ויאמר מצרים אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים.
והיינו דרק עתה הבינו מצרים הענין הזה דה' נלחם להם במצרים, ויש בזה לימוד גדול, דאחר כל המכות וכל הניסים שבמצרים, עדיין היה כבד לב פרעה ועבדיו, ורק עתה לפני שטבעו בים, רק אז נתעוררו מצרים לראות שה' נלחם להם, ובשביל התעוררות זו שלפני מיתתן הי' תכלית כל המכות שהרי כתיב וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים, ומתי נתקיים זה, אלא בהזמן המועט עד שטבעו. ודו"ק בזה.
וירא העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
ויש להבין דלכאורה יראת ה' באה אחר אמונה וכל שמאמין בה' כראוי הוא בא לידי יראה והיה צ"ל ויאמינו בה' ויראו מה'.
אולם באמת נראה דכל אחד מישראל יש לו בפנימיותו האמונה בה' אלא שלמעשה היא מתכסה ע"י היצר הרע ונמנעת האמונה מלהגיע למעשה, וכשאדם מתחזק ביראת שמים היראה שוב שוברת את הכיסוי לאמונה, ומתגלה אמונתו ובאה למעשה וזהו דכתיב ויראו העם את ה' ואח"כ ויאמינו.
ה' איש מלחמה ה' שמו.
ומבואר דהנהגת הקב"ה עם מצרים היה באופן של מלחמה. וזה גילוי הנהגה מיוחדת שנתגלה להם שם. דיש והקב"ה מעניש הרשעים אבל אי"ז בגדר של מלחמה, וכאן נתגלה הקב"ה באופן ובהנהגה של מלחמה וכמש"כ אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים, וכ"כ במסות ובמופתים ובמלחמה. ובשיר הייחוד זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב כאיש מלחמות ידיו לו רב. ויום קרב היינו בזמן קריעת ים סוף והנהגה זו נגלה להם במצרים.
וכן מצינו במדרש תנחומא (פ' בא ד', הובא ברש"י וארא) גבי כל המכות שהיו בטכסיסי מלחמה, וכמו שמלך בשר ודם כשמדינה מורדת עליו משלח עליה לגיונות ומקיפים אותה ותחילה סוכר את אמת המים שלהם, חזרו מוטב ואם לאו מביא עליהם קלנאים (בעלי קולות) וכו' עד שהורג בהם, כך בתחילה הביא דם ביאוריהם ואח"כ צפרדעים שעשו קולות וכן כל סדר המכות, הרי שהמכות היו כדרך הנלחמים והוא משום דבא עליהם הקב"ה במלחמה.
ובזכריה כתיב גבי מלחמת גוג ומגוג, ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב. ופירש"י וכ"ה בתרגום שם דכיום הלחמו ביום קרב קאי על יציאת מצרים וקריעת ים סוף, והיינו דאז נתגלה בחינה של איש מלחמה, וצ"ב מה שהמשיל כיום יציאת מצרים וקריעת ים סוף.
ויש לפרש בזה דהנה ביארו הבית הלוי והפנים יפות דכל הגלויות הם המשך של גלות מצרים, וממילא הגאולה העתידה היא השלמת גאולת מצרים ומשו"כ ההנהגה דמלחמת גוג ומגוג תהיה בדוגמת הענין דמצרים, וכן מצינו במדרש גבי הברד דאבני הברד שנשארו ממכת הברד ירדו במלחמת גוג ומגוג, שנא' אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה. והיינו דיהא זה גמר והשלמת הגאולה ממצרים. ודו"ק.
מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף.
יש להעיר דבתחילה כתוב ירה בים סתמא ואח"כ כתוב בים סוף.
ונראה לבאר עפ"י מה דאיתא במכילתא שטבעו היינו בטיט, והיינו הטיט שהיה באופן מרכבות מצרים כמו שהביא רש"י, ונענשו בזה מידה כנגד מידה כנגד וימררו את חייהם בחומר נעשו להם המים כטיט ונשתקעו בהן. ועוד איתא במכילתא עה"פ ירדו במצולות מה ת"ל במצולות, מלמד שנפרץ הים הגדול לתוכו והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורענויות. ומבואר דלא רק מימי ים סוף היו שם אלא גם מהים הגדול.
לפי"ז יש לפרש דמרכבות פרעה וחילו ירה בים קאי על מה שטבעו במים וזהו לשון ירה, שהוא לשון השלכה, וזה היה למים, והמים הרי לא היו רק מימי ים סוף אלא גם מי הים הגדול, ועל כן כתוב בסתמא ירה בים. אולם סיפא דקרא דטבעו בים סוף קאי על מה ששקעו בטיט שהיה בקרקעית הים, וזה הוא קרקעיתה של ים סוף, על כן כתוב טבעו בים סוף.
ד' ימלוך לעולם ועד.
צ"ב מה ענין פסוק זה לשירת הים, ובתרגום יונתן אי' ענין ואמרין אלין לאלין איתו ניתן כליל דרבו וכו' דדיליה הוא כליל מלכותא והוא מלך מלכין בעלמא הדין ודיליה היא מלכותא לעלמא דאתי וכו' עיי"ש. והיינו דבעת שראו ישראל את הניסים והנפלאות שעשה להם בים סוף, אחר שנתנו שיר ושבח על זה, אמרו זה לזה לקבל על עצמם עול מלכות שמים.
וזהו ביאור מה שאנו אומרים בתפילת שחרית בברכת גאל ישראל 'יחד כולם הודו והמליכו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד'. דמלבד ההודאה והשירה היה גם המלכה, וזהו האמור כאן בסוף השירה ה' ימלוך לעולם ועד.
ותען להם מרים שירו לה' וגו'.
הנה אמר הגר"ח לבאר מהו ותען להם, ולא אמר הכתוב ותען להן, לנשים. וביאר הגר"ח דשירה הוי דבר שבקדושה שאינה נאמרת בפחות מעשרה אנשים, וע"כ הנשים בפנ"ע לא יכלו לומר השירה, ורק בהצטרפות לאנשים יכולות גם הן לומר שירה ולכך אמר הכתוב ותען להם, שהיה זה בגדר ענייה לאמירת השירה דהאנשים.
ומקור הגר"ח דשירה הוי דבר שבקדושה י"ל דהנה בכתובות ז' ב' דרש ר' אבהו דברכת חתנים בעשרה מקרא דבמקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל, ופירש"י דבמקהלות היינו קהל ואין קהל פחות מעשרה, ור"נ שם מייתי ברייתא דר"מ ס"ל דהך קראי קאי על שירת הים ואפי' עוברין במעי אימן אמרו שירה על הים.
ויש לבאר דגם לר"מ דקאי הך קרא על שירת הים, בעי' ג"כ עשרה לשירת הים, דהא כתיב במקהלות, הרי דהשירה הוי דבר שבקדושה דמה"ט הוא דבעי עשרה. [וכן איתא בבעה"ט פ' מסעי עה"פ ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות ע"ש במקהלות ברכו אלוקים דדרשי' מיניה שאפי' עוברין במעי אימן אמרו שירה, וזהו ויסעו מחרדה פי' מחרדת מצרים שהי' נוסע אחריהם, ויחנו במקהלות. מלמד שנעשו קהלות קהלות לומר שירה, והרי אזיל בשיטת ר"מ דקאי על שירת הים, ועם כ"ז דריש במקהלות שנעשו קהלות לומר שירה].
אמנם י"ל דגם לרב אבהו דפליג וס"ל דהאי קרא קאי אברכת חתנים, ס"ל ג"כ דשירת הים הוי דבר שבקדושה, דהנה בסוטה ל' ב' נחלקו איך אמרו לשירת הים דר"ע ס"ל דהי' כגדול המקרא את ההלל, ופירש"י כגדול המקרהו לציבור להוציאן יד"ח, ור"נ סבר דהי' כסופר הפורס על שמע. ופירש"י כסופר מלמד תינוקות והוא תדיר בבית הכנסת ופורס על שמע לעשרה הנועדים, עכ"ל. ומבואר מזה שהי' באמירת השירה ענין של ציבור והצטרפות ואמירה ביחד, והנה בברכת עזרת אבותינו מצינו דתיקנו לומר 'יחד כולם הודו והמליכו ואמרו' וכו' וחזינן דזהו שבח דיחד אמרו שירה הרי דהיה צירוף דכל ישראל יחד אמרו שירה.
