וכך הוא מספר: בשנותיה הראשונות של חבורת המצות, בהרתמותו של אחד מנגידי הישיבה רכשה הנהלת הישיבה מאפיית מצות ביישוב 'זנוח' הסמוך לעיר בית שמש, המטרה של רכישת המאפייה הייתה להנגיש את ה'מצת חבורה' לכל ובמחיר שווה לכל נפש, שזה היה בסיס הרעיון של ההתאגדות יחד של כל אברכי ורבני הישיבה לחבורה אחת, מחד גיסא היה כאן שמירה על שלימות ההידורים והדקדוקים ומאידך בכוח זה גם המחיר נהיה שווה לכל.
אבל לא היה די בזה, וכאן בא הרעיון של המאפייה ביישוב זנוח, שהמטרה שלו הייתה לא רק להוזיל את המצות של חבורת הישיבה, אלא להוזיל את מחירי המצות-יד בכל ארץ ישראל.
המאפייה ביישוב זנוח הייתה מאפיית מצות-יד, אך הרעיון בה היה מהפכני וגאוני כאחד. המאפייה לא הייתה כמו המאפיות הרגילות, תהליך הכנת המצה היה שונה. מרכזו של הרעיון היה החיסכון בעובדים במהלך האפייה, כאשר תהליך רידוד המצה לא נעשה על ידי שורת עובדים בכל צד השולחן אלא בהכנסת המצה לתוך שני רדידי אלומיניום, והפעולה נעשית על ידי 'כוח גברא' שמסובב את הרדידים. כאשר הבצק עומד מביניהם ומתרדד במהירות, וברידוד השלישי הגליל הוא בעל חורים, המחורר את המצה. (ראה תמונה 1).
בנוסף לכך, ה'תנור' לא היה מאבן כמקובל (ראה תמונה 2), אלא פעל עם 'מסוע' כשמכניסים את המצה לתנור כמקובל מקדמת דנא, והמצה הייתה נוסעת בתנור עד ליציאתה, בדומה לתנורי מצות מכונה (ראה תמונה 3).
נבין, מחדד הרב בן שמעון שליט"א, מחירן של המצות-יד הוא גבוה מאוד, והרבה מהסיבה לכך היא העלות היקרה של העובדים, ובפרט של המוציא והמכניס בתנור, ברגע שהורדת את העובדים מעסק המצה, הורדת דרמטית את מחירי המצה, בפער עצום. מחירי המצות במאפייה הגיעו לכדי חצי ממחירם הרגיל.
המטרה בזה, לא הייתה רק בשביל חבורת הישיבה הקד' אלא באופן כללי להוזיל את כל מחירי המצות בארץ ישראל, בזמן בו יהיו מצות יד מהודרות במחיר זול בהרבהו יירדו כל מחירי המצות יד.
מלבד זאת עצם רכישתה של המאפייה היכתה בכל מחירי ענף מאפיות המצות, שכן עבודתה של המאפייה ובהתאם לכך גם מחירי המצות לכל מי שאפה בה, היו ללא מטרות רווח כלל.
יד לכל דבר
אלא שהמאפייה החדשה עוררה סערה של ממש. מפקפקים שונים התעוררו וביניהם אף רבנים חשובים מקהילות החסידים ערערו בטענות שונות על המכונה החדשה מכוח דמיונה למצות-מכונה, ואי חשיב 'לשמה', ותהום הארץ. קול יצא ולפיו אף על פי שביד המכונה פועלת, אין מצות אלו נחשבות 'לשמה' לנוהגים שלא לאכול מצות מכונה, והרי אלו מצות מכונה לכל דבר.
רבותינו רבני הישיבה שליט"א וגדולי מורי ההוראה זצ"ל ויבדלחט"א שביררו היטב את מציאות הדברים הורו שאין בטענה הזו ממש, גדולי המורים זצ"ל ויבדלחט"א עלו ובאו למאפייה וכולם היו תמימי דעים כי כל תהליך הרידוד הרי מצות-יד לכל דבר ללא שום פקפוק, ודומה הוא להפליא לתהליך ה'לשמה' ול'כוח הגברא' המופעל בעשיית הציצית והתפילין כיום, דלית מאן דחש לה ולכולי עלמא הוא לכתחילה.
עדיין זוכרים אנו בערגה, הוסיף לנו אחד מוותיקי בני החבורה, איך הגאון הגדול רבי פינחס שרייבר זצ"ל הכניס עצמו בעובי הקורה תרתי משמע, והתכופף ארצה, והכניס עצמו מתחת התנור לראות את מבערי התנור ואת מידת חומם באופן מעורר השתאות, וכשיצא התבטא ופסק כי הרי אלו מצות-יד גמורות.
הכרעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל
אלא שבכך לא שקטה הסערה, כמה וכמה רבנים ודיינים מקהילות החסידים פירסמו בעיתון 'המודיע' מכתבים וגילויי דעת לערער בתוקף על תוקפו של הפסק שהכריע את דין המצות.
או אז עלו למעונו של פוסק הדור מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל משלחת מורי הוראה ועימם רבני הישיבה שליט"א בראשות מורינו ראש הישיבה שליט"א לשטוח בפניו את פרטי השאלה ולשמוע את הכרעתו.
השאלות והטענות נשטחו בפני מרן הגרי"ש זצ"ל, ובפניו הוצגו התמונות מהמאפייה על כל פרטי תהליך האפייה, מרן זצ"ל ישב עימם שעה ארוכה כשבפניו נשטחו מציאות הדברים והטענות שכנגד המאפייה, לאחר משא ומתן בעומקה של הלכה ביטל מרן זצ"ל את השאלה מכל וכל ואמר כי על תהליך הרידוד אין כלל מקום לשאלה, פשיטא דיד הם לכל דבר וענין.
קרמו פניה
נידון נוסף שהועלה בדיון בפני מרן זצ"ל היה בענין 'תנור המאפייה' שלאחר הנחת המצה בתנור הרי היא נוסעת על גבי מסוע ויוצאת מהתנור שלא בידי אדם, אם הרי"ז כמצת מכונה. על נידון זה מרן הגרי"ש זצ"ל השיב, כי אם במקום הכניסה לתנור החום יהיה שיעור חום המספיק (כארבע מאות מעלות), הרי זה חום המספיק לכך שהמצה תהיה בשיעור ש'קרמו פניה' סגי בהא, ומה שאחר כך היא זזה בתנור ויוצאת לבדה בודאי נחשב מצת יד למהדרין. וכך הוה, שבכניסה לתנור הוסיפו 'מבער' נוסף.
אגב, הכניסה לתנור הייתה נצרכת להיות באופן מדוד מאוד שכן מחד גיסא שתקבל המצה את מכת החום מיד עם כניסתה, ושלא תהיה בעוצמה מרובה מידי שלא תישרף, ומאידך שתישאר פריכה כדבעי.
סופו של דבר היה שאפו בה כמה וכמה שנים, אלא שחבורת הישיבה הפסיקה בה את האפייה בשל קשיים לוגיסטיים שהיו כרוכים בתפעול המורכב של המאפייה, נוסף על כך התערם קושי בגיוס העובדים, שכן סופו של דבר היה שהמצות נמכרו במחירים זולים מאוד, ואי לכך הופסקה האפייה.
ברם, אף שהופסקה במאפייה האפייה, דומה כי המטרה של כל היגיעות המרובות ההם הושגו ברבות הימים. חבורת חכמי ורבני הישיבה הקד' הנחילה והשפיעה רבות על הקמתן של ההתאגדויות בני התורה לחבורות מרכזיות שהעניקו לציבור בני התורה את האפשרות לאפות מצות בשלימות ההידור ובמחיר השווה לכל נפש.
