעל הלב הרחב שבזכותו עומד הארון כך על תילו. ההיכרות של הנגיד שליט"א עם היכלי התורה של ישיבת 'עטרת שלמה' פרושה על פני למעלה משני עשורים. פעמים רבות היה הוא עצמו בוחר בעת הגעתו ארצה לשבת וללמוד בישיבות הקדושות, לספוג את האווירה המיוחדת.

אחרי שהשקיע את הונו וליבו בבית המדרש של הישיבה, גמר אומר לתרום את ארון הקודש של הישיבה וכדרכו בקודש, אמר ועשה. הניח סכומי עתק לבניית ארון מפואר. באותם הימים, קופת הישיבה התדלדלה. היה צורך לשלם את שכרם של מגידי השיעורים והאברכים, לדאוג לצרכי הישיבה. 'אין מה לעשות עם ארון קודש בלי ישיבה', אמר מורינו ראש הישיבה לנדיב, שאפילו לא היסס, ביקש להעביר את התרומה כולה לצרכי הישיבה ומיד תרם מחדש את ארון הקודש. ושוב, הייתה הישיבה צריכה כסף לאחזקתה, ושוב נתן הנדיב את לבו למען התורה הקדושה. 

עם סיום התוכניות, תנאי הותנה כי הממון כולו ילך הפעם לבנית הארון, אך הוא, שזכות הרבים של תורה עד אין קץ שייכת לו, יכפיל תרומה. מול כל דולר שיעלה הארון, ינתן דולר לעמל התורה. נו, משכך, יש שאמרו בחיוך כי חבל שלא הצליחו למצוא דרך לייקר את הארון עוד יותר. 

את ארון הקודש הקדיש לזכרו הטהור של מורו ורבו הרבי הגה"ק רבי שלמה מאבאבוב זצוק"ל, בנו של האדמו"ר רבי בן ציון שמסר נפשו על קידוש השם הי"ד. רבי שלמה, ניצל מאימי המלחמה, הקים מאפר השריפה את קהילתו לתפארה, ואת לבו הרחום כאב, העניק לחסידיו וכגביע שעולה על גדותיו, מילאו את העולם בתורה ובחסד. ארון הקודש הנדיר וההיסטורי של ישיבת עטרת שלמה יוכיח.