נאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" ( ויקרא, כ"ג מ'). והנה בתוס' בסוכה (ריש לולב הגזול ד"ה בעינן הדר וליכא) כתב וז"ל "לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש וכו' הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר ובשאול לא תקון" עכ"ל. והיינו דיסוד דינא דשאר הימים הוא בעיקר הלקיחה וד' מינים מעכבים זה את זה הוא בעיקר הלקיחה. 

והנה בגמ' (שם ל"ד ב') ושם, ומנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה. וברש"י ד"ה מעכבין זא"ז ז"ל אם חסר אחת מארבעתן אין השלושה מצווה עכ"ד. 

ובפשטות הדברים נראה דהוא כפסול שאול וכדו' דאי מיחסר אחד מן המינים פסול והן הן דברי רש"י וא"כ לכאורה הוא אינו בעיקר הלקיחה אלא מדיני הנטילה הוא ודין בדיני הנטילה הוא, וצ"ע. 

והנה יעוי' בתוס' (מנחות כ"ז א' ד"ה ולקחתם) ושם, "י"מ דביום ב' סגי בחד מד' מינים ומברך על נטילת לולב כמו אתרוג דשרי חסר ולא בעינן תמות אלא ביום ראשון ולדבריהם ביום שני תיסגי שיטול האחד בשביל כולם וכו' אלא כי היכי דעיקר לקיחה קיימא אכולהו יומי הוא הדין לקיחה תמה דבעי לקיחת ד' מינים אכולהו יומי ולקיחת כל אחד ואחד אבל תמות של עצמן וכן לכם למעוטי שאול וגזול לא בעי אלא ביום ראשון" עכ"ל. והיינו דנחלקו בתוס' אם דינא דארבעה מינים מעכבין זה את זה אם הוא נמי ביום טוב שני (היינו בשאר הימים) או לא. 

ונראה לבאר מחלוקתם דהנה ברמב"ם (הל' סוכה פ"ז ה"ה) כתב 'ארבעה מינים אלו מצווה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולם נקראים מצוות לולב'. ויל"ע חדא, מה הוא שכתב מצווה אחת הם, ומה בא להוסיף בזה. ותו יל"ע במה שכתב שכולם נקראים מצוות לולב, וכי דינא הוא איך לקרות שם המצווה.

ועוד דהנה כתב הר"מ עוד (הל' תמידין ומוספין פ"ח הי"ד) "שתי החלות מעכבות זא"ז ושני הכבשים מעכבין זא"ז" עכ"ל. ומקור הדין הוא מהסוגי' במנחות (כ"ז א') והנה שם נזכר הדין הזה של ארבעה מינים מעכבין זא"ז נמי ולגבי לולב כתב הר"מ דמצווה אחת הם ועוד דכולם שם אחד שם לולב הם, ולגבי דינא דשתי הלחם וכו' כתב כפשוטו דמעכבין זה את זה וצ"ע החילוק. 

והנראה בביאור דברי הר"מ דבאמת יסוד דינא דמעכבין זה את זה שנאמר בד' מינים אינו רק דין מדיני הלקיחה הוא אלא כל דינא דלולב הוא עם האתרוג וכל דין האתרוג הוא עם הלולב וכך כל ד' מינים, וביאור הדברים דבעצם מצוות נטילת לולב אמרינן דעל איזה לולב נאמר דין נטילה, על הלולב הבא עם אתרוג וכו' ובכלל דין הלולב כבר נאמר דין האתרוג, וכן בשאר המינים כבר נאמר בהם דין כל המינים האחרים, כיון שכל דין ההדס הוא רק בהיותו עם שאר המינים. ודין זה הוא מחפצא דלולב, ולא מדיני הלקיחה. 

ולפי"ז א"ש מה אתא הר"מ לבאר בדבריו דמצווה אחת הם, והוא לפרש דאינו דין ופסול גרידא כבעלמא אלא מיסוד המצווה הוא שבכל אחד ואחד מהם לקיים את דינו הפרטי שלו נצרך הוא לשאר המינים. ובזה יובנו גם דברי התוס' שכתבו דהוא מעיקר מצוות הלקיחה ומשום דכל מין ומין מעצם דינו שלו כבר מיתלי תלי בשאר המינים, ואם כן מעצם דין הלקיחה הם מעכבים זה את זה. 

וזה גופא פלוג' הי"מ והתוס' במנחות, דלדעת הי"מ הוא פסול כפסול דלכם ודין והלכה הוא בדיני הלקיחה ולכן אינו מיסוד מצוות ד' המינים ומעצם חיוב הלקיחה שלהם ומעתה בשאר ימים אפשר שיטול מין אחד וייצא ידי חובתו, אמנם התוס' חלקו ע"ז וסברו דהוא מיסוד הדין דד' מינים ולכן גם בשאר ימים בעינן ליה לדינא דמעכבין זה את זה. 

וכ"ז מיישב מש"כ הר"מ שמצווה אחת הם ועדין צ"ב מאי אתא למימר דכולם נקראים מצוות לולב. והנראה לומר בזה דהנה ביארנו דדין מעכבין זה את זה הוא דין בעצם דינא דד' מינים דכל מין בעי בשביל לקיים מצוותו הפרטית לשאר מינים, ולמד הר"מ דבאמת ליתא כלל לדינא דאתרוג הדס וערבה וכל דינא דאתרוג וכו' הוא רק דינים מדיני הלולב דבעינן בשביל לקיים מצוות הלולב לאתרוג וכו' וכל שנאמר בהם הוא רק למצוות לולב הוא, שיהיה לולב כזה הבא עם האתרוג וההדס והערבה, ולית ליה לדינא דד' מינים כלל, אלא כולה דין לולב הוא.

ודבר זה הוא חידוש, אולם יעוי' מש"כ הר"מ (סה"מ מצוה קס"ט) ושם, היא שציונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים וכו' וכבר התבאר משפטי מצווה זו עכ"ד. והיינו דלא נקט כלל דהמצווה היא ליטול ארבעה מינים, ואלא דכל מצוותו הוא בלולב והלולב בא עם שאר מינים. דבעי לקיים מצוות הלולב להדס וערבה ואתרוג. 

ויעוי' בגמ' (שם, ל"ז ב') ושם, אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא מ"ט אין מברכין אלא על נטילת לולב וכו' אמר ליה הואיל ובמינו גבוה מכולם ע"כ. וברש"י שם, במינו גבוה משלושתן. והיינו דהוא משום חשיבותא דלולב. 

אולם יעוי' בדברי הר"מ (הל' לולב פ"ז ה"ו) ושם "מצווה וכו' וכשהוא נוטל לצאת בהם מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו" עכ"ל. ונראה בביאור דברי הר"מ כדברינו דהא דמברכין על לולב הוא מפני שהוא דינא דהתורה ליטול לולב, ואלא דלולב בעי לאתרוג הדס וערבה.

בברכת המזון של חג הסוכות אנו מתפללים 'הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת', ומקור הדבר הוא ע"פ מה דכתיב בעמוס (ט, יא) 'ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת' וצ"ב מ"ט מתפללים על הקמת סוכת דוד הנופלת דווקא בחג הסוכות. 

והנה בילקוט תהילים עו עה"פ ויהי בשלם סוכו ובמהרא"י בקרא שם בעמוס פי' דקרא על קאי על בנין בית המקדש שנקרא סוכה כדכתיב בתהילים ויהי בשלם סוכו, וכ"ה בתרגום ובילקוט שם, אולם בת"י המובא שם בפירש"י שם פי' סוכת דוד דהכונה הוא למלכות בית דוד, ובין אם נפרש דהכונה היא למלכות בית דוד ובין אם נפרש קרא לענין בית המקדש אכתי צ"ב מ"ש דמתפללים ע"ז בחג הסוכות (והנה במדרש תלפיות מבואר דמלחמת גוג ומגוג תהיה בהושענא רבה, וכן משמע בזכריה י"ד יעו"ש), וצ"ב. 

והנראה לומר בזה, דהנה הרמב"ם בפ"ח מהל' לולב הי"ב כתב אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלוקיכם וגו', ומבואר מדברי הרמב"ם דילפינן מקרא דושמחתם לפני ה' מצות שמחה יתירה בבית המקדש דהוא שמחת בית השואבה וכמו שפי' שם הרמב"ם, ודינו להתקיים בבית המקדש שנאמר לפני ה', ובספרי פרשת ראה דרשינן נאמר כאן שמחת ונאמר להלן בפ' תבוא וזבחת שלמים וגו' והנה השמחה האמורה שם הוא בהקרבת שלמי שמחה, אולם השמחה האמורה כאן גבי סוכות מבואר בתו"כ ובגמ' קאי על שמחת נטילת לולב במקדש, וכבר ביארנו דחלוקים הם ביסודם מצות נטילה בגבולין ממצות נטילת לולב במקדש, דאילו מצות נטילת לולב בגבולין היא מצות נטילה גרידא אולם מצות נטילה במקדש עיקרה הוי מצות שמחה (וכדאיתא בירושלמי דחד דינא להו עם מצות שמחה דאכילת שלמים) לשמוח לפני ה' במקדש עם הד' מינים. ולפי"ז דבחג הסוכות ישנה מצות שמחה יתירה דקיומה הוא רק בבית המקדש וכמו שכתבנו, על כן מתפללים בסוכות על בנין בית המקדש, דרק אז נוכל לקיים בו מצות החג בשמחה יתירה, ודו"ק. 

ועוד יש לומר, דהנה במדרש רבה בפרשת אמור פ' ל', ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני פורע לכם הראשון זה עשיו הרשע וכו' ובונה לכם ראשון זה בית המקדש וכו' ומביא לכם ראשון זה המשיח וכו' יעו"ש. והנה בפסחים ה' ע"א, תנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלושה ראשון, זכו לשלושה ראשון, להכרית זרעו של עשיו לבנין בית המקדש ולשמו של משיח, ופירש"י דבשכר ג', היינו שביתת הרגל בפסח שביתת הרגל בחג ונטילת לולב שנקראו ראשונים זכו לשלושה ראשון. ובמהרש"א שם כתב בזכות שביתת הרגל בחג זכו לבנין בית המקדש ובזכות נטילת לולב זכו לשמו של משיח, ויעו"ש דפי' דקאי על נטילת לולב במקדש דכתיב ביה ושמחתם לפני ה' יעו"ש. (ועי' בזוהר פ' פנחס בזכות אתרוג נזכה להקמת סוכת דוד), כלומר דבזכות נטילת לולב נזכה להחזרת מלכות בית דוד ולשמו של משיח, דעל ידי זה שנתקיים ושמחתם לפני ה' הקב"ה יביא לנו משיח דשמו מנחם יעו"ש, ולפי"ז מבואר היטב מה דמתפללים בחג הסוכות על בנין בית המקדש ועל חזרת מלכות בית דוד, דהרי בזכות קיום מצות החג הוא דנזכה לשני דברים אלו, בנין בית המקדש ומלכות בית דוד. 

והנה במדרש רבה סוף פרשת וישב איתא מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה, הקב"ה, שנאמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד, שיהיו כל העולם באגודה אחת שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו בשכם אחד'. והנראה הביאור בזה על פי מה דכתיב בזכריה "הנה יום בא לה' וגו' ואספתי כל הגויים אל ירושלים למלחמה ויצא ה' ונלחם בגויים ההם וגו' והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבקות ולחוג את חג הסוכות", וברד"ק ובמצודות פירשו דהגוים יבואו בחג הסוכות להשתחוות למלך ה' לפי שבאותו זמן תהיה המלחמה ויראו נפלאות הבורא יתברך ויבואו מידי שנה בשנה לזיכרון אותו היום, וזהו הביאור בדברי המ"ר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת דאז יקים את בית המקדש שיוכלו כולם לעבדו שכם אחד בהשתחואה ובהקרבת קורבנות לה', וזהו השייכות בין בנין בית המקדש לחג הסוכות, וכמש"נ. 

(נחלת בנימין)     

בקרבנות יוה"כ מצאנו דברים מחודשים שאינם בכל הקרבנות, דבקרבנות יוה"כ כ' 'וכפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר, ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר', הרי מבואר דקרבנות של יו"כ מלבד הכפרה על ישראל, הם כפרה גם על מקדש הקדש ועל אוהל מועד ועל המזבח. ולא עוד, אלא שהכתוב מזכיר את כפרת המקומות קודם כפרתן של ישראל. וצ"ב מהו הכפרה על המקומות.

ומצינו עוד חידוש טפי, דבגמ' יומא ס. מבו' דאי נשפך דם הפר והשעיר, מביא עוד פרים ושעירים, בשביל שיהא דם ליתן מתנות על כל מקום מהמקומות שהוזכרו בקרא. והנה בכל הקרבנות נתינת המתנות היא בשביל הכשר הקרבן, והמזבח הוא מקום הנתינה, אבל הכא קרבן חובת היום כבר נעשה, וכל מה שמביאים עוד שעירים ופרים הוא בשביל שיהא דם ליתן מתנות והזאות על אותן מקומות, ונמצא מבו' בזה חידוש, דהכא אדרבה, הקרבן בא בשביל המתנות, ומבו' מזה דהמקומות זקוקים וטעונים שינתנו בהם דם לכפרה, והמקומות בעצמם הם שצריכים כפרה.

ומבואר שיוה"כ, הוא לא רק זמן כפרה על כלל ישראל, אלא הוא גם מטהר ומתקן את ביהמ"ק, כל מקום ומקום שבו, וצ"ב למה צריך לכפר על המקום, ולמה זמנו ביוה"כ, ומה זה שייך למה שישראל מתכפרין ביוה"כ.

ונראה לבאר בזה, דהחטאים פוגמים גם בקדושת המקדש עצמו, ומטמאים ומחללים קדושתו והמקדש יורד מדרגת השראת השכינה בו, וממילא אין המקדש במלא קדושתו וטהרתו. והדבר מבו' בזבחים מ"א: דתנא דבר"י, מפני מה נאמרה פרוכת הקודש בפר כהן משיח דכתיב 'פני פרוכת הקודש', ובהעלם דבר כתוב 'פני הפרוכת' סתם, משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מעוטה סרחה, פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת, וברש"י בחומש (ויקרא ד') הוסיף, אף כאן כשחטא כהן משיח, עדיין שֵם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם, ח"ו נסתלקה הקדושה. הרי מבואר שע"י החטאים של ישראל, הפרוכת יורדת ממעלתה, והשראת השכינה במקדש מתמעטת, והמקדש אינו במלא קדושתו. 

וכדמצינו שכשחוטאים הרבה, יש מדרגה שהשראת השכינה מסתלקת לגמרי מביהמ"ק, כמבואר בגמ' בר"ה, י' מסעות נסעה שכינה, כן גם כשחוטאים מעט ולא נתמלאה הסאה, מ"מ יש סילוק שכינה במדרגות, ויש חילול המקדש במקצת, והחוטא שולח ידו בפלטין של מלך להרסו ולהמעיט ולהחשיך שפעת אור העולמות.

ומעתה, ביו"כ שישראל חוזרים בתשובה, ויו"כ מכפר, יש גם כפרה מיוחדת על ביהמ"ק, שישוב אל מדרגתו ותשוב השראת השכינה לשלמותה, והקב"ה מתקן כל הקלקולים וכל הפגמים שנעשו ע"י החטאים, כמו שנאמר וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל, וכמו שבתשובה מתרפא החוטא עצמו, כן התשובה מתקנת כל העולמות, וגם מתקנת את הפגמים שפגמו בביהמ"ק.

והנה במתנות שעל מזבח הפנימי כתוב 'והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל', וברש"י, וטהרו, ממה שעבר, וקדשו, לעתיד לבא. מבואר שיש תרי עניינים ותכליות בהזאות, אחד, לטהרו ממה שעבר, והשני, הוא לקדשו על להבא. וצ"ב מהו לקדשו על להבא, וכי אינו קדוש בקדושת מקדש ומזבח. ול' זה הוא כדמצינו במילואים, שהיה שם קידוש וחינוך למזבח. ומבואר דביו"כ יש קידוש של ביהמ"ק, והדבר צ"ב, וגם למה הוא דוקא ביוה"כ.

והביאור הוא דכיון שישראל נקיים מחטא, א"כ אפשר לכפר ולעקור את רושם החטאים מן המקדש, ומעתה המקדש יכול לחזור ולשוב למדרגת מלא קדושתו, ונמצא דיש בזה ענין של חינוך וקידוש ביהמ"ק, שצריך לקדש מחדש את ביהמ"ק. ולמדנו שביו"כ נעשה דבר עצום של חנוכת הבית, שביהמ"ק מתקדש ומתחדש בקדושתו. ונמצא לפי"ד דביו"כ ישנם שתי כפרות, כפרת ישראל, ועוד כפרה על ביהמ"ק, שהוא ענין של חנוכת הבית, ולא עוד, אלא שכפרת המקדש, נזכר בכתוב קודם לכפרת ישראל.

והנה בסוכה תנן בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. ופירש"י דכתי' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים, ובמדינה יום אחד, דכתי' ולקחתם לכם ביום הראשון. והדבר צ"ב, דאותה מצוה גופא, משתנה חיובה לפי המקום, ושיהא חילוקי דינים לפי חילוקי המקומות, והיכן מצינו ענין כזה.

עוד צ"ב דגם ל' המצוה הנאמר בכתוב חלוק, דבנטילה במקדש, כ' ושמחתם, ובנטילה בגבולין, כ' ולקחתם, דמזה נראה דלא רק דחלוקים בדיניהם, אלא דגם חלוקים בעניינם, דבמקדש עניינה שמחה, ובגבולין עניינה לקיחה, וצ"ב.

ונראה לבאר בזה, דהנה אי' במדרש עה"פ בתהלים 'פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה', בדורות הללו שאין להם לא מלך ולא נביא לא כהן ולא אורים ותומים, ואין להם אלא תפלה זו בלבד וכו' מכאן שהקב"ה מקבל השבים, ועם נברא יהלל יה, שהקב"ה בורא אותן בריה חדשה. ולהלן שם, ומה עלינו לעשות, ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקב"ה, לפיכך משה מזהיר את ישראל, ולקחתם לכם ביום הראשון.

ומבו' דסוכות הוא המשך הבא לאחר ר"ה ויוה"כ, ונטילת ד' מינים הוא מצות הודאה הילול וקילוס על שנתקבלה תשובתם ותפלתם, וכיון שנבראו בר"ה ויוה"כ בריה חדשה, צריכים להלל ולקלס.

והנה בחיוב הלל יש גדרים, דלא על כל דבר טוב יש חיוב הלל, ויש דברים שמברך עליהם הטוב והמטיב או שהחיינו, אבל אין אומר עליהם הלל, ובגמ' במגילה מבו' דעל יציאה מעבדות לחרות כמו יצי"מ ועל הצלה ממיתה לחיים כמו אצל אחשוורוש אומרים. והנה כפרה על חטא אינה מחייבת הלל, אמנם הכא מבו' דהתשובה והכפרה של ר"ה ויוה"כ הם בגדר בריה חדשה, וזה מחייב הלל, כדכתיב ועם נברא יהלל קה, מבואר דכשישראל עומדים בדין בר"ה ויוה"כ, והקב"ה מוחל להם ונעשים כבריה חדשה, אע"פ שזה ענין רוחני בדיני שמים, מ"מ אינו פחות ממיתה לחיים שהיה אצל אחשורוש, ועל ברייה חדשה כזו צריך להלל. 

נמצאנו למדים שמצות לולב הוא המשך אחר הברייה חדשה שאנו נעשים בר"ה ויו"כ, ומצוות החג היא להלל ע"ז.

ולפיכך כיון דהנטילה באה להלל ולקלס על קבלת תשובתם וכפרתם כמבו' במדרש, ובכפרת יוה"כ נכללו ב' כפרות, על ישראל ועל המקדש עצמו, א"כ גם בנטילת הלולב נכלל הילול וקילוס על שני ענייני הכפרה, דבנטילת הלולב מהללים ומקלסים על כפרת ישראל, וגם על כפרת המקדש והקודש.

ומעתה מבואר מה שנתחלק נטילת לולב במקדש ובגבולין, דיש בזה שתי הודאות וקילוסים, על כל דבר בפ"ע, הנטילה במקדש היא הלל וקילוס על כפרת המקדש, ובגבולין היא הלל וקילוס על כפרת ישראל.

ולפיכך כיון דהנטילה במקדש היא כל ז', ובגבולין היא יום א', וגם במקדש נקראת שמחה, ובגבולין נקראת לקיחה, משום דבגבולין שהיא באה על כפרת ישראל, היא נטילה להלל ולקלס, אבל הנטילה במקדש, שהיא באה גם על כפרת המקדש, ונתבאר דיש בזה ענין של חנוכת הבית, א"כ מלבד ההילול וקילוס, יש בזה גם ענין של שמחה, דבחנוכת הבית יש שמחה לפני הקב"ה, וכמו שאיתא בגמ' במגילה דף י', שבאותו היום הי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ.