בענין גזירת היוונים כתבו על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל
במדרש בראשית עה"פ והארץ היתה תוהו ובוהו "רשב"ל פתר קרא בגלויות והארץ היתה תוהו זה בבל שנאמר וכו' ובוהו זה גלות מדי שנאמר וכו' וחושך זה גלות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב' ד' וכעי"ז שם לך לך מ"ד י"ז).
ובאמת הדברים צ"ב מה היה ענין היוונים בגזירה זו, ועוד מה טעם היה הגזירה דווקא באופן של 'כתבו' שאתם דווקא תכתבו דלכאורה הענין הוא לא בכתיבה עצמה אלא בכפירה בה' וזה יכול להיות ע"י הכרזה ואמירה ומדוע ביקשו וגזרו באופן הזה של כתיבה דווקא. וגם מה הטעם שגזרו עליהם שיהיה זה דווקא בקרן השור.
והרמב"ם באגרת תימן הביא גזירה זו ז"ל "ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה' אלוקי ישראל, ושיחקוק בקרן שורו כעניין הזה, ואחר כך שיחרוש בו" ע"כ. והוסיף הר"מ שאחר כתיבת על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל היה צריך לחרוש בו, וצ"ב.
והנה ברור הוא שמלחמת היוונים בישראל היה מלחמה במהותו של עם ישראל, וחז"ל לא ציינו כאן את הגזירות שגזרו אלא רק זו שכתבו על קרן השור, ובשביל להבין יסוד מלחמתם יש לנו להבין מה הוא מהות ישראל על העמים. וגם מבואר שהיה זה החשכת עיניהם של ישראל, ודווקא ע"ז נאמר שהיה החשכת עיניהם, וצ"ב.
ובנוסח ברכת אהבה רבה תיקנו אנשי כנה"ג לומר 'ובנו בחרת מכל עם ולשון' וזוהי בחירת ישראל על העמים, 'וקרבתנו לשמך הגדול סלה באמת' וטעם כל זה הוא 'להודות לך ולייחדך באהבה' ומבואר שכל מה שישראל נבחרו מכל עם ולשון הוא להודות לקב"ה ולייחדו, ובזה נבחרו ישראל.
והאופן שבו ישראל עושים זאת ומקדשים את שם ד' בעולם הוא כמו שאומרים בקדושה 'נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום' והיינו שישראל מקדשים את שם ד' באותו אופן ממש בו מלאכי ישראל מקדשים את שם ד', וכמו שכל בריאת מלאכי מעלה הוא לקדש את שם ד' הוא הדין לישראל, ובנוסח קדושת כתר א' 'כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה' וזו המטרה לה התייחד עם ישראל מכל עם ולשון – 'להודות לך ולייחדך באהבה'.
ונראה שעל זה נלחמו היוונים, במעלת ישראל שנבחרו על כל העמים האומות והלשונות ולא על עצם קיום המצוות ולימוד התורה, אלא על עיקר מהות ייחוד עם ישראל יותר משאר העמים. וזה היה טעם גזירתם שיכריזו ישראל שאינם מפרסמי שם הקב"ה בעולמו, ואין להם חלק באלוקי ישראל יותר משאר אומות ולשונות.
ויבואר לפי"ז מה שעשו הגזירה הזאת באופן זה של כתיבה על קרן השור ולא ע"י אמירה שכל אחד יכפור, כי מהות ה'כתיבה' שונה מאמירה, כי כתיבה היא לאחרים, להודיע לאחרים, ואילו אמירה יכולה להיות לעצמו ויכולה להיות לאחרים. ועל כן גזרו הם לא על הכפירה בלבד אלא שיכריזו ישראל ויפרסמו ויודיעו כי אין להם חלק באלוקי ישראל, ויפרסמו זאת תחת מה שהם מפרסמים היום את שם ד' בעולם, יפרסמו להיפך עי"ז.
והיינו שגזרו שישראל יכריזו זאת, ויפרסמו ויודיעו זאת ע"י הכתיבה, כי יפרסמו הם ויכריזו הם שאין להם חלק באלוקי ישראל יותר, ולא היה זה רק כפירה בעלמא וחילול ד' בעלמא, אלא הכרזה הפוכה ממהות עם ישראל שהוא לפרסם את שם ד' בעולם, יכריזו הם הפוך ויבטלו הם את ייחודם מכל העמים, לייחד שמו בעולם.
ולפי"ז י"ל טעם מה שאמרו על גזירה זו שהחשיכה עיניהם של ישראל, כי בגזירה זו הם לא גזרו שלא לקיים מצוות, אלא הם ביקשו להסתיר מישראל את מהות תפקידם, וכמו שאמרו על סנהדרין שהם עיני העדה, כך ישראל בתפקידם בעולם הרי הם עיני העולם, ובביטול תפקידם בעולם בייחוד שמו, הרי"ז החשכת עיניהם, ביטול תפקידם.
עוד אפשר לפרש לפי"ז מה שאמר כאן אין לנו חלק ב'אלוקי ישראל' ואמר אלוקי ישראל ולא שאר שמות. דהנה עי' בנפש החיים שכתב (ש"א פ"ג) שכמו שהקב"ה הוא בעל היכולת ובעל הכוחות כולם כן נתן ד' לאדם במעשיו להיות בעל היכולת ובעל הכוחות בעולמות להשפיע עליהם לטוב ולרע, ובזה ביאר הפסוק 'תנו עוז לאלוקים'. [וז"ל שם "כי בצלם אלקים עשה וגו', שכמו שהוא ית' שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות על פי כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש כפי שרשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, כאילו הוא גם כן הבעל כח שלהם כביכול" עיי"ש]. וי"ל עפי"ז שזה מה שאמרו כאן הלשון 'אלוקי ישראל' דווקא, כי גזרו היוונים שיכריזו שאין להם חלק באלוקי ישראל, ואין לישראל מאותו חלק באלוקי ישראל שהוא מה שבמעשיהם ובתפקידם לייחד ד' בעולם הרי הם ממלאים יעודם ותפקידם ומתקנים כל העולמות, אלא יכריזו כי אין להם חלק באלוקי ישראל, אין להם כוח ותפקיד נעלה זה. ועי'.
ולדברינו יבואר גם מה שגזרו הכתיבה על 'קרן' השור שהוא המקום הנראה ביותר בשור, כי זהו הפרסום הכי גדול ששייך אצלם, וזה היה כל ענינם בכך, בפרסום הכפירה תחת פרסום האמונה. וזהו שכתב הרמב"ם באגרת תימן כי מכלל הגזירה לא היה ענין בכתיבה בעלמא אלא עיקר הדבר היה בחרישה ובפרסום, כי עיקר הענין היה שיפרסמו הם להיפך מפרסום השי"ת שזהו תכליתם, אלא שיפרסמו הם כי אין הם מפרסמי השי"ת בעולם. ועל זה ניטשה המלחמה.
(ולפי"ז אולי י"ל עוד מה שתיקנו חז"ל ענין 'פרסומא ניסא' ולא מצינו כעי"ז בשאר מצוות שתיקנום על ניסים שיהיה המצווה בלהודיע לאחרים, אמנם אחר שביארנו כי היה הגזירה של כתבו על קרן השור באופן של 'פרסום' דווקא, לפרסם כפירה ח"ו ולא לפרסם שמו ית' בעולם, הרי שתיקנו כאן חז"ל להודיע כי לא צלחה מזימתם וישראל מפרסמי ד', וזה ענין הפרסום לאחרים כנגד אותו הפרסום).