שנה חלפה מעת הסתלקותו של נפש נקי וצדיק ידידינו הבה"ח שלמה גרשוני זצ"ל. חבר יקר ואהוב שגדל וצמח, עלה ונתעלה בין כותלי הישיבה הקדושה, והיה לנו למופת ולאות, לדמות פלא, לנער שבימים מועטים זכה להגיע לדרגות גבוהות בהתמדת התורה ובידיעת התורה, ביראת ה' טהורה ודביקות בה', ולעלות לישיבה של מעלה צדיק ונקי אחר תוספת זיכוך ומירוק ביסורים מרים וקשים, ביום י' אדר תשפ"ג. 

זכתה ישיבתינו הקדושה וזכו בני החבורה נ"י שדמותו המופלאה של שלמה זצ"ל הייתה עימנו, שבין כתלי ישיבתנו הקדושה גדל בן עלייה מופלג שהיה דמות מיוחדת אות ומופת ממש. הן ברוממותו ובאופיו הייחודי, והן בדמות הפלא שניכר בו לכל סובביו ומכריו כי זכה שהתאמת והתברר אצלו חובתו בעולמו בבהירות – והשיל מעליו עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני אדם.  

במשך כל י"ב חודשי האבלות מעת הסתלקותו, חסרונו מורגש עד מאוד בהיכל בית המדרש. געגועים וזכרונות צפים. ובכל עת נשמעים עובדות וסיפורים, קטנים וגדולים, סיפורי היום-יום שגילו טפח, אך מאלו העובדות מתגלים טפחיים מגדלות של בן עלייה ששאף כל חייו. ולוואי שנזכה ללמוד מדרכיו המופלאים וממעשיו הטובים.   

מיוחד היה שלמה זצ"ל בעמלו בתורה, בעל הבנה גדול וגם בקי גדול. מתמיד עצום בשעות הסדרים ובין הסדרים בלימוד ברציפות, והכל מתוך שמחה ונעימות מופלאה. גם בימי שישי ובלילות שבת קודש היה רגיל לעסוק בתורה שעות על גבי שעות ברציפות הרבה אחרי סיום הסדר, בתקופה האחרונה אמר כמה הוא מתגעגע 'לשטייגע'ן של ליל שבת של חורף',  שלמה זצ"ל נתחבב על רבותיו שליט"א בחיבה יתירה.  

קרבת ה' והרוממות בה חי היו באופן שאינו מצוי בגילו. אחד מיני הסיפורים הממחישים את רוממותו היה, היותו רגיל ללמוד את הספר 'ערוך השולחן' על הדינים לעתיד לבוא, ובהזדמנות שדיברו חבריו אם היה מותר לעשות פעם אחת עבירה אחת מה היו עושים, הוא אמר: הייתי עולה להר הבית ומקריב קרבן לה'!

בסוף זמן קיץ שיעור א' בישיבה, חלה ל"ע במחלה הנוראה וכחצי שנה סבל ייסורים קשים ומרים מאוד, ונזדכך בכל מיני ייסורים, ובכל התקופה הזו קיבל כל שעבר עליו באמונה ובאהבת ה'. וכשהיה ברור אצלו מהרופאים שזו תקופתו האחרונה היה אומר וידוי, ומכין את עצמו לכך, והיה מתבטא שגם המיתה לטובה, וביקש מבני משפחתו שלא יצטערו על זה הרבה מידי. מאידך גם בזמן הזה, המשיך בלימודו שהיה לומד עם חבריו, וכשיכל היה מגיע לישיבה הקד' ולומד בסדרים. בכל תקופת חייו האחרונה, אחרי שהטיפול בחו"ל לא הצליח, שהה בישיבה, עד שלוש ימים לפני פטירתו – כשקיים בו "לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש אפילו בשעת מיתה". 

יראתו הטהורה ודקדוק ההלכה שלו היו באופן מיוחד, היה בקי גדול ומדקדק בהלכה, ויראת שמים ויראת חטא היו על ליבו כשכל כל רואיו וסובביו חשים כי הוא חי ביראה ובשמחה תמיד.  

ניכרו הדברים עד מאוד בצורה מיוחדת ופלאית בעת מחלתו שהתנשא כארי בגבורה שלא לוותר על קוצו של יו"ד עד שעתו האחרונה. תמיד היה מבקש שהעירוי יהיה ביד ימין, כדי שיוכל להניח תפילין ביד שמאל. ולמרות שמאוד כאב לו שעושים את העירוי באותה יד כמה פעמים. וכשהורידו ממנו את האינפוזיה הלך לטבול במקוה בערב שבת, ואמר שסוף סוף יכול לטבול בלי חציצה. בסוף חייו אמר, שהוא זכה שלא היה יום אחד שלא הניח תפילין בכל המצבים, ובימים שהיה בלא הכרה היו אלה ימי חול המועד שאין מניחים בהם. 

סיפר סבו הגר"צ ובר שליט"א, שבאותה תקופה הוא התקשר לשאול אחרי טיפול שעבר ואמר שאינו יודע אם הוא במצב של עומד לפני המלך, האם מותר לו להתפלל מנחה, וכשהשיב לו סבו שליט"א שיתפלל, עדין שאל אולי עדיף להתפלל תפילה קצרה, וכשהשיב לו שיתפלל כרגיל, אמר אחר כך שנראה לו שהצליח לכוון בתפילה.  

לקראת ראש השנה האחרון, כשהבין שיתפלל בבית החולים בלי מנין, החל ללמוד תקיעת שופר, ובמשך תקופה ארוכה תרגל ולמד לתקוע בשופר, וכשהיה מתרגל לתקוע בשופר היה עושה זאת במקום שלא יגרום להפרעה לאחרים במחלקה. בהיותו בעל תוקע בראש השנה תקע את כל התקיעות במנין, ולאחר מכן, עלה בכל קומות הבניין בתל השומר עם אינפוזיה כדי לתקוע בשופר! ותקע בשופר בכל המחלקות כי חשש שתקיעות אחרות שנתקעו שם לא היו כשרות, כשהוא מתאמץ ועולה במדרגות קומה אחר קומה, ולא מסכים בשום פנים ואופן לעלות במעלית שבת.   

גם בראש השנה האחרון בהיותו בעל תוקע, לא הסכים לאכול קודם תקיעת שופר, כמו בכל השנים שלא היה אוכל קודם התקיעות. וביום השני של ראש השנה היה מוכרח לאכול בגלל שהיה צריך לעבור טיפול, וכשאמרו לו זאת, ביקש שיבדקו בשבילו אם במצב כזה זה לכתחילה לאכול.

עם תום י"ב החודש ליום פטירתו – ערב שבת קודש תצוה אחר חצות, י' אדר תשפ"ג – השלימו בני החבורה שיחי' את לימוד הש"ס לעילוי נשמתו וספר התורה שנכתב בהידור רב הוכנס להיכל הישיבה הקד', יחד עם זאת במהלך כל השנה כולה הוסיפו חבריו בני החבורה שיחי' בחיזוקים רבים לזכותו ולעילוי נשמתו. 

כן הוסיפו ומוסיפים להתחזק כלל תלמידי הישיבה שיחי' בקבלה שקיבלו על עצמם עוד בחייו לרפואתו לבקשתו, ולאחר הסתלקותו נקבעה לעילוי נשמתו, שלא לדבר בשעת התפילה כלל ובפרט בתפילת מנחה של שבת קודש. 

וכך ביקש שלמה זצ"ל בצוואתו: "אני מבקש אם אפשר להתחזק בכל אופן שיהיה לעילוי נשמתי, ובפרט בכמה דברים: א. שלא לדבר בשעת התפילה, ובפרט בתפילת מנחה של שבת שמעלתה גדולה והדברים ידועים. ב. להתחזק בלימוד ברציפות באיזה אופן שיהיה. ג. אם אפשר להתחזק בשמירת סדרים (ובימי שישי-שבת שידוע גודל מעלת הלימוד בהם). ד. אם אפשר לנסות להתחזק בלימוד מוסר כראוי, עכ"פ במסגרת סדרי הישיבה בימים א-ה. תודה רבה". רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, ואנן חבריו וידידיו יש לנו להוסיף לעילוי נשמתו וללמוד ממעשיו ודרכיו הטובים שהיה לנו לנס לאות ולמופת.

חברינו שלמה זצ"ל לא זכה להניח אחריו זש"ק ואנו מוקיריו חבריו וידידיו – עלינו להשתדל ולהוסיף זכויות לעילוי נשמתו, וללמוד ממעשיו ודרכיו הטובים. 

יהיו הדברים לחיזוק לעילוי נשמת הבחור שלמה זכר צדיק לברכה בן יבדלחט"א ר' ברוך מרדכי שליט"א