וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אלוקים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי (מ"א נ"א)
יוסף העיד על עצמו שבהיותו במצרים שכח "כל" בית אביו, צריכים להבין ענין שכחת תורת ומנהגי אביו ובפרט מה שאמר "כל" הרי בודאי חזר על מה שלמד מאביו, למרות שהיה טרוד במצרים. גם צריכים להסביר חשיבות מאורע זו, אשר בגללה ראויה היא להיכלל בנצחיות, האם שכחת תורה ראויה לציון.
יש לבאר ענין השכחה, למרות שהשתדל יוסף להחזיק מנהגי ותורת אביו בזכרונו, מכל מקום אי אפשר שלאחר התרחקותו ממנו ושהייתו באווירה חדשה, הזרה לרוחו של אביו, שלא יכהה אצלו אורו ונגהו של השפעת אביו, ואותו המעט אשר היה נחסר לו, היה כה חביב אצלו עד שחסרונו היה כהרגשת שכחת הכל, כן הוא במי שמעריך רוחניות.
מי שמעריך רוחניות ומבין יוקרו, מרגיש העדרו כטרגדיה נוראה, וכאילו הכל שרכש וצבר מכבר נאבד ממנו. כן הוא בחיים החומריים, אף אם היה נאצר אצל בעל חומר הרבה כבוד ועושר מכל מקום כשיתאוה לו איזה דבר טרם השיגו, התשוקה עצמה מרחיבה אצלו את הרצון והתשוקה אליה עד יותר, עד כדי הצטיירות בדמיונו שמה שחסר לו עיקר הוא, וכאפס יחשב לו מה שכבר אסף ורכש. כן הוא גם במוקיר רוחניות ומכיר ערכה ושואף לה. הרי מצטייר בדמיונו שהמעט אשר חסר לו הוא עיקר ועולם מלא, ומה שכבר השיג למאומה ייחשב.
יוסף בקוראו בנו הבכור מנשה, ציין לדורות החשבתו וערכו הגדול לרוחניות. הרי הרגיש שחסרון במידה מה מרוחניותו הוא כאילו אבידת "כל" רכושו הרוחני.
(מרן הגרח"מ קטץ זצ"ל)
