הביאני אל בית היין
"כשם ששיכור אינו שולט בעצמו בשעה שהוא רואה את היין ואינו יכול להינזר ממנה, כך אני איני יכול לעצור ברוחי כאשר אני שומע דברי תורה, נסחף אני וצולל בימה".
כך התבטא על עצמו מרן ראש הישיבה רבי אליעזר גורדון זצ"ל, באותה אהבת תורה שלא ידעה גבול ומיצר ייסד רבינו את הישיבה הקדושה 'טעלז' וכך השתית את יסודתיה, באותו שעשוע עליון, באהבה שאהב רבי אליעזר את התורה נדבקו כל באי שעריה מיום הקמתה.
סיפר מורינו ראש הישיבה הגר"ב סורוצקין שליט"א בשיעור הזיכרון לרבינו בהיכל הישיבה את העובדה הבאה:
כאשר השיא מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל את בנו רבי משה, כיבד את רבינו בסידור קידושין, כשנשאל ע"ז אמר אינני אומר שהוא הגדול מכולם בגדלות בתורה, אבל באהבת תורה הוא הגדול מכולם, אין שני לו!.
היה זה לאחר עזיבתו של הגר"ש שקוף את הישיבה ורבינו פנה למרן הגר"ח בו הוא ביקש ממנו לבוא ולכהן בראשות הישיבה בטעלז, אלא שרבינו כתב את דברים הבאים, שבאם נוכחתו שלו תפריע לרבי חיים "הנני מוכן לעזוב את הישיבה". את הישיבה אותה הקים הוא ומצליחה כל כך, אבל הוא מוכן לעזוב אותה כי הוא משוכנע שרבי חיים יתרום לישיבה יותר ממנו.
השדות של טעלז מדיפים ריח של "קצות החושן", טבע הגדול ממינסק את מטבעה הידוע של הישיבה הקדושה. כל ימיה של הישיבה הוכתרה ראשונה בממלכת התורה במלחמתה של תורה ובריתחא דאוריתא בהזדמנות אמר רבינו בהתרגשותו על הישיבה "יבנה נבנית. יבנה נבנית".
באהבת התורה שלא ידעה גבול בנה רבינו את הישיבה וכך הנחיל לכל תלמידיה, בהשרשת תשוקה עצומה לגדלות בתורה.
בתולדותיו נכתב על דרכו, "השריש בליבם לראות בלימוד התורה חזות הכל ולימד כי שיא השלימות של מחשבת האדם הנברא בצלם – הוא תורת אלוקים חיים".
ליקטנו עובדות וזכרונות כפי שנרשמו על ידי תלמידי הישיבה, על כוחו הגדול של רבי אליעזר, על אהבת התורה שהנחיל, ועל משנתו של רבי אליעזר – קב ונקי.
באהבה שאהב רבי אליעזר את התורה
בהיותו רבה של סלבודקא, השתתף יום אחד בברית מילה ובחזרתו בעת עוברו בסמוך לבית המדרש בעיר, שמע הוא את אחד הבחורים מציע לפני חבירו קושיא והלה מתרצה לו בדוחק.
רבינו שלא יכל לעצור מבעד רוחו, ניסה להיכנס לבית המדרש ליישב את הקושיא אלא שדלת בית המדרש היתה נעולה מפני נערי הרחוב, הוא דפק על הדלת אך אין עונה לו, שכן לא ידעו הם מי הוא הדופק, משראה שלא נענים לו לא היסס רבינו וטיפס על החלון הגבוה וקפץ לתוך בית המדרש כדי לענות על השאלה.
עוד סיפרו עליו, כי בהכתרתו לרבנות סלבודקא, התקבצו גדולי סלבודקא וקובנה לשמוע את שיעורו של רבינו, השיעור נמשך שש שעות רצופות, ובתוכם הוכרח רבינו להחליף את בגדיו שלוש פעמים מזיעה שנגרמה ממאמצו הרב להעמיד את שמועתו.
בהזדמנות בה תלמיד מהישיבה שוחח עם הרב בלימוד ונתאחרה השעה עד לאחר חצות הליל, בני המשפחה לא העלימו את רוגזם מהתלמיד הצעיר, והעירו לו כי בשעה זו כבר הגיע עת מנוחה. רבינו ענה ברוגזה: "הניחו לי זהו התענוג הגדול ביותר עבורי".
מסירתה כנתינתה
באמנות חינוכו, בשיטתו החותרת להבנת התורה, ובצורת מסירת שיעוריו, חינך רבינו את תלמידיו לכוח החידוש, לפתח את כוח החידוש ואת יכולת ההבנה אצל התלמידים עד מיצוי היכולת ממש, וכך זכתה טעלז כל ימיה להיות בית היוצר לבעלי תריסין, להעמיד את גדולי התורה שבדור האחרון, ולהיות כור היתוך לעיונה של תורה.
תלמיד הישיבה מרן הרב מפונבי'ז סיפר פעם על רב מפורסם מאותם הימים שפגש פעם את רבינו ושאלו: לצורך מה כל השיעורים שלכם? וכי לא די ללמד את הבחורים גפ"ת בשופי ולחזור בפניהם על חידושי האחרונים בלא תוספות?
רבינו השיב בשאלה: פשטידה מר אוכל בשבת? השיב לו הן, וכיצד מכינים את הפשטידה? אינני יודע. ובתכם יודעת? הן. איך ומדוע היא יודעת דבר שמר בגילו אינו יודע? מכיון שהיא נמצאת במטבח ורואה את כל תהליך ההכנה, השיב.
רבינו חייך ואמר, אף אני מכין את תלמידי לחדש ולהבין בתורה, איך? משתף אני אותם בתהליך לימוד הסוגיא, ביצירה ובהבשלה של החידושים, בשיעורי מכניס אני אותם כביכול לתוך 'המטבח' שלי, כך ילמדו הם איך לחדש ולהבין בתורה.
דרכו של רבינו במסירת שיעוריו הייתה, וכך חינך את תלמידי הישיבה, כי ה'שיעור' צריך להיות בתביעה מהתלמידים לשותפות במשא ומתן, רק בדרך זו סבר שניתן לפתח את ה'הבנה' כראוי. תלמידיו סיפרו, כי ככל שהיה שיעורו נעצר יותר וככל שהתלמידים הרבו בשאלות וקושיות היה רבינו מתענג יותר ויותר.
הגרב"צ פלמן זצ"ל סיפר ששמע ממרן הרב מפונבי'ז זצוק"ל, כי פעם החליטו הוא וחביריו שלא לשאול את רבינו שום שאלה במהלך השיעור, משחלפו מספר דקות מתחילת השיעור ולא נשאלה שום שאלה הפסיק רבינו את השיעור והפטיר אינני רגיל למסור שיעור בבית החיים…
את שיעורו של רבינו תיארו תלמידיו "השיעור היה נראה כשדה קרב ממש ורבינו כגיבור מלחמה, כל הישיבה הייתה כמרקחה, לפעמים היה נכנס באמצע השיעור לבין התלמידים להתווכח עימהם כאחד מהם בלהט בריכוז כל החושים, כאשר כולו קורן מאור הסברא והחידוש".
בתיאור תלמיד נוסף על השיעורים נכתב כך: "בשעת השיעור היה כולו תוסס ובוער בריתחא דאוריתא, היה ממש כאילו שוכח את עצמו, כל העולם ומלואו כאילו חדל להתקיים בשבילו וכל רחשי נפשו היו מצטמצים אז רק בחידושי התורה הנפלאים שהיה מחדש במהירות מופלאה". עוד כותבים תלמידיו, "מי שלא ראה שמחתו בחדשו חידושי תורה ועסקו בהם עם תלמידיו לא ראה שמחה רוחנית טהורה ועליצות נפש עליונה מימיו".
אבל מלבד צורת השיעור, כך היה תובע מתלמידיו וכך היה מחנך את תלמידיו כי הדרך לגדלות בתורה היא רק במסירות גמורה ובהתשקעות מוחלטת בלימוד. מספרים תלמידי הישיבה, כי רבינו היה רגיל לתבוע מהם להיות: "ליגן אין לערנען" [מונח בלימוד, שקוע בלימוד].
ישיבה בחותמו של כהן גדול
רבינו ביסס והעמיד לישיבת טעלז 'תבנית חדשה' הן בצורת הישיבה והן בצורת ושיטת הלימוד. ועם השנים הרבה מצורת הישיבה דטעלז והנהגותיה נתאזרחו באחיותיה של טעלז, הישיבות דליטא. השפעת הישיבה ועיצוב הצורה לא פסחה מן הסתם על אף ישיבה בליטא, מי ברב ומי במעט. בהשפעתה של טעלז נשתנה קלסתר עולם הישיבות כולו.
רבינו העמיד את צורת הישיבה, בריתחא דאוריתא הטלזעאי'ת המפורסמת שהייתה לחם חוקה של בניה בכל ימיה, והן בשיטת הלימוד שהעמיד רבינו שיטת ההבנה, רגיל היה על פיו "מי שאין לו אלא מה שלמד גם מה שלמד אין לו. סימן שלא הבין" טעלז דחתה את הפלפולים שהיו נהוגים עד אז, והעמידה את הבנת יסוד הדין והענין במרכז הלימוד, היא הנהיגה והעמידה את הלימוד ב'קצות החושן' כחלק מסדרי הלימוד ממש, דבר שהיה חידוש עצום באותם שנים, כמו"כ היא ייסדה את מהלך השיעורים שלא לפי סדר הדף אלא לפי 'הענין' ויסוד 'הסוגיא'.
גם בשאר תהלכותיה, העמידה טעלז מסמרות בצורת הישיבה, הן בחלוקת הישיבה לשיעורים דבר שהפך לנחלת הכלל, והן בקביעת לימוד המוסר בכל יום, והן בביטול אכילת הימים אצל בעלי הבתים שבעיר.
ראש הישיבה – אבי תופסי התורה
רבינו לחם על כבודה של תורה ובניה שהיה מושפל באותם ימים, הוא תבע בתוקף לנהוג בהם כבוד, בטעלז אף שינו את המונח 'ישיבע בחור' שהוחשב אז לכינוי מלווה בגנות לכינוי המכובד 'ישיבע מאן'.
באופן כללי חינך רבינו וכך היה חינכה טעלז בכל שנותיה להקפדה על לבוש ראוי ומכבד, והדריכה על חובתו של בן התורה להיות מכובד בעיני עצמו, ואח"כ בעיני הבריות.
רבינו ביטל בישיבה את אכילת ה'ימים' שהיה נהוג בעולם הישיבות דאז, ישיבת טעלז הייתה הראשונה שביטלה ואסרה את המנהג שהיה בו השפלה רבה לתלמידי הישיבות, שנצרכים היו לחסדיהם של בעלי הבתים, הרגשת תלות זו הייתה משפלת ומבוזה, בפרט בכך שרבים מבעלי הבתים לא היו נוהגים בהם את הכבוד הראוי.
בישיבת טעלז בוטל כליל המנהג, נאסר על התלמידים לאכול 'ימים', ותחת זאת הונהג כי על התלמידים העשירים לכלכל את עצמם והתלמידים מהשכבות החלשות היו מקבלים 'קצבה' מהישיבה ללינה ולמזונם. דבר זה הוביל לכך שבמקום שתלמידי הישיבה יהיו תלויים בחסדי בעלי הבתים, פרנסת בעלי הבתים הייתה תלויה בבחורים, ובהתאם לכך השתפרה פלאים ההנהגה וכבודם של בני התורה הושב.
אירע ונכנס לבית רבינו אחד מעשירי ופרנסי טעלז, אחד הבחורים קם ממקומו והגיש את כיסאו לאורח, כשיצא הלז מביתו נזף הרב בתלמיד "כבוד התורה עדיף מכבודו של בעל-הבית, גם בעלי בתים חייבים בתנו כבוד לתורה".
ארבע מאות בנים יחידים
אהבתו של רבינו לתלמידיו הייתה ללא גבול. 'את התלמידים היה מכנה 'הילדים שלי' הוא דאג לכל מחסורם ממש, שיהיה להם אוכל כראוי בגדים ואף לנעלים דאג שלא יהיו קרועות חלילה. והיה מוכן ללכת באש ובמים כאשר אחד מבני הישיבה היה חולה' כותבים תלמידיו.
סיפר מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל, פעם שאל אורח את רבינו על בחור פלוני שלמד בהתמדה מי הוא, ונענה רבינו הוא 'הבן היחיד שלי', לאחר מכן נשנה הדבר שוב ושוב ועל כולם אמר זה בני יחידי, לפליאתו של האורח, אמר רבינו אצלי כל בחור מהישיבה הוא בן יחיד! יש לי ארבע מאות בנים יחידים.
תלמיד הישיבה הרב מפונבי'ז סיפר, כי בתקופת המחלוקת בישיבה נכנס אצל רבינו בענין טענות התלמידים, היה זה בעת שהיו התלמידים שהורחקו מהישיבה לומדים ב'יונשן קלויז', רבינו שאלו: מה הם עושים עכשיו? הרב מפונבי'ז שכונה יוש'ע קולר ענה: "מלערנט בהתמדה און מהונגערט" [לומדים בהתמדה ורעבים ללחם], רבינו החוויר, ומיד הוציא עשרים וחמשה רובלים ומסר לו כדי לתת לאותם הבחורים שסילק מהישיבה.
בהיותו ברבנות קלעם, התכנסו סביבו בחורי העיר לקבל תורה מפיו. אירע פעם שנלקחו מספר בחורים לצבא, בעלי הבתים החשובים דקעלם סובבו על הפתחים בכדי לגייס סכום הראוי לפדות את הבחורים בו אולם הדבר לא עלה בידם, משלא הצליחו לגייס את הסכום נטל רבינו את עטרות ספרי התורה שבבית הכנסת ומשכן אותם בכסף ובכסף זה פדה את התלמידים.
כאשר גבאי המקום נתרעמו על כך, נענה רבינו ואמר "העטרה הנאה ביותר לספר התורה היא לימוד התורה של הבחורים".
"ר"מ ואב"ד"
לצד הנהגת הישיבה ברמה, כיהן רבינו בכל הזמן הזה כרב העיר ואב"ד טעלז. מפלאיה של שלשלת טעלז הוא כהונתם הרמה של גדוליה ברבנות העיר לצד ראשות הישיבה כאשר היה מלפנים בישראל, בד בבד מחד גיסא מעמידים הם את תלמידיהם בשידוד העמקים ובעומקה של הלכה, ומאידך גיסא משמשים הם ברבנות העיר ומורים הלכה למעשה, את המעשה אשר ייעשון.
כרבה של טעלז שקד רבינו על תקנות צאן מרעיתו הכלל והפרט, ולא חת מפני איש, בעצמו היה מסתובב בשווקים ומודד את משקולותיהם של בעלי החנויות, לאחר שראה שהדבר הוזנח ונעשה כהיתר, ונלחם בכל עוז עד לתיקון הדברים.
במקרה אחר בו הפריץ המקומי החליט על השגת גבולו של החלבן המקומי בעיירה ונתן את התפקיד לאחר אסר רבינו בחרם את קניית החלב ממשיג הגבול ולא היה איש הקונה אותו, הפריץ התקומם על 'עזותו' של הרב הגיע לבית רבינו והזהירו מהשלכות מעשיו, אלא שרבינו ענהו 'הדין הוא הגורם המכריע אצלי ואני מוכן למסור נפש על קיומו והשלטתו'. הפריץ נכנע וסיפר כי שאל את המושל המחוזי שבקובנה איך לנהוג מול עזותו של הרב, אלא שזה ענהו 'עם הרב מטעלז לא תוכל לעשות מאומה, לא תשפיע עליו בשום איומים והשתדלויות".
סיפור מעניין אירע באסיפה אותה כינס רבינו לצורך הקמת מקווה חדש, אלא שהנוכחים באסיפה החלו לטעון שאין בכך צורך דחוף עתה וקופת הקהל ריקה מכסף וכו', אלא שרבינו ששהה באסיפה כלל לא הקשיב לדבריהם ומונח היה בסוגיא אחת שטרדה את מנוחתו ולא שמע כלל את דבריהם, לכשסיימו לדון בדבריהם דפק רבינו על השולחן ואמר: 'אם כן כולכם מסכימים שנחוץ לבנות את המקווה החדש נותן אני את ברכתי שיהיה בשעה טובה ומוצלחת'. ואכן לא נותרה ברירה והמקווה החל להבנות מיד.
אגב, את מבנה המקווה וכן את בנין הישיבה תכנן רבינו בעצמו, כשהוא מביא סימוכין לדבריו מסוגיות הש"ס ומדברי התוספות.
רועה עדת ישראל
בנוסף להעמדת התלמידים בישיבה והרבצת התורה ורבנותו היה מקברניטי האומה בשעות קשות אלו לאומת ישראל.
רבינו יחד עם מרן הגר"ח הלוי זצ"ל ומרן הגרח"ע גרודיזנסקי זצ"ל פעלו להקמת ארגון שיאגד תחתיו את כלל היהדות החרדית העולמית והקים את הארגון 'כנסת ישראל' שהיה הבסיס להקמת 'אגודת ישראל' העולמית, בהמשך בשנת תרס"ט אף נסע להמבורג להשתתף באסיפה יחד עם הרב יעקב רוזנהיים זצ"ל בה הוחלט על הקמת אגודת ישראל.
רבינו אף פעל רבות להקמת עיתון על טהרת הקודש, באחד ממכתביו הוא מאשים את העיתונות החופשית בירידת הדור ובהפקרות שדבקה בצעירי ישראל בתקופות ההם, העיתונות שזרעה לעג וארס בקודשי ישראל, וכלשונו על מצב בני הנעורים "היו אתמול חד עם ה' ותורתו היום נהפכו לפוקרים גדולים רחמנא ליצלן" עוד הוא כותב שם "מעט מזעיר הם הרבנים הדואגים לטובת הרוחניות במדינתינו".
אגב, הצעת הרבנות היחידה שהיה מוכן רבינו לשקול היה בשנותיו האחרונות כאשר הציע הגר"י בלאזר זצ"ל לרבינו את כס רבנות 'עיר הקודש ירושלים'. לבטיו של רבינו היו כפי שהוא עצמו פירטם, מחד גיסא מעלת קדושת ארץ ישראל ורצונו להקמת ישיבה בירושלים שתהיה ברמתם של הישיבות בליטא. ולעומת זאת צידודו שלא לעלות לירושלים היה עזיבת ישיבתו בטעלז ונטישת המערכה על ביצור היהדות והאמונה וגורל היהדות הנאמנה ברוסיה ובליטא, לבסוף מטעמי בריאות אסרו רופאיו את העליה לעיר הקודש.
על משנתו של רבינו לנסיונות דור האחרון, מספר רבה של מוסקבה הר"י מזאה זצ"ל בזכרונתיו על שהותו עם רבינו בעיירת מרפא וכך הוא כותב: היינו משוחחים בעניני הכלל ובצרות ישראל שמנסרות את חלל העם, ובכל פעם היה רבי אליעזר אומר:
"אין שום עצה ותבונה רק לשוב אל ה' אלוקינו ללמוד את התורה בשקידה יומם ולילה, עד אשר ישקיף ה' ממרום וישלח לנו את משיח צדקנו. התורה, התורה, היא מקור חיים. ורק היא ועוד הפעם היא".
"בלעדיה נרד למטה והצרות האחרונות ישכחו את הראשונות, תקומה לא תהיה לנו עד שנשוב אל התורה לקיים את חובתינו המשולשת, ללמוד. ללמד. ולקיים את כל דברי התורה הזאת".
שקעה חמה
בשנת תרס"ח פרצה שריפה בטעלז שכילתה רבים מבתי העיר ואת הישיבה הקדושה בתוכם, הישיבה גלתה לעיר פולנגיאן הסמוכה, ורבינו נטל על עצמו את בניית הישיבה מחדש ובנה מחדש את בנין הישיבה על תילו, והיה הבית האחרון גדול מן הראשון.
בשארית כוחותיו בנה רבינו את בניין הישיבה, היה זה אחרי התקף לב שעבר, עול החובות שנגרמו מכך ומהחזקת הישיבה היה עצום ולשם השלמת הבנייה בשנת תר"ע יצא רבינו ללונדון לגייס את נדיבי העם בלונדון גילה רבינו קרירות ואדישות רבה והיה בצער רב וביגון מכך, ובד' אדר תר"ע נסתלק רבינו בפתאומיות, בהיותו בניכר בשליחות למען הישיבה הקד' נתעלה למתיבתא דרקיעא. ויבכו אותו כל עדת ישראל, ותרב בבית יהודה תאניה ואניה על סילוק הארז שבלבנון.
בתולדות רבינו מצויין "קהילת לונדון הקימה אוהל גדול על קברו ובו דולק נר תמיד עד היום הזה, ובכל עת צרה באים הרבים להשתטח על קברו ולשפוך שיח".
לאחר סילוקו של רבינו באדר תר"ע, מונה חתנו מרן הגאון רבי יוסף לייב בלוך זצ"ל לכהן בראשות הישיבה וברבנות העיר יחד עם מרן הגר"ח רבינוביץ זצ"ל.
לפי שמסר נפשו עליה – אמרין משמא דגמרא
בספר התולדות מובא דברים שאמר אחד הגדולים על מורשתו של רבינו, וכך היו דבריו:
"זה שהיה ממקימי ומקיימי עולם הישיבות בזמן הכי קשה מבית ומבחוץ – מן המפורסמות. ידוע גם חלקו בעיצוב דמות בן הישיבה עד כדי ריתחא, שעל ידה קרמו עוד וגידים 'הריתחא דאוריתא' ו'הצורבא מרבנן' כמו שהיו בימי חז"ל, וחלקו של רבי אליעזר בזה נשתקע בבניין עולם התורה, בנין עדי עד. גם ידוע שכל אורח המחשבה ועיקר תמצית ה'לומדות' היה מכוחו, גם זה ידוע".
"אבל פחות ידוע חלקו ב'אוצרה של יבנה', ב'מטיין בי מדרשא' בבירורי העיון והליבון שבישיבות שכבר שואבים מהם מלוא חופניים – כידוע".
"ואפשר להסביר זאת עפי"ד התוס' (גיטין ל"ו ע"ב) בטעם מה שבי"ח דבר קיבלו גזירותיהם ואי אפשר לבטלם אף ע"י בית דין הגדול מהם ואפילו יבוא אליהו, מפני שעמדו להם בנפשותיהם".
"והוא מעין מה שאמרו בגמ' (ב"ק ס"ח ע"א) שהמוסר עצמו על דברי תורה אין אומרים ההלכה משמו, דאמרין משמא דגמרא. שזוכה שאין ההלכה נקראת על שמו, כי אם דברי תורה הם, ועל כן אף הגדול מהם אין יכול לבטל דינם. ומה מאוד יוצדק הדבר על רבי אליעזר מטעלז ודכוותה שדבריהם הפכו להיות משמא דגמרא –
לפי שמסרו נפשם על דברי תורה!.
הצליח חפצינו בידינו: מגדל עוז ליהדות!
היה זה בתקופת 'פולמוס המוסר' בעת שהעמידו רבותינו את תקנת חיוב לימוד המוסר בכל יום, הדבר היה חידוש אז בעולם הישיבות ומחרחרי ריב הלהיטו את אש המחלוקת בישיבה, מששמע על כך רבינו מרן הגר"א גורדון התעלף רבינו מרוב צער, ולמחרת מסר שיחה נוקבת בפני בני הישיבה כאשר לאחמ"כ סילק את בעלי המחלוקת מן הישיבה. אחד מתלמידי הישיבה הגר"י ורפטהיג זצ"ל מח"ס שלמי ירוחם, מביא בספרו את השיחה הכאובה, כאשר בתחילת הדברים רבינו מבאר את סיבת ומטרת הקמתה של הישיבה:
"עמוד התורה מעמדו איתן לא על בעלי הבתים שקובעים שעה קצרה לתורה אחר התפילה, ולא על הבחורים הבודדים למקומתיהם שלומדים בפני עצמם בבתי מדרשיות שבעיירות והשטן של רוח הזמן מרקד ביניהם בתהפוכתיו וגוזל אותם מזרועות התורה, אלא על ציבור הלומדים בישיבות – מבצרי עוז בפני רוח הזמן".
"מלפנים בישראל חדר קרן התורה ואורה לכל פינה ופינה בעולם היהדות, אב ובנו ונכדו וחתנו למדו בבית המדרש והחזיקו זה בזה, העשירים היו מוקירי רבנן והשיאו בנותיהם לת"ח ובחורים לומדי תורה ראו את שכרם בעוה"ז, מה שאין כן בזמנינו שכל מי שלומד תורה אין מתן שכרה בצידה וודאי שאינו מתכוין אלא לשם שמים להגדיל תורה ולהאדירה ושכרו שמור לו לעולם הבא, ומה אנו רואים? בתי מדרשיות ריקים! ואפילו השרידים המעטים הלומדים בהם מתרשלים בלימודם בלי רוח חיים וקרן התורה מתרופפת והולכת כל יום!"
"לשם כך יסדנו הישיבה הזאת, וכינסנו בה כל בחור בעל כישרון בישראל מטובי האומה הישראלית שיהיו הכל לומדים בצוותא חדא ואיש לרעהו יאמר חזק. ובעזרת השי"ת הצליח חפצינו בידינו, הבחורים היו יושבים ועוסקים במשא ומתן של הלכה ומחדשים חידושי תורה בדברים מאירים ומשמחים
