חלישות דעתו של אהרון מקרבנות הנשיאים – ושכרו במנורה ובמצוות חנוכה
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" (רש"י ריש בהעלותך). וברמב"ן שם "אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהייתה בבית שני ע"י אהרון ובניו ר"ל כי הם חשמונאי ובניו וכו' והנה הדבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו" ע"כ.
נדבת הנשיאים להשתתף בהשראת השכינה
בעשיית המשכן הייתה נדבת העם, ובזה התנדבו הנשיאים אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחושן, ואח"כ התנדבו בעגלות וקרבנות של חנוכת המשכן. והנה ענין חנוכת המשכן הוא ענין קביעות השראת הקדושה ובאו הנשיאים בנדבת ליבם, כל אחד כנשיא שבטו, להשתתף בקביעות השראה זו, ולא סמכו בזה על קרבנות המילואים שציוה עליהם השי"ת שיקריבם אהרן במשך ימי המילואים אלא שבקשו חלק גם לעצמם בזו ההשראה ע"י מסירת קרבנם הם לחנוכת המשכן, שלמען המשך עליהם קדושת המשכן ביקשו להתקשר עם קביעות השראת הקדושה שכפי מה שהאדם נמשך להקדושה כן תמשך הקדושה אליו.
ויש בזה גם משום נקודה של רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו, שכפי מה שהוסיפו הם בנדבת רוחם בקביעות השראת השכינה היתה השראה זו פרי עמלם הן ולא רק פרי עמלם של הכהנים משרתי ה' בקרבנות המילואים.
חלישות דעתו של אהרון – שלא זכה לנדיבות ליבו
וכבר ביאר הרמב"ן ז"ל בפרשת נשא שהשם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וכו' ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם את המקדש והמזבח וכו' והנה תהי' ענין זו המצוה כענין פרשת טמאים בפסח ופרשת בני יוסף שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוו בהם לדורות, ע"כ. והנה אהרון ובניו שהם הם משרתי ה' ועל ידם ובהם חלה השראת השכינה, לא הי' שייך בהם ענין קורבנות הנשיאים, אלא שחלשה דעתו של אהרון על שלא זכה להזדמנות זו שבנדיבות ליבו – הוא ושבטו – יכוון לדעת העליונה, ומתוך כך תצמח המצוה לדורות. ועל זה ניחמו ה' ית' שגם ממנו ושבטו תצמח מצוה לדורות הכרוכה בענין הדלקת המנורה.
נדבת הנשיאים לא נקרבה עד ציווי ה'
ויש להוסיף בזה בירור. בנדבת הנשיאים לא הקריב משה עד ששמע מפי הגבורה לקבל נדבתם כמבו' ברש"י שם, ולא לבד על אלה הדברים שלדורות אינם באים בכלל בנדבה אלא גם באלה שאפשר להביאם נדבה, הנה אין לנו לערב נדבת לב אדם אם גם תהא כולו קודש, בקביעות השראת השכינה לדורות. קביעות זו אין בה מקום אלא מתוך ציווי ה' לבד. אלא שגדולה היתה זכותם שזכו לכוון לדעת העליונה, ורצה הדעת העליונה שזה הציווי יתגלה באופן זה של הסכמת דעת העליונה לנדבת ליבם של הנשיאים. וזכות היא זו למי שזכה להתרומם במדרגות הקדושה עד כדי לכוון לדעת העליונה.
זה שחלשה דעתו מתרומם לאותה דעת העליונה
ואכן מי שתחלש דעתו על שלא ניתנה לו ההזדמנות לכך, הנה גם הוא מתרומם במדרגות הקדושה לאותה דעת העליונה, שזהו תוכן צערו, וזוהי הצורה האמיתית של חלישות דעתו, ומתוך כך זכה אהרן לקביעות מצוה לדורות המתייחסת למנורה, היא הדלקת הנרות שבמצות חנוכה הנוהגת גם בגלותינו.
מה תגדל זכותו של בן תורה המצטער שלא הבין דבר בלימודו
למדים אנו מזה כמה דברים. עד כמה תגדל זכותו של אדם המצטער על זה שלא זכה להזדמנות של עשיית דבר טוב שזה הצער מוליד גדולות ונצורות מתוך כך שבזה הצער נמצא האדם מתרומם למקור הקדושה, שבזה הצער משתקפת השאיפה העזה לקדושה. מה תגדל זכותו של בן תורה המצטער על שלא זכה להבין איזה דבר בלימודו, ומובטח הוא שינחמהו ה' ית' על חלישות דעתו וצערו, ובלי ספק צערו ישא פרי בדביקות באור תורת ה', ומתוך הצער יזכה להבין ולהשכיל בתורה.
אין לסמוך על עצמינו לקבוע ולחדש – אלא רק עפ"י ציווי ה' על ידי בית דין
ועוד יש ללמוד, גודל הזהירות הטעונה בקביעות עניני תורה ומצוה. גדולה עד מאוד הזכות שבביקוש ושאיפה לקדושה, אבל אם באים מתוך כך לקבוע חדשות אין לסמוך על הקדושה שבנדבת ליבו של אדם, והדבר טעון ציווי. לימוד גדול הוא זה בכל הדורות, שלא ניתנה לו רשות לאדם לקבוע חדשות אלא מתוך כוח הציווי של השי"ת וצורת הדברים לדורות היא קביעות הדבר ע"י הבית דין, ושכן בקביעות המצוה של חנוכה לא נקבע הדבר מתוך נדב הלב והשאיפה לבד, אלא שנידון הדבר בבית דין וחלה בזה הוראת הבית והיה למצוה דרבנן, וכן היה במגילה. טעמו של דבר שמוגבלת היא דעתו של אדם ועלול הוא לטעות ורק הציווי ודעת תורה של חכמי ישראל שבבי"ד, היא שראויה לסמוך עליה. ומי שירצה לסמוך על דעתו מבלי זה הציווי אות הוא שאין הדבר יוצא מתוך ביקוש האמת ורוממות קודש.
כל מצוה דרבנן יש לה שורש בתורה
ועוד יש לנו ללמוד מתוך האמור מה זאת אומרת מצוה דרבנן, שכל מצוה דרבנן יש בה שורש בתורה הקדושה, וזהו המחייב לבלי לקבוע חדשות בלא הציווי של הבית דין שרק חכמי ישראל שבבית דין הם יכולים בדעתם – דעת תורה – לקבוע הדבר לפי שורשו, שורש האמת מתוך סייעתא דשמיא של אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
(מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל)
