על הלקח ארון האלוקים
כתוב בנביא שמואל 'וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינוסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאד ויפול מישראל שלושים אלף רגלי, וארון אלוקים נלקח ושני בני עלי מתו חפני ופנחס, וירץ איש בנימין מהמערכה, ויבוא שילה ביום ההוא, ומדיו קרועים, ואדמה על ראשו, ויבוא והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה, כי היה לבו חרד על ארון האלוקים וגו'. ויאמר האיש אל עלי, אנכי הבא מן המערכה, ואני מן המערכה נסתי היום, ויאמר מה היה הדבר בני. ויען המבשר ויאמר, נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם, וגם שני בניך מתו חפני ופנחס, וארון האלוקים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלוקים, ויפול מעל הכסא אחורנית וגו', ותשבר מפרקתו וימות וגו'. מבואר בפסוק שעלי שומע את כל הדברים הקשים שארעו, שנס ישראל לפני פלשתים, ושהייתה מגיפה גדולה בעם, ועוד שבניו חפני ופנחס מתו, ועדיין מכל השמועות הללו לא מת, אבל כהזכירו את ארון האלוקים, מזה ויפול וימות, מכל הדברים הקשים מאד לא מת, אבל שביית ארון האלוקים זוהי השמועה הקשה ביותר מכל השמועות שהזכיר, ורק מחמתה מת עלי.
ובאמת שכבר בראשית הענין מבואר כן, שכתוב שעלי היה יושב על הכסא יד דרך מצפה, כי היה לבו חרד על ארון האלוקים, לא כתוב שהיה חרד שמא יפסידו במלחמה, רק חרד על ארון האלוקים. זהו הדבר הקשה ביותר שכלל ישראל נחסרו שנשבה ארון האלוקים, על זה צריך להיות חרד, וזוהי הבשורה הכי קשה לעלי ולכל ישראל בני נביאים.
גלה כבוד מישראל
בהמשך הענין שם כתוב 'וכלתו אשת פנחס הרה ללת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלוקים ומת חמיה ואשה ותכרע ותלד וגו', וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תראי כי בן ילדת ולא ענתה ולא שתה לבה. ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל על הלקח ארון האלוקים ואל חמיה ואישה. ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלוקים'. היא אמרה שני פעמים גלה כבוד מישראל, וכותב הרד"ק לבאר שבתחילה אמרה 'גלה כבוד' בעבור הארון שנשבה ובעבור מות חמיה ואישה, ושבה ואמרה בעבור הארון לבדו 'גלה כבוד' כי הוא עיקר הכבוד, הרי למדנו ששביית הארון הוא עיקר הכבוד שגלה מישראל.
תלמיד חכם – הוא ארון תורה שבעל פה
'ארון האלוקים' המוזכר בכתוב מקומו הוא בבית קדשי הקדשים, אבל מלבד ארון ברית ה' המונח שם, יש עוד ארון הברית, תלמיד חכם הוא גם בגדר 'ארון ברית ה', ודבר זה יש ללמוד מדברי הגמרא ביומא שתלמיד חכם בני עירו מצווים לעשות לו מלאכתו, ונדרש זאת מהכתוב על הארון שהיה במשכן 'ועשו ארון עצי שיטים', עוד דורשת הגמרא שם שתלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו ת"ח, מהכתוב בארון 'מבית ומחוץ תצפנו', הרי למדנו שתלמיד חכם הוא בגדר 'ארון'. גדולה מזו, הרי הגמרא אומרת שאם אין תוכו כברו אינו ת"ח, הרי מבואר שלא רק שצריך להיות תוכו כברו כמו הארון, אלא שאם אינו כמו הארון שהיה בקודש הקדשים אינו בגדר תלמיד חכם, הרי למדנו שצורת תלמיד חכם הוא כצורת הארון דייקא, והוא לעיכובא בכל הגדר של תלמיד חכם.
וצריך להבין מהו הענין שתלמיד חכם הוא הוא כמו ארון הברית שהיה בבית קדשי הקדשים.
בבית הלוי מביא דברי חז"ל שבלוחות הראשונות היו כתוב עליהן משנה וגמרא ודקדוקי סופרים וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כל התורה שבעל פה הייתה כתובה על הלוחות, ולא היה תורה שבעל פה כלל, רק כל התורה כולה הייתה תורה שבכתב, ורק כשמשה רבנו שבר הלוחות והכתב פרח וניתנו לוחות שניות, ועליהם היו כתוב רק את עשרת הדברות, ואז נתחדש הענין שיש בתורה חלק של תורה שבכתב שהוא כתוב על הלוחות, ויש חלק של תורה שבעל פה.
ויש להתבונן שנמצא שבלוחות הראשונות היה כל התורה כולה מונחת בארון הברית, אבל בלוחות שניות רק התורה שבכתב מונחת בארון הברית, אבל התורה שבעל פה אינה מונחת בארון, וצריך להתבונן איה המקום שהיא מונחת שם, והיכן הוא מקום הנחתה.
התשובה היא, שתורה שבעל פה צריכה ליכתב על לב כל אחד ואחד מישראל, לב כל אחד מישראל הוא במקום הלוחות, ועל ליבו הוא צריך לכתוב את התורה שבע"פ, כמו שכתוב 'כתבם על לוח ליבך', הרי מקרא מלא מפורש שהלב הוא בגדר 'לוח', וכך מבואר להדיא בגמרא במנחות 'הזהרו בזקן ששכח תלמודו שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון', הרי למדנו שלב תלמיד חכם הוא כמו הלוחות, שזקן עם תלמודו זה בגדר לוחות, וממילא נמצא שתלמיד חכם שעל לבו כתובים דברי התורה הוא הוא הארון של תורה שבעל פה, והוא עצמו ארון ברית ה', ולכן הצורה והמטבע של תלמיד חכם הוא כצורת וכדמות הארון, כי כתנאי הארון לתורה שבכתב, כן תנאי הארון של תורה שבעל פה שזה תלמיד חכם.
כתוב במשנה באבות 'אין כבוד אלא תורה', וכיון שנלקח ארון הברית הזה נסתלק כבוד מישראל, גלה כבוד מישראל, כמו שאומר הכתוב 'ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלוקים', ואף אנו נאמר אי כבוד כי נלקח ארון הקודש, גלה הכבוד והכתר תורה שעליו.
'אין בארון כי אם שני לוחות אבנים'
מה מונח בארון הברית. בעת שהכניס שלמה המלך את הארון לבית קדשי הקדשים כתוב במלכים 'אין בארון רק שני לוחות אבנים אשר הניח שם משה בחורב', הכתוב בא לומר מה יש בארון, אבל הכתוב אומר לא רק מה יש בארון, אלא מדגיש שמלבד הלוחות לא היה עוד בארון שום דבר, כי הארון הראוי ליכנס לבית קדשי הקדשים אינו רק מה שיש בתוכו, אלא הוא גם מה שאין בו, הארון הוא לא רק מה שיש בו את לוחות הברית, אלא הוא גם מה שאין בו עוד דבר זולתי זאת, כי אם יש בארון דבר נוסף על הלוחות, כי אז נמצא שהוא 'ארון' גם לעוד דבר מלבד הלוחות, הוא אינו בלתי לה' לבדו, וכזה ארון אין מקומו בבית קדשי הקדשים, בבית קדשי הקדשים יש מקום רק ארון של תורה, ולא לארון של עוד דברים.
זה היה הגאון המנוח זכרונו לברכה לחיי העולם הבא שלא היה בליבו שום דבר, לא היה נוגע לו שום ענין, בכל שנותיו, חוץ מתורה, רק תורה כל השנים, עליו נאה לומר 'אין בארון רק שני לוחות הברית אשר כרת ה' בחורב', זהו ארון הברית היותר נכבד.
אילנא דחיי
הגדרת שם ותוכן חיי הגאון המנוח זצ"ל הוא כדברי הנפש החיים 'צריך האדם לקבוע בלבו וידמה בדעתו, כי אלו היה טובע בנחל שוטף ורואה לפניו בנהר אילן חזק, ודאי יאמץ כח להתאחז ולהתדבק עצמו בו בכל כוחו, ולא ירפה ידיו הימנו אפילו רגע אחד אחר שרק בזה תלוי עתה כל חיותו, מי פתי ולא יבין שאם יתעצל ח"ו אף רגע אחד וירפה ידיו מהתאחז בו יטבע תיכף, כן התורה הקדושה נקראת עץ חיים, אילנא דחיי, שרק אותו העת שהאדם אחוז באהבתה ועוסק ומהגה בקביעות, אז הוא חי החיים האמיתיים העליונים, קשור ודבוק כביכול בחי העולמים יתברך שמו, דהקב"ה ואורייתא חד, ואם ח"ו יזניח תלמודו ופורש מקביעות העסק בה לעסוק בהבלי העולם והנאותיו הוא נפסק ונכרת מהחיים העליונים, וטובע עצמו במים הזדונים רח"ל וכו', וכמה צריך האדם לתקוע ולקבוע זה הענין הנורא במחשבות לבו בל תמוט, שכל האדם וחייו הוא רק אותו העת שהוא דבוק בתורה הקדושה, וכשמסלק ופורש עצמו הימנו לעסוק בנויו של זה העולם החשוך הרי הוא מסור ביד יצרו, ולמה לו חיים, כי כבר נטבע במים הזדונים רח"ל, ונשקע בעמקי מצולות הרע, ונחשב כמת ממש גם בעודו בזה העולם, הולך מדחי אל דחי, צלמות ולא סדרים ולא ידע כי בנפשו הוא'.
הגאון המנוח אחז באילנא דחיי בכל כוחו ולא הרפה ממנו בכל שנותיו, הוא חי את החיים האמיתיים העליונים, אחוז ודבוק בחי העולמים יתברך שמו.
וצריך לדעת שענין זה אינו רק למיוחדים, אלא זהו צורת החיים שהקב"ה רוצה מכל אחד מישראל שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד, שלא יעסוק בהבלי העולם הזה, וכל דבר חוץ מתורה הוא בגדר הבלי העולם הזה, ומי שעוסק בדבר אחר חוץ מתורה הוא בגדר יושבי קרנות.
אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל
מהו שיעור התורה שצריך ללמוד. כתוב במדרש משלי 'אמר רבי ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו, בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה, בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלושה, אז הקב"ה אומר לו בני, כל ההלכות למה לא שנית אותם וכו', בא לפניו מי שיש בידו הלכות הקב"ה אומר לו בני, תורת כהנים למה לא שנית וכו', בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב"ה בני, חמישה חומשי תורה למה לא שנית וכו', בא לפניו מי שיש בידו חמישה חומשי תורה, אומר לו בני, למה לא למדת אגדה וכו', בא לפניו מי שיש בידו אגדה אמר לו הקב"ה בני, תלמוד למה לא שנית וכו', בא מי שיש בידו תלמוד הקב"ה אומר לו בני, הואיל והתעסקת בתלמוד צפית במרכבה וכו' כסא כבודי היאך הוא עומד וכו'.
הגאון המנוח זצ"ל לא הניח מללמוד מקרא, משנה, גמרא, הלכה, אגדה, ספרא, ספרי, ירושלמי, מכילתא, רמב"ם טור שולחן ערוך, וזהו שיעור תורה שכל יהודי צריך ללמוד.
כתוב בגמ' בבבא מציעא 'כי הוו מינצי רבי חנינא ורבי חייא אמר ליה רבי חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מינצת, ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפלפולי'. וצריך להבין מה התועלת שיש בפועל מהיכולת של רבי חנינא להחזיר את התורה בפלפולו, והרי למעשה התורה לא נשתכחה מישראל ב"ה, ואם כן אינו אלא יחיד היודע את כל התורה, ומה טענה היא זו.
ושמעתי מכבוד תורת אבי מורי זצ"ל שמבואר כאן יסוד גדול שאם יש חכם אחד בדור שיודע את התורה זה נחשב שיש את התורה לכל הדור, כי התורה אינה שייכת ליחיד, התורה שייכת לכל כלל ישראל, וכשיש חכם בדור שיש לו את התורה, ויודע את כל התורה כולה, אז יש את התורה בכלל ישראל, וזה נחשב 'אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל', לא רק מפני שבפועל יש חכם אחד שיודע אז עדיין היא לא בגדר של נשתכחה, אלא מפני שעל ידי ידיעתו נחשב שיש את התורה הזאת לכל ישראל.
וזהו הטעם שבסיום של אחד כולם שותפים בשמחת המסיים, כי התורה אינה רק של המסיים, אלא התורה היא של כל ישראל, כל התורה כולה זה נקרא שיש תורה בדור.
ועכשיו, געוואלד, נחסר כל חלקי התורה האלו מכלל ישראל, הלא תדעו הלא תבינו כי בהסתלקות הגאון המנוח כלל ישראל איבד את חלקי התורה האלו, עכשיו כולם צריכים ללמוד ולקנות מחדש את כל חלקי התורה כדי שיהא תורה זו בישראל, עכשיו צריך ללמוד מסכת דרך ארץ, מסכת כלה, מסכת סופרים, מסכת גרים, ירושלמי, ילקוט שמעוני, מדרש, כל זמן שהוא היה בדור, היה בכלל ישראל את כל התורה כולה, ועתה נאבד מכלל ישראל חלקים גדולים מהתורה, צריך להרגיש את זה, חסר לכלל ישראל את כל התורה, האם לא צריך לבכות על זה, האם לא צריך להצטער על כך, הרי זהו עיקר הצער כמו שכתוב 'ויהי כהזכירו את ארון האלוקים ותאמר אי כבוד כי גלה כבוד מישראל', זה ענין אחד ממה שאירע לנו בפניא דמעלי שבתא, שנחסר חלק עצום של התורה מכלל ישראל, פשוט אין את זה בכלל ישראל, אין לנו את התורה הזו, היא אמנם כתובה על הספרים ואפשר ללמוד, אבל צריך שהתורה תהיה בכלל ישראל, ואת זה אין, זה נעדר מעמנו, ועתה חסרנו כל זה, איך אפשר לא לבכות, למי לא כואב הפסד התורה מכלל ישראל, הרי בשמחת תורה אנו שמחים עם התורה, ועתה עלינו שחלק עצום מהתורה נחסר מעמנו איך אפשר שלא לבכות ולהצטער על הפסד גדול כזה, מלבד הפסד עצם התלמיד חכם עצמו, הרי נחסר ונאבד חלק עצום של התורה מכלל ישראל.
ליבי ליבי על חסרון התורה מכלל ישראל – מעי מעי על העדר לומד התורה
עוד ענין יש בהסתלקות הגאון זצ"ל, בנפש החיים מייסד על הכתוב במשלי 'גמלתהו טוב ולא רע', ש'גמול' פירושו תשלום ושכר למי שעשה עמו טובה מקודם, ונתחדש בזה שלימוד תורה הוא טובה לתורה, ועל זה אמר הכתוב שמי שגומל טובה לתורה בזה שלומד אותה, התורה משלמת לו כגמולו, ולמדנו מדבריו יסוד גדול שהתורה צריכה וזקוקה שילמדו אותה.
הגאון המנוח שלמד כל חלקי התורה הוא גמל טוב עם כל התורה, ועתה 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה', כי עתה מי יסור לשאול לשלום כל חלקי התורה האלו, מי ילמד את כל התורה, מי ילמד מסכת ציצית תפלין ומזוזה, מי ילמד את כל התוספתות, מי ילמד את כל התרגומים, מי ילמד מדרש לקח טוב, מי מתחייב ללמוד את כל זה, מי ימנע עלבונה של תורה, התורה צריכה שילמדו אותה, וכמה צער יש כביכול לתורה בהסתלקות הגאון שלמד את כל חלקיה.
הנה כי כן, נסתלק מכלל ישראל חלק עצום מהתורה, ונסתלק לתורה מי שלמד אותה, ליבי ליבי על התורה ועל כלל ישראל, מעי מעי על התורה ועל כלל ישראל, על חסרון התורה, ועל דא ודאי קא בכינא.
כתוב בגמרא בסנהדרין בשעת פטירתו של רבי אליעזר, נטל רבי אליעזר שתי זרועותיו והניחם על ליבו, אמר אוי לכם שתי זרועותי שהן כשתי ס"ת שנגללין', מסביר רש"י הקדוש 'כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה כך תתעלם ותתכסה תורה שבליבי כשאמות לפי שלא שמשוני ולמדו ממני', ועתה נגלל הספר תורה.
כתוב במסכת שמחות 'שמואל הקטן נטל כל חמודות שבעולם והלך לו', נטל כל החמודות והלך לו הכוונה שלא נשתיירו ולא נשארו החמודות אלא הכל נלקח, איננו יכולים לדבר עכשיו על כל שאר החמודות שהיה להגאון המנוח זצ"ל ביראת שמים ועוד הנהגות ושאר חלקים ועניינים, אבל כל אחד צריך ללמוד תורה בכל היכולת ובכל הכח לגדור קצת את הפירצה.
כתוב בגמרא בשבת 'איזהו בן העולם הבא, אמר ליה ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר 'זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו', ומפרש רש"י, כשתמות תשמע כשיאמרו זה הדרך שהלך בה זה לכו בה מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
