מאמרים

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

מורינו המשגיח הגאון הצדיק רבי יוסף דיויס שליט"א

במהות מצות החנוכה ועבודתה

במהות מצות החנוכה ועבודתה

מצינו בחז"ל על נר חנוכה כמה לשונות שלא מצינו בשום חג, "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" – ולשון זה של 'קבעום', לשון קביעות הוא לא כדמצינו בעלמא את הלשון 'תיקנו'. עוד מצינו "אר"י הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים", והלשון הוא 'רגיל', ואילו בשאר מצוות כתוב 'הזהיר' (כמו לגבי מזוזה) ומבואר שיש כאן ענין של 'רגילות'. עוד מצינו על התקנה "ת"ר מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" ומלבד שזה עצמו טעון לימוד שלא מצינו כעי"ז, אבל ראוי לעמוד גם על מה שכתוב שם "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו" וכפשוטו הוא מצוה על הבית, ואילו אח"כ אמרו שמצוה להניחה מבחוץ, וצ"ב. 

נס חנוכה היה בגלות יוון, וגלות זו שונה הייתה, ששאר גלויות היו שנחרב ביהמ"ק וגלו ממקומם, אבל גלות יוון היה בעוד ישראל על אדמתם ובית המקדש על תילו, וא"כ צריך להבין מה היא "גלות" זו של יוון. 

יוון הגיעו מיפת, מיפת אלוקים ליפת, שהוא ענין יופי החיצוני בלי תוכן פנימי והכל מוגבל בטבע, והם אינם מאמינים בניסים אלא כל המבט שלהם הוא בצורה חיצונית בלבד, אבל עם ישראל כולו אמונה 'מאמינים בני מאמינים' אפילו בלי ידיעה, בהר סיני נאמר "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא כתוב אשר בראתי שמים וארץ, כי בראתי שמים וארץ גם הגויים יודעים, כי זה בתוך הטבע, אבל בנס הגויים אינם מאמינים, אבל עם ישראל שהמבט שלהם הוא פנימי, אז הם מאמינים בניסים. 

גם ראוי לעמוד על הלשון בעל הניסים 'רבים ביד מעטים', שהיה נס שבדרך כלל הרבים מנצחים את המיעוט אבל כאן המיעוט ניצחו, אבל אולי יש כאן נקודה יותר עמוקה. 

לביאור הדברים, ראוי להקדים תחילה דברי הרמב"ן הנפלאים בריש בהעלותך, שרש"י הביא שם למה נסמכה פרשה זו לפרשת הנשיאים, שחלשה דעתו של אהרון שלא היה בחנוכת הנשיאים ואמר לו הקב"ה חייך שלך גדול משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. וכבר תמה הרמב"ן מה נחמה יש בהדלקת המנורה דווקא? ומדוע לא התנחם בקטורת או בעבודת יוה"כ שלא כשרה אלא בו והוא היחיד שנכנס לפני ולפנים. 

והביא הרמב"ן ביאור אחר שמצא במגילת סתרים לרבינו ניסים "ראיתי במדרש כיון שהקריבו י"ב שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו' א"ל הקב"ה דבר אל אהרון ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע"י בניך ניסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם והיא חנוכת בית חשמונאי ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח". 

והרמב"ן ממשיך מהמדרש תנחומא דבר נפלא מאוד "א"ל הקב"ה למשה לך אמור לאהרון אל תתיירא לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אין בטלים לעולם", והרמב"ן כבר שואל "והנה דבר ידוע שכשאין ביהמ"ק קיים והקרבנות בטלים מפני חורבנן אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת בית חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותינו". 

וזה דבר מבהיל עד מאוד שאומר לנו הרמב"ן, הקב"ה אמר לאהרון יש לך עבודת מקדש שאע"פ שנחרב בית המקדש ובית המקדש אינו קיים יש לך את העבודה זו, וזו עבודת הדלקת נרות חנוכה של בית חשמונאי, שהיא היא עבודת בית המקדש. וזה הכוונה "שלך גדולה משלהם" שלהם שייך רק כשביהמ"ק קיים אבל שלך שייך גם כשביהמ"ק אינו קיים.  

נמצינו למדים, שיהודי עומד ומדליק נרות חנוכה הוא עושה עבודת המקדש. אין כאן הדלקה סתם, אלא זו עבודת המקדש. וזה כלשעצמו דבר מבהיל על הרעיון להבין את עבודתנו במצות הדלקת נרות החנוכה, להבין את גודל הענין של המצוה.

והטעם בזה, על המשכן כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', המשכן בשונה מבית המקדש, לא היה לו מקום מסויים, חנה עימם, ונסע עימם, ומשא"כ המקדש מקומו קבוע ביותר. נרות חנוכה מצינו מעין חנוכת המשכן, שזה הולך עם היהודי בכל מקום שהוא, ואם כן בחנוכת בית חשמונאי, שזה היה נחמה לאהרון, לא הייתה כאן מתנה בעלמא לנחם אותו, אלא אדרבה, בזה הוא קיבל את גמר חנוכת המשכן, בחנוכת בית חשמונאי! זה גופא היה גמר חנוכת המשכן, שזה הולך עם היהודי בכל מקום שהוא, ולכן התנחם אהרון. 

והרי לכאורה מחנוכת המשכן ועד בית חשמונאי, היה חנוכות רבות כמו משכן שילה, בית ראשון ובית שני, ומדוע המתין הקב"ה עד חנוכת בית חשמונאי? ואלא, דהן הן הדברים דהחנוכות ההם היו לשעתם, אבל חנוכת בית חשמונאי זה קבוע לדורות, וזה הגמר של חנוכת המשכן. 

מה היא עבודתנו בעבודה זו שהיא עבודת המקדש? אחז"ל 'נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ', מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. הטעם שמזוזה מניחה מימין כיון שזה דרך ביאתך, ודרשו שעיקר החיוב על הבא לבית מביתך ביאתך, ואם כן נר חנוכה משמאל, לכאורה הפשט הוא שזה מימין היוצא, זה שייך להיוצא, להאיר אל החוץ. 

כבר הבאנו את הרמב"ם על חיוב מזוזה "וכל זמן שייכנס וייצא יפגע בייחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו" וממשיך ע"ז בלשון שמצינו רק בהלכות תשובה "ויעור משנתו ושגיאותיו בהבלי הזמן" והיינו שחוץ מזה שזו מצוה תמידית, זה גם פועל על האדם להאירו משנתו. מה הוא הכוח שמעורר את האדם משנתו? שינוי המצב, מי שנמצא במצב של שינה, או התיישנות שזו הרגילות, [שזה גרם לחורבן, ה'ונושנתם']. אבל מי שיוצא ממצב של ישן למצב חדש, למצב שלא היה בו עד עתה, השינוי במצב זה מעורר אותו להתבונן ולהתעורר, מאחר שקרה דבר שאינו המשך של מה שהיה מקודם אלא הוא דבר חדש. 

וזה ענין המזוזה שמי שנכנס מרשות הרבים לרשות היחיד, הוא צריך להבין שיש כאן שינוי במצב, רשות הרבים ורשות היחיד הם שני דברים נפרדים ורשויות נפרדות, ואם אין את ההבדל בין הרשויות, אז הוא כישן, הוא לא התעורר למצב חדש, הוא ממשיך היכן שהוא היה. אם אדם שקוע בשגיאותיו בהבלי הזמן, הוא שקוע בדברים שמסיחים את דעתו מהעיקר, זה מביא אותו להכניס את רשות הרבים לרשות היחיד, שרשות היחיד זה ביתו מקומו של האדם, מקום שחי עם עצמו עם עבודתו הפנימית, אבל החוץ הוא רשות הרבים, שזה מקום שעוברים בו, זה לא מקומו של יחיד, וזה הלימוד במזוזה, להבין את שינוי המצב. 

נר חנוכה הוא צד הימין של היוצא – כדי להורות, כמו שמצינו אצל שמואל שכל מקום שהלך ביתו עימו, הוא היה הולך ברשות הרבים אבל זה היה עם ביתו, התפקיד של המשכן שתמיד הלך עם עם ישראל בכל מקום שהיו, שחנו או נסעו, זו הייתה התכלית של המשכן. ובפרט כמו מה שכתוב על המנורה שהיא 'עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל' אותה עבודת המנורה שאנחנו מדליקים כעבודת המקדש אע"פ שאין לנו ביהמ"ק קיים, אבל ושכנתי בתוכם כמ"ש האלשיך בתוך כל יחיד ויחיד עדין קיים, ובהדלקה הזו אנחנו מעידים לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל, יש מעל הטבע, ובזה אנחנו מאירים את רשות הרבים.   

רבים ביד מעטים – זה מושג של עבודת יחיד, מצוות חנוכה זה נר איש וביתו, עבודת ביתו פנימה. והעבודה היא תמיד להתעורר למצב חדש, לא לתת לדברים הישנים, או להרגיל דברים ולהפוך אותם לקבע, אלא אדרבה לקבוע בעצמו להיות ב'עבודת יחיד', בעבודה פנימית. לקבוע בעצמו לחיות עם התעוררות תמידית, עם נר חנוכה מימין ליוצא. לא לקבוע את עצמו ברשות הרבים או להכניס את הרשות הרבים לביתו פנימה בלי להפריד את הרשויות. 

וזו העבודה של ימי חנוכה, עבודת בית המקדש לדורות, 'קבעום לדורות', לצרף את הנר חנוכה אל המזוזה, להניח אותם בשער הבית, בפתח, במקום החיבור של רשות היחיד ורשות הרבים, אבל עם עומק מיוחד של פרסום הנס, כדי שרשות היחיד תאיר לרשות הרבים. ואדרבה אסור להוציא את הנרות, כי הנרות הללו קודש הם ואי אפשר להשתמש בהם. 

מי שעושה את העבודה בצורה כזו, שיודע להתעורר, להבין את הפנימיות, שזה הפך היוונים שכפרו בכל דבר שהוא מעל הטבע, אלא אדרבה אנחנו עושים את העבודה הזו אנחנו אומרים עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל. 

ובפרט, שבחנוכה במקדש ובמשכן היה חנוכה של דבר חדש, אבל איזו 'חנוכה' הייתה בבית חשמונאי? הרי לא חנכו שום דבר חדש, אלא אדרבה, הם לא חנכו דבר חדש, אלא הם חידשו את הישן, התעוררו, וחידשו, וחנכו, והוציאו את עצמם מההרגלים, ומטומאת היוונים והמתיוונים, הם הוציאו את עצמם מהרגלים שהתרגלו, זה היה החנוכה.  

וזה מה שכתוב 'הרגיל בנר', שהנר מסמל להאיר לבחוץ. וזה מימין ליוצא. להבין את הפרדת הרשות הרבים מרשות היחיד, שזה תוכן הימים הללו להתעורר מהישן, וכמו שמצינו במזוזה שזה להתעורר מהשינה ולהתרגל ללכת בדרכי ישרים. ולקבוע ולהתרגל ולהבין שיש כאן אהבת ה'. 

כל הרעיון של עבודת מקדש חוץ למקדש זה מאהבת ה', כידוע מדברי רש"י בשה"ש "באתי לגני אחותי כלה וכו' אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי" אומר רש"י שנאמר על הקטורת שהקטירו הנשיאים קטורת יחיד ונתקבלה והוא דבר שאינו נוהג לדורות ועל כן נאמר אכלתי יערי עם דבשי, דבש שגדל עם קנים ומרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי הקנה עם הדבש את שאינו ראוי עם הראוי, וכן שעירי חטאת יחיד שהקריבו הנשיאים ואני קיבלתי בו ביום, ע"כ. בחנוכת המשכן יש כל כך הרבה חיבה ואהבת ה'. 

כשאנחנו מדליקים את הנרות מקדש, שזו עבודת מקדש חוץ למקדש זה הרבה יותר מקטורת יחיד וחטאת נדבה, וזה חיבה ואהבה. כי זה התפקיד שלנו להאיר לבחוץ, להאיר את הושכנתי בתוך כל אחד ואחד, להאיר לבחוץ, ולזכור ש'מניחה מבחוץ' אבל מצותה זה 'נר איש וביתו'. ואם אנחנו מתרגלים לעבודה זו, להתעורר תמיד, ולהפריד בין הרשויות, ולהאיר לעולם, להעיד שהשכינה שורה בישראל, אז אין פה סגולה, אלא יש פה הבטחה – הווין ליה בנים תלמידי חכמים.    

(שיעור דעת שנמסר בישיבה הקד', ע"ד הכותב בלבד)     

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר