בדין פרסומי ניסא
בשו"ע או"ח סימן תרע"א כתב, ומדליקין ומברכין בבית הכנסת. ובבית יוסף הביא דברי הריב"ש בתשובה שהקשה איך מברכין על הדלקה בבית הכנסת, אע"פ שאינו מעיקר הדין והחיוב של הדלקת נר חנוכה, ותירץ דמנהג ותיקין הוא, ומברכין על המנהג כמו שמברכין על הלל דראש חודש. ובחכם צבי (תשו' פ"ט) הקשה דדעת הרמב"ם (פרק י"א מהלכות ברכות הל' ט"ז) דכל דבר שהוא מנהג, אע"פ שהוא מנהג נביאים כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראש חודש ובחול המועד של פסח, אין מברכין עליו. ובשו"ע בהלכות ראש חודש (סי' תכ"ב) מסיק דעדיף טפי שלא לברך על הלל בראש חודש וכדעת הרמב"ם, והקשה החכם צבי דלפי זה אין לומר דהטעם דמברכין על הדלקה זו משום דמברכין על מנהג, דהרי דעת השו"ע עצמו דאין מברכים על מנהג.
והנה בעיקר מצות הדלקת נר חנוכה שהוא משום פרסומי ניסא, נראה דפרסומי ניסא אינו רק טעם המצוה, אלא בעיקר התקנה יש בזה עוד, דפרסומי ניסא הוי קיום לעצמו, ושם מחייב בפני עצמו, דהנה התוס' בשבת (דף כ"ג ע"ב) כתבו דכשראש חודש טבת חל בשבת, יש להפטיר בנרות דזכריה, משום פרסומי ניסא, ובהפטרה שמזכיר בה נרות, יש עוד יותר פרסומי ניסא מבקריאת התורה שאינו מזכיר בה נרות, ולכן עדיפא מלהפטיר בשל ראש חודש שהוא תדיר. והדבר צריך ביאור דהרי אין לנו משום פרסומי ניסא, יותר מעיקר המצוה של הדלקת נר חנוכה, ויותר לא תקנו, ולא נזכר בגמ', ומהו ענין קריאה בעניינא דנרות משום פרסומי ניסא, וכי הך פרסומי ניסא עניינא בעלמא הוא, ואינו שייך להפרסומי ניסא של עיקר ההדלקה.
ומבואר מזה, דמלבד עיקר החובה של הדלקת נר חנוכה, שטעם המצוה הוא משום פרסומי ניסא, עוד יש דין בפני עצמו של פרסומי ניסא, שהוא קיום דין של פרסומי ניסא, שאינו שייך לדין הדלקה נרות.
ונמצא דבדין פרסומי ניסא נכללו שני דינים, ותרתי איתנייהו בדין פרסומי ניסא, א' דין הדלקת נרות, ועוד דין וחיוב כללי של פרסומי ניסא, ששייך לקיים זה בכמה אופנים נוספים.
ומעתה נראה לומר דזהו ביאור דברי הריב"ש דמנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא, היינו דמשום חיוב דפרסומי ניסא, אז מלבד עיקר חובת ההדלקה של כאו"א בביתו, הנהיגו עוד הדלקה מחודשת בביהכ"נ, מה שלא נזכר בגמ'.
ובזה יש ליישב מה שמברכין על הדלקה זו גם לדעת הרמב"ם, דאף שאין הדלקה זו מעיקר מצות הדלקת נר חנוכה, אבל היא מכלל המצוה של פרסומי ניסא, ואף שההדלקה עצמה הויא מנהג, מ"מ יש בזה קיום של מצוה הכללית של פרסומי ניסא שהיא מצוה וחובה, ועל קיום זה שפיר שייך לברך.
והנה לשון השו"ע מדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא. ועל פי המבואר יש לפרש בדבריו דמה שאמר משום פרסומי ניסא, הוא נתינת טעם גם על ההדלקה וגם על הברכה, דמברכין משום קיום של פרסומי ניסא שבזה.
והנה בבית יוסף הביא דברי הכל בו וזה לשונו, וכתב טעם אחר שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם, ולסדר הברכות לפניהם, לפי שיש בזה פרסום גדול לשם יתברך וקידוש שמו כשמברכים אותו במקהלות ע"כ. ומבואר בדבריו שלא רק במעשה ההדלקה יש פרסומי ניסא, אלא דגם בהברכות עצמן יש פרסום גדול לשם יתברך ויש בזה קידוש שמו. ונמצא מדבריו ענין מחודש שהברכות עצמן הוו מכלל הקיום דפרסומי ניסא. וצריך עיון דהרי בגמ' לא נזכר רק שההדלקה עצמה היא משום פרסומי ניסא.
ובעל כרחך מבואר מזה כמו שנתבאר דבכלל התקנה של הדלקת נר חנכה משום פרסומי ניסא, מלבד עצם החיוב של הדלקת נרות, עוד נכלל בזה חיוב ואופני קיום של פרסומי ניסא באופנים נוספים, והוא שם חיוב בפני עצמו של פרסומי ניסא. ולפי זה מבואר איך מברכין, שהרי יש בזה קיום חובת התקנה של פרסומי ניסא.
בדין לילה בהדלקת נר חנוכה
בגמ' בשבת (דף כ"א ע"ב) אמרינן דזמן הדלקת נרות חנוכה, מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, מאי לאו דאי כתבה הדר מדליק לה, לא דאי לא אדליק מדליק, אי נמי לשיעורא. וכתב הרשב"א דלאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן כל שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שעשה שלא כתקנה. מבואר דעת הרשב"א דאם לא הדליק, אז גם לאחר שתכלה רגל מן השוק מדליק ומקיים בזה עיקר מצות הדלקה.
אמנם בתוס' שם כתבו דלאוקימתא זו דהנפק"מ היא דאי לא אדליק מדליק, אז לאחר שתכלה רגל מן השוק אינו מדליק דעבר זמנו, וכיון דמשני עוד שינויי על כן לא ידליק אלא מספק. הרי דדעת התוס', דלשינויא דעד שתכלה רגל מן השוק הוא זמן ההדלקה, הוא לעיכובא, ולאחריה אינו מדליק כלל, וכ"ה ברא"ש שם. וברמב"ם (פ"ד מהל' חנוכה ה"ה) כתב דאם לא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, עבר זמן זה אינו מדליק.
הרי דגם דעת הרמב"ם כדעת תוס' והרא"ש, דעד שתכלה רגל מן השוק הוא לעיכובא ולאחריה אינו מדליק.
וקשה לשיטתם קושיית הרשב"א מהא דתנן דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, וא"כ גם אחר שתכלה רגל מן השוק צריך להדליק.
ונראה לבאר בזה, דהנה יש לחקור בעיקר דין דלילה בהדלקת נר חנוכה, אם ההדלקה תלויה בשם לילה, וביסוד דין ההדלקה הוא שמצוותה מצות לילה, וככל שאר הדברים שמצוותן בלילה דתליין בשם לילה.
והנה בטור (סי' תרע"ב) כתב דבעבר כל הלילה ולא הדליק, לא ידליק ביום המחרת, דשרגא בטיהרא מאי אהני, וכן לא ישלים בלילה של אחריו שכבר עבר זמנו עכ"ד, ומבואר מדברי הטור דבלילה של אחריו לא ידליק שכבר עבר זמנו, אבל הא דביום לא ידליק הוא רק מטעם דשרגא בטיהרא מאי אהני, ולא משום שעבר זמנו. ומבואר מזה, שעיקר ההדלקה לא תליא בלילה, וגם ביום מיקרי זמנה, ואין מצוותה מצוות לילה דוקא, דגם ביום הוה זמן הדלקה, רק דעכ"פ לא ידליק משום דשרגא בטיהרא לא אהני, אבל באמת עיקר זמן ההדלקה הוא גם ביום.
מעתה יש לישב שיטת הראשונים, די"ל דס"ל דמצוות נר חנוכה ביסוד דינו אינו תלוי בשם לילה ולא הוה מצוות לילה, וע"כ אינו נכלל בהא דכל שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, דשם איירי במצוות שעיקר זמנם תלוי בשם לילה, ועל זה נאמר הדין דמצוותו כל הלילה, אבל נר חנוכה שאין עיקר זמנו תלוי בשם לילה, זה לא נכלל בדין המשנה, ועל כן ס"ל דעד שתכלה רגל מן השוק הוא לעיכובא.
אמנם הרשב"א ס"ל דגם עיקר זמנה תלוי בשם לילה, וע"כ נכלל בדבר שמצותו בלילה דכשר כל הלילה, אלא שיש עוד דין זמן נוסף מלבד זמן דלילה, והוא זמן דעד שתכלה רגל מן השוק, משום דין נוסף דפרסומי ניסא. אבל מכיון שגם נרות חנוכה נכלל בהא דתנן דמצותו כל הלילה, ע"כ דעד שתכלה רגל מן השוק אינו לעיכובא.
והנה דעת הרמב"ם שם דזמן הדלקת נרות חנוכה הוא עם שקיעת החמה. והנה עם שקיעת החמה עדיין אינו לילה, דהרי אז רק מתחיל בין השמשות שהוא ספק לילה, וא"כ איך מדליק.
אכן לפי מה שביארנו בדעת הרמב"ם דנר חנוכה אינו מצות לילה כלל, ומה דזמנה בלילה הוא כמו שכתב הטור דהוא משום דשרגא בטיהרא מאי אהני, על כן ס"ל להרמב"ם דעם שקיעת החמה כבר אין זה בטיהרא, ושפיר אהני הנר, וסגי בזה דליחשב נר של יום הבא, ושפיר מדליק עם שקיעת החמה אע"פ שעדיין אין זה לילה.
