מצוות סיפור יציאת מצרים לעתיד לבוא
בגמ' בברכות י"ב ב' כתוב מחלוקת בן זומא וחכמים האם מצוות זכירת יציאת מצרים נוהגת לעתיד לבוא, בן זומא אומר כל ימי חייך לרבות הלילות וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח, "אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר וכו' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים" והסיבה בגלל שלעתיד לבוא יהיו ניסים יותר גדולים וצרות אחרונות משכחות את הראשונות.
ושואל הפחד יצחק (פסח מאמר כד) הרי לית מאן דפליג שמצוות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו נוהגת לעתיד לבוא ומאי שנא. ועונה כיון שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים ולשון הרמב"ם "כאילו יצא עתה", ממילא זה לא צרות ראשונות שהאחרונות משכחות אותם אלא זה צרות אחרונות.
וכמדומני, התשובה פשוטה ממש, לכאורה מה הפשט בגמ', וכי בגלל שיש ניסים יותר גדולים לכן נפטרים מהניסים הראשונים? הרי יש מצוות עשה דאורייתא שצריך להזכיר את הנס הזה, וכמו בחיוב ברכת הגומל שאם קרה לאדם נס ונתחייב להודות ואחרי זה קרה לו נס יותר גדול, ודאי שהוא לא ייפטר מההודאה על הנס הראשון.
אלא, כתוב בחידושי אגדות לרשב"א (ברכות יב) שהמצוה של זכירת יציאת מצרים היא "כדי שנזכור בפה הניסים שעשה לנו ה' יתברך שהוציאנו ממצרים וכו' ועוד שנתחזק בנפשותינו מידת הביטחון", אין מצווה להזכיר נס מסוים שהיה, אלא המצווה היא להזכיר את הניסים [מסתמא היותר גדולים שיש] שמביאים לידי אמונה בו, ולעתיד לבוא כשיהיו ניסים יותר גדולים קיום המצוה יהיה בניסים האלה, וזו הסברא של הגמ' 'ולא יאמרו עוד' וכו'.
ומשא"כ במצוה של סיפור יציאת מצרים, המצוה היא לא להזכיר את ניסי ה', אלא לספר ביציאת מצרים, ולכן פשוט שהיא לא תתבטל לעתיד לבוא.
השביעני במרורים
השביעני במרורים הרוני לענה (איכה ג') יש מדרש מפורסם 'השביעני במרורים בלילי פסח של יום טוב הראשון, הרוני לענה בתשעה באב, ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח הרוני בלילי תשעה באב לענה' שניהם תמיד חלים באותו הלילה.
וחשבתי בדרך צחות, הלשון 'השביעני' הכוונה שאוכלים הרבה יותר מכזית, וזה בגלל שאנחנו רוצים לצאת ידי חובה כהלל שהיה כורך מצה ומרור, ומה שלא אוכלים מלכתחילה את הכורך, מכיון שמצה דאוריתא ומרור בזמן הזה דרבנן ואתי דרבנן ומבטל לדאוריתא (פסחים קטו) אבל אילו היה בית המקדש קיים היה מספיק שהיינו אוכלים מרור פעם אחת יחד עם המצה, זהו 'השביעני במרורים' בגלל ש'הרוני לענה'.
ותערב לפניך עתירתינו כעולה וכקרבן
ר' רפאל המבורג היה רבו הראשון של ר' חיים וואלזינע'ר, בעל שו"ת ושב הכהן, יש ווארט שמובא בשמו בספר בנין שלמה (הל' ברכות השחר א' א') אנחנו מתפללים "ותערב לפניך עתירתינו וכו' השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים" מה זה הלשון 'סדר העבודה' ולא מתפללים על עיקר העבודה.
בטור בתחילת אורח חיים כתוב, שמי שנתחייב חטאת יגיד פרשת חטאת "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת" ובסדר אמירת הקורבנות אנחנו אומרים קודם את פרשת עולה ואחר כך את פרשת חטאת [וגם בכל יום מימי חול המועד אנחנו אומרים קודם והקרבתם אישה עולה וכו' ואחרי זה שעיר עיזים אחד לכפר] והמג"א שואל שזה שלא כדין, כי הדין הוא (זבחים פ"ט) שחטאת קודמת לעולה.
יש בזה ביאור [אני לא זוכר אם ממנו או ממישהו אחר] הגמ' בזבחים שואלת, הדין הוא שחטאת קודמת לעולה ואילו ביולדת עולה קודמת לחטאת, ועונה הגמ' למקראה הקדימה הכתוב, ורש"י אומר "שתהא נקראת בענין תחילה" ותוס' שואל מאי קמ"ל, ואחד מהאחרונים מסביר, שלדין של אמירה כאילו הקריב, לזה התורה הקדימה עולה לחטאת, ולזה אין דין שחטאת קודמת לעולה.
עכ"פ הא מיהת מוכח, שבדין של נשלמה פרים שפתינו אין את הסדר של חטאת קודמת לעולה ועל פי זה ר' רפאל אומר בדרך דרוש, 'ותערב לפניך עתירתינו כעולה וכקרבן' לאחר שהתפללנו מוסף אנחנו מבקשים שזה ייחשב כאילו הקרבנו, ולכאורה מה חסר הרי כשהתפללנו מוסף אנחנו מבקשים שזה ייחשב כאילו הקרבנו, אלא מבקשים 'השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים' שיחזור הסדר של העבודה.
והבנין שלמה אומר, שזה מה שאנחנו אומרים 'תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם' למה זה כסדרם וזה כהלכתם? אלא כיון שבסדר שהם כתובים בתורה עולה קודמת לחטאת 'והקרבתם אישה עולה לה" ורק אחרי זה כתוב 'ושעיר עיזים אחד לכפר' ולכן אומרים שאת המוספים אנחנו לא נקריב כסדרם שבתורה אלא כהלכתם שחטאת קודמת, ורק את התמידים נקריב כסדרם 'את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'.
תשלומין בפסח שני
בקריאה בחול המועד בפרשה של פסח שני (במדבר ט ג) "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במועדו" ולכאורה כיון שכתוב שחדל לעשות הפסח ממילא הפסח מחייב כרת, ומה מוסיף הטעם כי קרבן וכו'.
יש מחלוקת תנאים בתחילת פרק מי שהיה טמא (פסחים צ"ג) רבי סובר שגר שנתגייר בין שני הפסחים חייב בפסח שני כיון שיש חיוב כרת על הראשון ויש חיוב כרת על השני, 'וכי קרבן' לא הכוונה נתינת טעם אלא חיוב נוסף, אבל ר' נתן סובר שמי שלא נתחייב בפסח ראשון פטור מלעשות פסח שני, כיון שהשני הוא תשלום על הראשון, 'וכי קרבן ה' לא הקריב במועדו' זה נתינת טעם, וא"כ קשה מה נתינת טעם בזה.
שיטת ר' נתן, שאם אדם הזיד בראשון ונאנס בשני או שהביא את השני, הוא עדיין חייב כרת על הראשון, כי אמנם כל החיוב של פסח שני הוא בתורת תשלומים לראשון, אבל זה לא פוטר, 'תיקוני לראשון לא מתקין ליה' ומה הפשט? הרי אם החיוב הוא להשלים את הראשון איך יתכן שזה לא ישלים ויפטור.
אלא התירוץ, ודאי שהשני משלים את הראשון, אבל אם הוא משלים את הקרבת הקרבן אבל לא את ההקרבה בזמנו, כי הרי הדין הוא להקריב את הקרבן פסח בי"ד ואת זה הוא לא עשה, וכמו אדם שנימול לאחר יום השמיני אמנם הוא קיים מצוות מילה אבל לא קיים מילה בזמנה, רק במילה אין כרת כי הכרת הוא על ביטול המילה ולא על מילה בשמיני, אבל הפסח הכרת הוא על פסח בזמנו, ואת זה הוא לא תיקן.
וזה הפשט בפסוק 'והאיש וגו' וחדל לעשות הפסח ונכרתה' ומה הטעם שהוא מתחייב כרת הרי יביא פסח שני, אלא מכיון שקרבן ה' לא הקריב במועדו.
