וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וגו' (מ"ב ט)
ללמדך צדקותו שעד שבאו והשתחוו לו נשכחו מליבו דברי החלומות, שהכל הי' רק לש"ש ולא בשום פני' עצמית ולא היה לו בליבו עליהן וקיום הנבואה עורר את הזכירה ורק מתוך זכירת החלומות התנהג עימהם כפי המפורש למען הביא התיקון הדרוש.
אלא שיש להבין כיון שהיו דברי נבואה האיך שכח החלומות? ולכאו' יראה שסבור היה יוסף שבאמת טעה והאמת עם האחים ורק עתה בקיום הדברים נתבררה האמת לפניו ועי'. אולם מצינו לשון זכירה גם שלא במקום שכחה, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד – שאין זו זכירה הבאה לאחר שכחה, אלא שתוספת התעוררות בדבר הידוע ג"כ קרוי' זכירה ומתוך ההתעוררות הזאת בענין נבואת החלום התחיל בהתנהגות התיקון.
(מרן הגר"מ גיפטר זצ"ל)
