לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ
דקדקו בזה בענין ה'חוק' שבכל התורה והמצוה, שאף משפטי ד' הניתנים גם להבנת שכל האדם, חס ושלום לגשת אליהם מנקודת שכל אנושי, אלא שהמצוה נובעת מרצונו ית' שרצונו ית' חוק הוא, ותרבות יוון כל שורשה ומהותה בהמלכת שכל אנוש, וכל אותה התרבות החילונית המתפארת בזה שהיא יונקת כוחה ועוזה מתרבות יוון מושתת היא על היסוד של חופש המחשבה האנושית שלא תכיר בריבונות שאינה נתפסת בגבול השכל האנושי, ולכן כל הנכנס לבתי מדרשיהם מושפע מאותו רוח עיוועים שהוא ההיפך ממש מרוח התורה.
רַבְתָּ אֶת רִיבָם
מלכות יוון עמדה במדון וריב רוחני עם ישראל, שענין 'ריב' הוא ברקע של טענה והתווכחות, וזה היה הכיוון בגזירות של יוון.
מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים … וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ
זו הייתה הישועה הגלוי' לעין, ותוך ישועה זו הייתה צפונה הישועה הרוחנית. טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים, וזדים – שענין זדים מכוון למחשבה, עולם התרבות היוונית, ביד עוסקי תורתך: הניצחון של אור התורה, שעיקרו של זה האור בעסק התורה, שהוא הלימוד מתוך העמל והיגיעה, שרק זה הלימוד מעמיד את האדם על נקודת החוק הנצחי שבתורה כדבריהם ז"ל: אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה. ובסידור הרס"ג הנוסח: 'ביד עושי תורתך' שרק הלימוד בעמלה של תורה הוא הלימוד שעליו נאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ומה מגוחך ומסוכן הוא לתלות מבטחנו בכוח אנוש של גבורה בשדה קרב, מה מסוכנת דרך זאת לקיומו של עם ד'.
וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ
ששמו ית' מתגדל ומתקדש בזה שעם ד' ניצב כעם התורה, ותרועת מלך בו, וכשגברו עוסקי תורה בעמידתם איתן נגד תרבות יוון, נראו המתיוונים שבעם ד' בכל נבלותם, כדברי האלי' רבה ש"זדים" כולל גם כל פריצי ישראל השואפים להתדמות לאומות, ובניצחונה של התורה נגלה קבל עם כמה שפלים הם.
וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ
החשמונאים ברוב פרישותם ידעו צורת הדברים, והיה חפצם עז להראות שתוכן הנס היה בניצחון אור תורת ד', אשר זה היה ענין הדלקת המנורה שבמקדש, ולכן בבואם לטהר המקדש ולחדשו לעבודת הקורבנות היה בזה ענין מיוחד ומסויים של מצות הדלקה. ואין כאן זכר לנס ההדלקה שההודאה באה על נס התשועה, ונס ההדלקה בא רק להדגיש ולהבליט את הצורה האמיתית שבזה הפורקן.
וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ
כיון שהדלקה כשרה בזר, בחצרות הקודש, לכן גם כהן המדליק בהיכל מתייחסת ההדלקה לחצרות הקודש.
וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל
אמרו רז"ל מאי חנוכה וכו' ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. ורש"י שם פי' לא שאסורים במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה. והיינו שתורת יום טוב שבו הוא רק לענין קריאת ההלל ואמירת הודאה, וזה צ"ב דב' דברים אלה אין בהם משום יום טוב.
ונראה שהוא המקור לדברי הרמב"ם בפ"ג ממגילה וחנוכה ה"ג: "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתן בכ"ה כסלו ימי שמחה והלל" וכו'. הרי שקבעום ל'ימי שמחה' אשר זהו תורת היום טוב שבהם, ויראה גם מדבריו שההלל שבחנוכה חייבים בו לא רק מדין ההלל שעל הנס, וכמבואר שם במג"ת, שהוא מכלל שבח והודאה על הנס, אלא שדין היום טוב שבו מחייב בהלל, שהם ימי הלל כמו שמועדי ד' הם ימי הלל.
ועי' ד"מ סי' תר"ע סק"א ובשו"ע שם ס"ב ובט"ז, וגם ברמב"ם מבואר רק שמחה ולא משתה ושמחה, אכן לשיטת הרמב"ם שקביעות היום טוב הוא לדין שמחה נראה דאף דלא מיחייב באכילה מ"מ כל שאוכל יש באכילתו משום קיום דדין היום טוב ואין בזה משום תורת אכילת רשות. ועי' פסחים ס"ח ע"ב דמפורש דליכא חובת סעודה בחנוכה עיי"ש.
וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל
לשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד וצריך אדם ליזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הקל והודי' על הניסים שעשה לנו". וכן מפורש בנוסח ההודאה שמקורה במסכת סופרים "הנרות הללו אנחנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות וכו' הנרות הללו קודש הם.. כדי להודות ולהלל לשמך הגדול על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך".
הרי שצורת נס הישועה יש למצוא אותה בנס ההדלקה, אין זאת אלא מפני שגזירות מלכות יוון מכוונות היו נגד תורת ישראל והצורה הרוחנית של עם ד', והישועה הייתה ישועה מחושך המינות של מלכות יוון, ובא נס ההדלקה לעורר את עם ד' להכרה זו באור תורה אשר זהו ענין מצות הדלקת המנורה שבמקדש, ולמען נדע להבין בצורת הישועה קבעו רז"ל מצות הדלקת הנר יחד עם ההלל וההודאה, אשר נמצא לפי זה שישועת חנוכה העידה על נצחיות תורת ד', ונצח עם ד' הנושא תורת ד'. אשר הוא החוק שעליו הושתת עולם בבריאתו – בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית.
ולכן מה נעימים הם דברי הגאון ר' יעקב עמדין ז"ל שכתב בסידורו שמספר התיבות הודאה דחנוכה, כפי הנוסח שלנו, עולה למספר ק"ח. אותיות חק. עיי"ש. ומה נעים לפי זה להבין דברי נעים זמירות ישראל שאמר 'ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי' שכל ענין התורה לפי אמיתותה רק בזה החוק. וגישת הרשע היא גישת שכל אנוש לאותו שכל עליון, כביכול, שהוא החוק, הקביעות המתמדת שלא תדע שינוי ותמורה, ולא כן גישת הרשע המכוון בלימודו להתאים את התורה לליבו לב אנוש, עד כדי לעשות את ההלכות שהם הליכות עולם לנימוסים המשתנים ח"ו.
להיות נמנה בין עוסקי תורתך
צריך כל בן ישיבה, וכל בן תורה, לאזור חיל, ולשאוב עוז ועוצמה מהתעוררות ימי החנוכה לעמל התורה בשקידה וביגיעה, להיות נמנה בין 'עוסקי תורתך' למען לסור ממוקשי מוות של זדים ממינים שונים, לברוח מעצת השטן להקל משקידת הלימוד בימים אלה, שאין לך הודאה על הנס גדולה מהגברת ההכרה בעיקר צורת הדברים. לעמוד על נקודת החוק שברצונו יתברך מתוך עמלה של תורה, ובזה יזכנו השי"ת לראות באורו בגאולה ובישועה.
(מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל)
