עמדת להם בעת צרתם
ניסן, ב'תפ"ח, יריחו.
פה ושם נשמעים מתוך הלילה החשוך קולותיהם של הלוחמים. זוהי המלחמה החשובה מכל מאז היותם לעם. כיבוש הארץ המובטחת, ארץ ישראל.
יום מתיש עבר על הכוחות. הם יודעים כי הם עושים את כל צעדיהם על פי הוראות הבורא יתברך. יש גם מודיעין יקר ערך שמביא עמו מנהיג הדור יהושע בן נון.
העייפות אוחזת ברבים מהם. בשעות האפילה לא מתקיימת לחימה וזהו הזמן לנוח מעט.
ואז, מתוך האפילה מגיחה דמות מאיימת. לוחם ונשקו מוכן לפגוע. יהושע מביט באיש עם החרב ודורש ממנו לדעת מה מעשיו כאן. "הלנו אתה אם לצרינו?" הוא שואל.
הלה משיב לו כי הוא בכלל מלאך השם ובדבריו הוא מעורר על כך שביום הלחימה הקודם בוטל התמיד של בן הערביים, וכעת בשעות לילה שבהן לא נלחמים הם מבטלים תורה.
"ועל מה מהם באת?", מברר מנהיג הדור. מהי הסיבה מבין השניים שגרמה לכך שיישלח מלאך עם חרב אל הלוחמים העייפים?
"על עתה באתי", משיב המלאך, על ביטול התורה. "היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נלחמים בלילה".
וברגע ההוא, החזית משתנה מיד. אין יותר עייפות או התשה. יהושע קובע כי מעתה דווקא בעיצומה של מלחמה את סדר הלימוד הלילי בשעות שבהן ניתן ללמוד ותחת לינה הכל לנים בעומקה של הלכה.
כי גם במלחמת המצווה החשובה ביותר, אי אפשר לו לעם ישראל שלא ישב וילמד את התורה הקדושה.
***
כמה דורות מאוחר יותר, עת בית המקדש עומד בתפארתו, בפסגת עיר הקודש, הייתה האווירה ברחובות קשה מנשוא. השמועות על כיבושה של לכיש, מהגדולות שבממלכה, ממלאות חרדה את אנשי יהודה כולם.
הגיעה זמנה של ירושלים והיא כבר קרובה לכיבוש.
סביבה צרים חיילי סנחריב. חרבותיהם נוטפות מדם ישראל. שוב ושוב הם מבקשים לנהל משא ומתן על כניעה, אבל חזקיה המלך, יש לו תכנון משלו.
הוא יוצא מבית המקדש שם שפך שיח לפני הקדוש ברוך הוא ונוטל חרב.
המבטים כולם מופנים אל צעדיו הבאים האם קסם יש בחרב הזו? מה התוכנית שלו לניצחון שנראה בלתי אפשרי על האשורים?
ואז, בדרמטיות, נועץ חזקיה את החרב בבית המדרש עם הכרזה ברורה שמצמררת את כולם: "כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב". העצה היחידה לכך שחרב לא תפגע בעם הנצח, היא לימוד התורה. העם היהודי מתגייס למערכה. אין ילד וילדה שלא בקיאים בתורה. הכל נכנסים ללמוד. זוהי האסטרטגיה של חזקיה.
ובלילה ההוא, באורח ניסי, הוכה האויב. התורה ניצחה ניצחון מוחלט.
חובל עולו של סנחריב מפני האור הדולק בבתי המדרש
***
באספה בקטוביץ שהתקיימה בנוכחות כל גדולי ישראל בהם מרן החפץ חיים, ועסקה בלימוד תורה מול דרישות שונות מן השלטונות, עלה אל הבימה, יהודי ישיש, תלמיד חכם מלטביה, תלמידו של בעל ה'ערוך לנר', ושאל את הציבור שאלה:
"מה היה לו לחזקיה לנעוץ את החרב בבית המדרש? הלא מי שכבר שם בוודאי בא ללמוד. היה לו לנעוץ את החרב בבתי תיאטראות וקרקסאות ולומר שם כי מי שלא ילך לבית המדרש יידקר בחרב".
אם דרוש חיזוק בלימוד התורה, אנא, יתכבדו המון העם, אלו שלא מספיק מקדישים זמן לתורה ויתקנו להם תקנות התחזקות, מעט קירוב, שם, במקומות שדרוש שינוי מהותי. מה רוצה חזקיה מאברכי הכוללים, מבני הישיבות או מאלו הקובעים עיתים לתורה?
האולם שתק.
הכל המתינו לתשובתו.
"אלא שזאת ידע חזקיה", ענה אותו ישיש, "שמי שכבר יצא מחוץ לחומת התורה לא יועיל לו מאומה. אך על כל פנים רצה לפעול ששם בבית המדרש יעסקו בתורה ולא בדברים אחרים".
כן, רק בתוככי חומת התורה, בהיכלי הישיבות והכוללים, שם יודעים את הסוד לניצחון, שם מבינים איך תקנות החיזוק והאווירה בבית המדרש בימי מלחמה, הם אלו שעם ישראל מחזיק בזכותם.
מהשטייגן בימי יהושע בן נון ועד השטייגן בימי 'חרבות ברזל'.
בכל דור ודור עומדים רשעים על עם ישראל, והקדוש ברוך הוא ברחמיו הרבים עומד להם בעת צרתם, מוסר זדים ביד עוסקי התורה.
תוספות ארוך
שלהי זמן חורף, ד'תתנ"ו
המצב באירופה הולך ומחמיר.
יהודים נרדפים במדינות רבות ונתבעים לוותר על אמונתם.
ככל שהשבועות הולכים וחולפים, זה הופך לפרעות איומות. במקומות שונים מתבצעות חטיפות של יהודים למטרות העברה על דת. באושפיירא נרצחים יותר ממניין יהודים וההגמון עוצר את מסע הטבח לפני שהחל, אולם המרצחים שיצאו במסע הצלב שלהם ממשיכים לוורמייזא, שם יושבים בבתי המדרש תלמידי חכמים מופלגים. המחבלים הנוצריים עוברים בין בתי הכנסת והישיבות ומשמידים כל שנקרה בדרכם.
כ800 יהודים מתבצרים בארמונו של ההגמון, מקווים שכמו רעהו, גם הוא יגן עליהם. אבל הוא דורש תשלום רב תמורת ההגנה ומשהוא מקבל את כל מה שיש בידם, הוא שולח את חייליו להלחם בהם. בתום קרב של שבוע, גם הוא מתייאש ומציע ליהודים הרבים להתנצר. הכל מוכנים למסור את נפשם על קידוש השם ולא לחשוב לרגע לעזוב תורת אמת. להישאר בחיים, עלול להיות ניסיון מר שלא מעטים נפלו בו וצאצאי צאצאיהם עד עצם היום הזה בלולים בין הגויים.
כעבור כמה ימים, מסתיים הטבח הנוראי. מאות רבות של יהודי ורמייזא, גאוני עולם, הי"ד, מובלים לקבורה.
במגנצא, כבר נמלטו אלף ושלוש מאות יהודים לבית ההגמון, הכינו איתם את הסכום מראש נתנו את כל חפציהם, ונטלו עמם רק כמה מטלטלין וגמרות יקרות ערך, אולם החיילים לא עשו דבר. השעות הלכו ונקפו, היהודים הרבים ידעו כי זהו הלילה האחרון לחייהם.
וברחבי האולמות, יושבים צדיקים וגאונים מבעלי התוספות ומחליטים כיצד יש לנהוג בשעות האחרונות טרם יטבחו בהם הארורים.
הסוגיא ממנה הם נתלשו היא בבבא קמא על טומאת אוכלין של פרה היות והייתה לה שעת כושר, והם קובעים את סדר הלימוד שייגמר רק כשנשמתם תצא מאיתם.
עלי גיליון נכתבות שאלות ותשובות, 'למה לי' ו'אין לתרץ', אריכות רבה וגדולה שבאה משקיעות מופלאה ברגעים הקשים ביותר.
ובבוקר, בבוקר נותרו כרכים יקרי ערך שבהם גם ה'תוספותים' הארוכים כל כך שיילמדו לאורך הדורות הבאים, בסדר ההוא שנקבע ביום האחרון של חלק מבעלי התוספות.
גם בדור הבא, נטבחו על קידוש השם חלק מבעלי התוספת כרבינו פטר.
עד ימינו, בכל שבת קודש נאמרת תפילת 'אב הרחמים' לזכר שפיכת דמם של אותם החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, והגם שלא נאמרת תפילה זו בשבת בה מברכין החודש, הרי שבערב זמן קיץ, שבת מברכין אייר, וכן בשבת שבה מברכין חודש שניתנה בו תורה, תאמר גם תאמר תפילה זו, לזכר אותם הימים בהם עמלי התורה מרבותינו הראשונים וקהילותיהם עברו לישיבה של מעלה.
השם יקום דמם
מלחמת ההספק והחזרה
תרע"ד, רוסיה הלבנה
העיר הגדולה מינסק מתמלאת במאות רבנים ובני ישיבות. היהודים המקומיים מלאי התרגשות לקבל את פני הפליטים.
מלחמה עוטפת את העולם. חיסולו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי בידי סטודנט בסרביה הביא לוויכוח בין הסרבים לבין האוסטרים על הרכב חוקרי הרצח, אלו האחרונים נעלבו והביאו את הקיסר הגרמני וילהלם, חברו הטוב של הנרצח להכריז מלחמה, סרביה מצידה הביאה תגבורת של רוסיה והעולם נקלע למלחמה איומה. מיליוני הרוגים, בהם מאות אלפי יהודים בחזית, בצבאות של שני הצדדים.
קהילות שלמות נעקרות וגולות ממקום למקום. היהדות החרדית חוותה שבר עצום והקשר של רבים אל התורה התרופף בצוק העיתים.
בעוד עשרות ישיבות נסגרו, ישיבות בודדות נותרו במקומן, כמו ישיבת טעלז שלא עצרה ולו ליום אחד, למרות שרבים מתלמידיה שבו לביתם. ישיבות נוספות שראו כי לא נותרה ברירה, החליטו למצוא מקום חדש בשלמות. ישיבת מיר הגדולה גלתה לפולטבה, ישיבתו של מרן החפץ חיים בראדין נחלקה לשתי קבוצות, בלומז'א יצאו בני הקיבוץ לחרקוב, הישיבה המרכזית של נובהרדוק גלתה להומל. כך עולם שלם של תורה החל מבסס את דרכו מחדש.
בבית הכנסת הגדול במינסק, בין מנחה לערבית, היה זה רבה הצעיר של ז'טיל, עיירה קטנה ליד הורודנא – עיר הולדתו של מרן החפץ חיים – שהיה אוסף את האברכים ומשלהב אותם לנצל את כוחם להגדלת תורה ויראה בקרב כל רבדי העם. שמו היה מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין, הכל הכירוהו על שום היותו חתנו של מרן הגאון רבי אליעזר גורדון, ראש ישיבת טעלז.
ב'ריישע שול' ישבו בני ישיבת סלבודקא, אלו ששרדו את תלאות הדרך. שמש בית הכנסת לקח על עצמו לדאוג לכל צרכי הישיבה ואף התרים בעלי בתים נוספים שיארחו ל'ימים' את בני הישיבה. בהמשך יגיע גם מרן הסבא מסלבודקא בתום שחרורו מעיכוב בגרמניה כנתין מדינת אויב.
דווקא בתקופה זו גילו לפתע, איך בניגוד לדרך הטבע, בעת השבר, דווקא הגלות של הישיבות מביאה נפשות רבות אל הסטנדר, בהם כאלו שבנסיבות אחרות, אולי לא הייתה להם הזדמנות כלל לשבת באוהלה של תורה, והיו יוצאים ישר למלאכתם.
[בין הבחורים המקומיים הרבים, היו כאלה שלמדו בישיבות לצעירים ועבורם זו הייתה הזדמנות מצוינת לעלייה, כמו אותו בחור שהגיע מפאריץ' הסמוכה, מאיר היה שמו, בנו של הרב חדש שנפשו נקשרה בנפש הסבא, לימים יהיה הוא מרן הגר"מ חדש זה שיפיח את רוח סלבודקא בעולם כולו]
אולם למרות שהתחדשו ספסלי בית המדרש, האווירה הלחוצה מהרחוב החש את אימי המלחמה השפיעה וניכרה בין חלק מהבחורים. בשל כך, קבוצת בחורים החליטה לעשות מעשה. הם קיבלו על עצמם שמדי יום ימסור אחד מהם חבורה על הסוגיא הנלמדת ובנוסף נקבע הספק של דף בשבוע. בכך, קיוו, ההתלהטות ללימוד תשפיע באופן שהוא גדול יותר מזמן רגיל בישיבה.
השטייגן בישיבה קיבל צורה של חמימות ומרץ. קול התורה נשמע משעות הבוקר עד שעות הלילה המאוחרות ללא הפסקה. כשהיו מסיימים את ההספק עד יום חמישי, היו בוחרים סוגיא כבדה בה עסקו בשנית. בערבי שבת ובשבת קודש נערכה חזרה על הדף, ולעיתים במוצאי שבתות היה ראש הישיבה מרן הגרמ"מ אפשטיין בוחן אותם ומעמיד על נס את הנהגת הלימוד המלחמתית מלאת החדווה. מאוחר יותר, בשל ההספק שהיה מהותי להצלחת רציפות הלימוד, קבעו את סדר אמירת החבורות לימי בין הזמנים.
סדרי הלימוד המיוחדים בסלבודקא ובישיבות נוספות הביאו בקרבם של התלמידים החדשים שהגיעו רצון להישאר בעולמה של תורה, וראה איזה פלא, בחזרתם של הישיבות הותיקות למקומן בפולין ובליטא, נוספו אליהם עוד תלמידים רבים שסיבב להם הבורא את הישיבה ליד ביתם בגלות.
עת בה עולם התורה אמור היה להתפרק, הייתה לעת בה החלה צמיחה שטרם הכירו כמותה.
"חזון נפלא ראינו גם בימינו אשר בימי המלחמה הנוראה, הכיבושים והגירושים, כאשר נדד עם ישראל מתחום מושבו ואתו יחד הישיבות בליטא ובזאמוט (איזור צפון-מערב ליטא בו מצויים טעלז, קלם ועוד. מ.פ.) ", כתב מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי, "הנה בכל מקום אשר נתרקם שם איזה ישוב ויהיו פניהם אל היכל ה' ואל לב האומה ורוח התורה והמצווה – נשמת העם – קיבצם יחד וגם שם לא חדל נר תמיד להאיר".
רבי חיים עוזר אמר כי רק בשל חוסר היציבות והקשיים ברוסיה הגדולה ובאוקראינה, שבו הישיבות לגבולן בתום המלחמה ותורה שבה לאכסנייה שלה. "וחזון מרנין לב הוא לשמוע קול תורה בהישיבות בגלילותינו אשר היה מאז ומעולם מרכז לתורה ולתעודה.. הבה נקווה אשר המעיין היוצא מקודש הקודשים – תורת חיים – יבקע ויעלה על ידי שבילים חדשים, מימיו עוד ירומו וישובו להיות עם רב".
חידוש של מסירות נפש
תרע"ד, קרמנצ'וג, אוקראינה
תלמידי ישיבת 'כנסת בית יצחק' שגלו מסלבודקא לקרמנ'צוג שעל גדות נהר הדנייפר, גילו לחרדתם כי הגלות והנדודים לא רק שלא פתרו את סכנת המלחמה, אלא הביאו את החזית לפתח בית המדרש.
קולות ירי ושאגות נשמעו מחוץ לבתים והכל נשארו צפונים ונעולים. בני העיר אטמו גם את חלונותיהם כדי לתת תחושה שאיש אינו בבית. כל רגע בעיר היה מסוכן, על אחת כמה וכמה לצאת מהבית.
כמה רחובות מבית הכנסת שבה השתכנה הישיבה, היה ביתו הזמני של ראש הישיבה מרן הגאון רבי ברוך בער לייבוביץ', שהיה בו עם הוריו.
ביום ההוא שבו רעשי היריות נשמעו מקרוב, הכל הבינו שלא ניתן עוד להיפגש. ראש הישיבה לא יכול לצאת מביתו וללכת את המרחק לישיבה כדי למסור שיעור.
רבי ברוך בער הסתפק. "דומני שאי אפשר לצאת לישיבה" אמר.
מולו עמד אביו, רבי שמואל דוד, מתמיד עצום שהיה ממקורבי מרן ה'בית הלוי' מבריסק. "אין לך ממה לחשוש", אמר לבנו, "אתה תלך למסור שיעור, והזכות הזו של התורה הקדושה, של מסירת התורה לתלמידים, תשמור עליך מכל פגע רע ומכל נזק".
רבי ברוך בער לא הסתפק עוד. בשיחה זו עם אביו, הוחלט כי למרות המצב, סדרי הישיבה והשיעורים יתקיימו ויימסרו מעתה ואילך בקביעות.
ראש הישיבה יצא מהבית ומראות הרחוב החרב היכו בו. פה ושם נשמעו פיצוצים סמוכים כאשר נלווים להם רק קול צעדיו שלו עצמו, אחד מן היחידים שהעזו להיראות ברחובה של עיר.
בני הישיבה שישבו בבית המדרש האטום, נמלאו תדהמה למראה דמותו של רבי ברוך בער. "החל מהערב יימסר השיעור ללא הפסקה", אמר להם.
באותן שעות, ישב והגה בלימודו כשהוא מגלה בהירות חדשה ומיוחדת באחת הסוגיות שהיו קשות לו. גם לאחר שנים, אחר שעברה הישיבה לקמניץ, כשהיה עולה אותו חידוש, היה מתענג עליו ה'ברכת שמואל' ביותר באומרו כי אין לו ספק שחידוש זה הוא קיבל בשכר שסיכן נפשו להרבצת התורה ולהמשך קיום הישיבה.
והבחורים, אלו שזכו להיות בסדרי המלחמה המיוחדים הללו, היו כאלה שלכל אורך שנות חייו, כשהיה רואה מי מהם, היה קם בפניהם מלוא קומתו. "הם היו בתקופת קרמנצ'וג", היה מסביר הנהגתו זו, "הם למדו תורה במסירות נפש"
שמחת תורה בלי נעליים
ערב שמחת תורה, תר"פ, קיוב
"האם תהיינה הקפות?", שאל אחד מבני הישיבה.
המצב הורגש בלבבות כולם. רבים התחבאו בבתיהם, ביודעם כי לא בטוח שהבית החלש יהיה מחסה מפני חיות האדם שעברו דלת דלת, רוצחים באכזריות בשיטות נוראות, בוזזים מכל הבא ליד. המרושעים שבהם היו הופכים את קרבנותיהם לנכים בשיטות מפלצתיות של קטיעות וחיתוכים שונים. הם לא חמלו על אף אחד. וכשם שהישישים סבלו תחת ידיהם, כך גם נשים וטף חוו התעללויות איומות ויצריות ברחבי האימפריה הרוסית לשעבר.
אנשי צבא הרפובליקה העממית של אוקראינה בראשות של סימון פטליורה, כוחות צבא רשמיים שביצעו אלפי פוגרומים ומעשי טבח, כשהעומד בראשם מוציא הודעות דיפלומטיות על סלידה מטבח מחד ומדרבן אותם להמשיך מהצד השני. ולא הוא לבדו, כך גם אנשי הצבא האדום של הפועלים והאיכרים הסובייטים, הצבא הלבן של אנטון דינקין האנטי קומוניסט. הכל שונאים את היהודים ופורקים עליהם את זעמם, אלו על שום שהם סובייטים ואלו על שום שהם מתנגדים לסובייטים, הצד השווה שבכולם היא השנאה ליהודים והתחרות מי יהיה אכזר יותר.
באחת העיירות, ביכה הרב את עשרות היתומים החדשים והטיח במפקד הצבא "ראו מה עשיתם, כמה יתומים אומללים בגללכם". אסף המפקד המרצח את הילדים וכעבור שעה שלח לרב מספר שקים שיוכיחו לרב ש"פתר את בעיית היתומים".
ברחבי העולם היהודי הסתובבו השמועות המבועתות על אחד ממעשי הטבח שהשמיד את קהילת יהודי חודורוקוב שבז'יטומיר, אלפי יהודים נרצחו בדם קר, בעוד אחיהם הוטבעו בנהר אירפין. קבוצה מבני הקהילה הוכנסה לתוך אורווה שהוצתה באש. רק מעטים שרדו. שנה קודם לכן, התארגנה בעיירה כיתת הגנה שהתאמנה לצורך כך היטב. בתחילה מנעה פעם אחר פעם מעשי טבח ביהודים עד שאנשיה הלכו ונהרגו בזה אחר זה. הפעם, כבר לא עזר דבר. היה מי שתיעד במצלמתו את תוצאות הפוגרום, בהם גופות מושלכות ברחוב ויהודים חבושים מכף רגל ועד ראש, ותיעודים אלו ישמשו לצורכי הגנה במשפטו של שלום שמיל שוורברד, שיבקש לנקום על מות בני עמו ויתנקש בחייו של פטליורה שהפך באוקראינה לגיבור לאומי עד עצם היום הזה.
חלק מהניסיונות לקבל סיוע מארץ הקודש, נתקלו גם בהבנה שלארץ הקודש, היו פורעים משל עצמה. מכים ורוצחים, מתעללים באכזריות איומה. למרות אזהרות מקדימות של אנשי היישוב בארץ, לא עצרו הבריטים דבר. בפרעות תר"פ שהתרחשו במטולה ובדגניה, בקיבוצי הגליל ובירושלים, נרצחו יהודים רבים. בית המדרש של ישיבת תורת חיים הפך לעיי חורבות בידי הערבים צמאי הדם, בתי כנסת נשרפו, ולמרות קבוצת הלוחמים שארגון זאב ז'בוטינסקי להגנה על יהודי ירושלים, הרי שעוד כמה מהם נרצחו בדרך לכותל בהם הרה"צ רבי מוטל'ה מרחמסטריווקא.
"בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים", נכתב במאמר בעיתון 'הארץ', "האויב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה… ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש".
ואם רבים נמלטים מקיוב הגדולה, הרי שיש יהודי אחד, שהתעקש לא לפחד. מרן רבי יוסף יוזל הורביץ, הסבא מנובהרדוק. במפגיע הוא עבר עם תלמידיו אל העיר הזו, כדי להחיות לבבות נשברים, לחזק את נפשם הדווייה של הפליטים, ובשארית כוחותיו, בחודשים האחרונים לחייו, היה הרוח החיה שנוסכת תקווה בתוך ים החרדה העצום.
הם מביטים בו באותם הימים בעת עשיית ההבדלה: "הנה, קל ישועתי", נוקב קולו, "אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת ק-ה ותהי לי לישועה". בום.
קולות נפץ נשמעים מבחוץ. הפורעים יורים ושוברים, הנוכחים שוכבים בבעתה. הדלת מתמלאת חורים והיא תישאר כך למזכרת למשך זמן רב. רק הוא בעיניים יוקדות ממשיך בהבדלה בלי שכף ידו הלא צעירה זזה. היא נותרת יציבה ואיתנה. הכל רועדים, והוא כמו רואה את הבורא כאן ועכשיו.
סדרי הישיבה ממשיכים באופן סדיר לחלוטין בתוך התופת. השינוי היחיד הוא זמן נוסף שמוקדש לתפילה על עם ישראל הנתון בצרה ובשבייה.
כעת, בין הבתים עוברות שמועות אימים כי שמחת תורה בקיוב הפך ליום של תוגה וכאב. זעקות נשמעות מכל עבר. הפעם אלו אנשי דינקין שקרוב לוודאי שימציאו מיד כי בני הישיבה הם קומוניסטים שיש לטבוח בהם. בשורות האיוב מגיעות מכל עבר.
"תתקיימנה הקפות!", הוא אומר לתלמידיו שרבים מהם ברגע האמת מגלים רעדה וחלחלה. אינה דומה האמונה כשהיא נלמדת עלי ספר, לרגעים בהן היא נבחנת למעשה האם יש בו באדם ביטחון של אמת אם לאו.
בביתו ובבית מדרשו של הסבא בשכונת פודול, התאספו רבים מהתושבים שחשו שם מוגנים יותר מכל.
"אבל", מורה להם הסבא, "נקיים השנה את שמחת התורה בלי נעליים". הוא מבקש מהם לרקוד בגרביים בלבד, להתחשב ברבים שנתונים לחרדה ורעש הקפיצות הללו יגרום להם צער, כמו גם חרדת מוות למשיכת תשומת ליבם האבן של הפורעים. גם בעת הביטחון, יש לשים משקל רב של התחשבות בזולת ובפחדיו.
ספרי התורה מחובקים בידיהם והם מפזזים בעוז שירי דביקות ואמונה. הסבא בעצמו, נוטל את ספר התורה ומתחיל להקיף את הבימה של הישיבה המרכזית דנובהרדוק שכעת מקום מושבה הוא קיוב, "אם תחנה עלי מחנה לא ירא ליבי", הוא משורר ופורץ בבכי, "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", והדמעות ממשיכות לזלוג. רבי יוסף יוזל רוקד, מן ריקוד תפילה ותחנון, וכל מילה היוצאת מפיו היא הצהרה של אמונה וביטחון. בחוץ נשמעים קולות של שבר, ובפנים הוא ממשיך את שמחת התורה שלו – לא מוכן לתת למרצחים את תענוג הייאוש – "בזאת אני ב-ו-ט-ח-!".
קיבוץ רכבת
ת"ש, קובנה
מרן הגאון רבי אברהם יצחק בלוך הי"ד, ראש ישיבת טעלז, מביט בבתו ובחתנו הטרי מרן הגאון רבי ברוך סורוצקין, הוא נושק על מצחו ומבקש לומר להם מילים אחרונות רגע לפני שהם יוצאים למסע של כשבועיים, מיד עם תום ימי השבע ברכות.
הלב עולה על גדותיו, וגם אז, לא ממש מבין שזהו המפגש האחרון שלהם עם אביהם, עם ראש הישיבה, שישוב לצאן מרעיתו וימשיך בעמל התורה עד לצאת נשמתם על קדושת השם.
"אני רוצה לומד דבר אחד", אומר הגרא"י, "גם בשעת הנדודים והמסעות אדם חייב לחיות עם סדר. הפסדים רבים נולדים כי הולכי דרכים ועוברי ימים אינם חיים בסדר. מנהגי הוא גם בנסיעה ללילה או שני ימים לסדר לי עיתות וזמנים. על ידי זה אני יכול להגיע לתורה ולתפילה כיאות, שלא יפגעו מאומה. אתה נוסע ומצטרף לבני הישיבות, גם במהלך הנסיעה, קבע לך סדרים. בפרשת מסעי מתוארים מסעות בנ"י במדבר. יש מקומות כמו בהר חורב שהיו קרוב לשנה, ויש מקומות שהיו לילה אחד, ובכל זאת, בכולם כתוב 'ויסעו ויחנו'. גם לילה אחד של חניה, הוא לא חניה חטופה, זו חניה לשמה, מסודרת. אתה הולך עכשיו למסע ארוך עם בני ישיבות שממלאים את הרכבת, תלמדו יחד, תקבעו חברותות – תעשו לכם סדרים".
ברכבת נמצאים בני ישיבות מטעלז, ממיר ומישיבות נוספות.
בשעות הבוקר שלמחרת, התקבצו הכל למניין לתפילת שחרית. ואז, אחרי ששב רבי ברוך למקומו וסעד "ארוחת בוקר" העשויה מעט מהמעט שהביאו עמם, אמר לרבנית: "כעת מתחיל סדר א'".
מאותו הרגע, פעל ברכבת קיבוץ הישיבות, בה חבורת טעלז שבראשה עמד. אין זה משנה אם זהו בית המדרש בעיירה או הרכבת הטרנס סיבירית. עם תום סדר א', לאחר מנחה, נחו מעט ולאחר מכן התקיים סדר ב' ואף סדר מוסר קבוע במסילת ישרים שנטלו עמם.
כי ישיבה היא ישיבה היא ישיבה, בכל עת ובכל מקום.
ולפיד זה שלא כבה גם בעלות הכורת, הוא זה שהמשיך את פך השמן הטלזאי הטהור גם אחרי ששקע אבק השריפה.
משמרות ללא הפסקה
סיוון, תש"א, שנה וחצי מאוחר יותר, טעלז
הגרמנים והרוסים מתפוצצים זה על זה במלחמה עזה ושמי טעלז מתמלאים באווירוני חיל האוויר הנאצי המרעימים לקול נפץ התותחים הרוסים המשיבים מהארץ.
אחד הפיצוצים מגיעים עד לבית משפחת בלוך, הגרא"י פוסק מלימודו, אוסף את ילדיו, חיה, חסיה ואליעזר הגדולים, ועמם פנינה בת העשר ויוסף יהודה לייב בן הארבע. הם פותחים בתפילה ממעמקי הלב. "אם אומרים עשר פעמים את מזמור צ"א, יושב בסתר" אמר להם הרב, "זו סגולה שהשם ימלא את בקשתינו". אחר התפילה הנרגשת מתקיים דיון בין הרב לרעייתו הרבנית ראשא. בזריזותה כבר ארזה הרבנית תיקים לכל בני הבית וטענה כי הצעד הנכון הוא לברוח בעקבות הרוסים. הרב שמע את דבריה וביקש להיוועץ באחיו הגדול רבי זלמן. בתום שיחתם הכריע הרב כי הברירה המציאותית היא להישאר בטעלז, בדיוק כמו שעשו בעת המלחמה הראשונה.
תפקידו כמנהיג הרוחני של העיר והישיבה, הסביר, לא תם לרגע והוא אינו יכול לעזוב את בני הקהילה ואת שארית התלמידים שנותרו.
מהות חייו הייתה הישיבה שלא תפסוק לרגע.
גם כעת, אחרי שרובם נתפזרו לכל עבר, הוא דאג כי סדרי הישיבה ימשיכו בכפרים סמוכים כשהוא דואג להם ככל יכולתו.
שרק ימשיך הלימוד.
וכשעלו בסערה השמיימה כמה שבועות לאחר מכן, ונתפסו גם הבחורים בכפרים הסמוכים, האש בוערת, תורה בתוכה, אותיות פורחות באוויר, ובמקום אחר על פני כדור הארץ, בשנחאי, ממשיך הלימוד הטלזאי ללא הפסקה.
באותם הימים, לא ידעו בני הישיבות בשנחאי אל נכון עד כמה נוראה ואיומה הגזירה, אולם חשש היה בהם שמא הם האחרונים בעולם ההוגים בתורה. ואם לא תורת השם יומם ולילה, חוקות שמים וארץ מה יהא עליהם?
משכך, קבעו ביניהם כי יתקיימו משמרות של לימוד ללא הפסקה. יומם ולילה לא ישבותו.
בתקופה ההיא הרעב היה עצום במיוחד, המחסור הורגש היטב. כשראש הישיבה מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ שלח מכתבי זעקה לסייע לבני הישיבה הרעבים, הוא ציין באגרת אחת כי "השקידה נפלאה מאוד כפי שלא הייתה מזה עשרות שנים", ובאחרת הוסיף על "תקופה מבורכת בהצלה רוחנית שלא הייתה כמותה".
כגודל הקושי, כך גודל ההצלחה בשקיעות בלימוד.
בימים ההם תועדה לצורך נדיבי עם תמונת מאות הבחורים הלומדים בבית המדרש 'בית אהרן', בהם גם מרן הגר"ח עצמו. אחד מבני הישיבה סיפר כי רבים מהבחורים החשובים אינם נוכחים בתמונה זאת משום שסברו שפחיתות היא להשתמש בלימוד המיוחד הזה לתמונות.
בתמונה ניכר כי רבות מהחליפות שאותן לבשו היו בהירות למדי, הסיבה לכך היא שחליפות הצמר נתמלאו זיעה שהקשתה על הבחורים המתמידים לשבת שעות רבות וללמוד, משכך, עטו חליפות כותנה בהירות ולבנות, אותן היו סוחטים במים מעת לעת.
העולם בער, והם, בסדרי יום ולילה ללא הפסקה.
עוצמה ירבה
וילנא ת"ש,
העיר שמצאה את עצמה כשטח ליטאי עצמאי, הפכה למקום מקלט עבור בני ישיבות רבים שנמלטו ממגפי הצורר הנאצי.
מששמעו כי מרן הגרי"ז סולוביצ'יק, הרב מבריסק, מוסר את שיעוריו בקביעות, הלכו בחירי בני הישיבות אל בית מדרשו והתרפקו על כל תג. "זו בחינה של תורה שלמדתי באף", היה אומר מרן הגרי"ז, ומסביר כי בשל כך שישנה מלחמה הרי שיש להתחזק עוד יותר בלימוד תורה מימים רגילים וממש לשקוד יום וליל על התורה.
לימים יאמר, כי השיעורים בוילנא היו טובים יותר מאלו שבירושלים. ולא שאלו האחרונים לא היו במסירות נפש ובמצבי מלחמה, אלא שמסירות הנפש בוילנא הייתה קשה יותר ואז דווקא הקושי הביא יותר התמדה.
נותן ליעף כח, אומר הפסוק, ולאין אונים ירבה עוצמה.
"בירושלים זה יעף ולכן יש כח", היה מליץ, "אבל בוילנא זה היה בבחינת 'אין אונים' ולכן זכינו ל'עצמה ירבה'"
השבועה
אייר תש"ה, מחנה ברגן-בלזן, גרמניה
הקצין יהודי-בריטי עבר בין אלו שנותרו ביושביו המשוחררים של מחנה הריכוז, רושם בפנקסו את רצונותיהם. האחד מעוניין לעלות ארצה, השני מעדיף את ארצות הברית. זה מבקש לבדוק מה עלה בגורל בני משפחתו, וזה לא מעוניין לדבר עם איש.
בצד, אברך יש שם וגמרא בידו. לבד. כל עולמו הקודם לרבות אשתו הטרייה – נרצחו. הוא עדיין אינו יודע זאת, אבל כל כולו צימאון לסדר ישיבתי אחד. המחנה האחרון בו היה, לא רחוק מכאן. כשכולם שוחררו, הוא האזין לשיחות. מישהו אמר כי בברגן בלזן אין אוכל, ואז הוסיף "אבל שמעתי שיש שם כרך אחד של עירובין". וזה הספיק לו. עם אוכל הוא יסתדר, הוא שגם במחנה הותיר מפיסת הלחם העבש כזית אחד בצלחת כדי 'תענית הראב"ד' כי "גם בניסיון הקשה צריך להישאר עובד השם ולא חיה" – לא מוטרד. אבל גמרא, כזו אמיתית, זה חלום שניתן להגשים עכשיו.
קוראים לו הרב גרשון ליבמן, לפני המלחמה היה הוא אחד מרבני ישיבות נובהרדוק והסיבה שבה הוא חזר בשביל גמרא, מסתירה רגע אחד עם תלמידיו.
בתחילת אימי המלחמה, עת היו באחת העיירות במחוז פוניבז', נאספו הוא והתלמידים, ויחדיו נשבעו כשספר תורה בידיהם שימשיכו ללמוד "גם בקשים שבניסיונות".
שוב ושוב התנסה, שוב ושוב עמד בניסיונות. מישיבת 'בית יוסף-נובהרדוק' בגטו ועד לתפילין, ציצית משניות וספרי קודש שהצליח לשמור תמורת טיפת המזון שלו. עכשיו הגיע הזמן להדר בקיום השבועה.
"מה תרצה?", שואל לבוש המדים. "להקים ישיבה", משיב רבי גרשון ליבמן ללא היסוס.
– איפה תקים ישיבה?
– כאן
– מי ינהל אותה?
– אני אהיה ראש הישיבה
– ומי ילמד בה?
– אני אהיה התלמיד
– טוב, מה עוד תרצה?
– שום דבר
הקצין מסובב את ראשו ופולט באנגלית "מסכן, עוד אחד שאיבד את שפיותו".
אבל הישיבה נפתחת. השבועה ללמוד גם בקשים שבניסיונות, אותה שבועה שרוב אלו שקיבלו אותה על עצמם כבר אינם בין החיים, הופכת לישיבה של ממש שנפתחת בברגן בלזן. עוד בן ישיבה, ועוד אחד, ועוד עשרה, ועוד עשרים.
ובסוף, מגיעות גם גמרות שמודפסות במיוחד עם הפסוק "כמעט כלוני בארץ ולא עזבתי פקודיך" בשערן. קול התורה הולך וגדל, כן כן, על שרידי התופת וההשמדה, כשיש להם למרבה החלחלה פנימייה ענקית ושטח לבתי מדרש, מתקיימת ישיבה לכל דבר שבה יש יהודים שהדבר הראשון שחפצו בו ברגע בו יצאו מתהומות הזוועה אל האוויר, הוא לשבת וללמוד וללמוד וללמוד.
תורת השם תמימה, משיבת נפש.
והישיבה הזו שתלך ותגדל תעבור למקום מסודר לאחת העיירות בגרמניה, ומשם תמשיך הלאה לעוד עשרות מוסדות של תורה שהגיעו מאותו מעמד של בני ישיבה שנשבעים – לא להפסיק לעולם.
ישיבה תחת האדמה
ירושלים, ה'תש"ח
מלחמת העצמאות בעיצומה. המרצחים הערבים פוגעים יותר ויותר ביושבי היישוב היהודי בירושלים, כעת הצליחו לנתק לחלוטין את הדרכים. אין יותר אספקת מזון, שלא לדבר על תרופות. בזה אחר זה נופלים הלוחמים והמצוקה מורגשת ברחבי העיר שבה שורקים הפגזים בין הבתים ועליהם.
בלב שכונת גאולה, מתרוקן בית המדרש של ישיבת 'כנסת ישראל-חברון', זו שכבר ידעה פרעות איומות ואסונות וקמה מחדש להרים קרנה של תורה.
הבחורים מביאים עמם שקי חול ובונים ביצורים, הופכים את חדר האוכל למקלט שיהיה לבית המדרש. תושבי השכונה מוצאים עד מהרה את המקום כמקלט עבורם ובאים לשם גם כדי לקבל סיוע רפואי ומקום מחסה וגם כדי להתעודד, לקבל דברי חיזוק ולשאוב ממראות בית המדרש שבחדר האוכל"
"לא יספיק ספר שלם", תאר אז במכתבו ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא, "אבל אכתוב בקצרה נמרצה כי העיקר שברוך השם שלום לכל משפחותינו ולכל בני הישיבה בלי יוצא מן הכלל, כולנו יצאנו עד היום בשלום בלי כל פגע כל שהוא, ואין זה נסים רגילים אלא שנתקיים על הכלל ועל הפרט כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אי אפשר לספר ולא יאומן כי יסופר את החסדים שהפליא ה' לנו בעיר מצור", ובתוך התיאורים על שלל ניסים מהגעת מזון ועד נפט, הוא מגיע אל הנס הגדול ביותר, מה שהביא להמשך הלימוד בישיבה וכמעט לקיומה באופן רגיל אלמלא היה הופך גם למקלט ציבורי:
"עיקר העיקרים שהקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה, עוד לפני שלש עשרה שנה כשבנינו את הישיבה ונתן בדעתנו לבנות את בנין המטבח והמסעדה והוא כעת המקלט להציל את הישיבה כולה, וגם נתן בלבנו שעות מעטות ממש לפני התחלת ההרעשות ע"י צוררינו ימ"ש להכשיר את המקום על ידי שקי חול, וגם המציא לנו בנסים שקים עד שנעשה למקלט בטוח בעה"י מכל פגע של פגזים"
שיעור בפרדס
בני ברק, ה'תש"ח
רעשי המטוסים בשמים היו לחרדה אמיתית. בכל פעם היו אלו זוג מטוסי דקוטה שחולפים בזמזום מטריד ומשליכים פגזים ופצצות מן האוויר.
ימים ולילות של הפגזות מן השמיים. ליושבי הארץ לא היה הרבה מה לעשות עם המציאות הקשה שגבתה חיים רבים. פעמים בודדות היו כאלה שנתנו מענה, כמו אותו יום שבו אחרי שבועיים של הפגזות, עלה על מטוס קטן יהודי ששירת לפנים בחיל האוויר הבריטי והפתיע את צמד המפציצים המצריים שנפלו ארצה והתרסקו.
השלטון החדש, הוציא 'צו האפלה' ליושבי הערים במרכז. כלומר, על כל אחד להחשיך החל מן השקיעה את כל ביתו. לאטום חלונות בבד שיסתיר גם את אור הנרות או כל פנס קטן. לנסות להיות כמה שיותר בחשיכה. מודעות שנתלו ברחבי תל אביב, רמת גן ובני ברק הראו מטוס מואר מעל עיר חשוכה המפגיז נקודת אור. "כל זיק אור – מסכן חייך וחיי זולתך" קראה הסיסמה בעד האפלה.
מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, הודיע כי בשל הצו, לא מתקצרים סדרי הישיבה אלא משתנים.
שחרית לקראת השעה חמש, לאחריו סדר א' ובסמוך לו סדר ב'. תפילת מעריב מתקיימת מוקדם וסדר ג' נמשך עד החשיכה. כך יכולה הייתה ישיבת פוניבז' להמשיך בסדריה גם במלחמה.
חלק מן המתמידים שלפתע נותרו להם עוד שעות "ריקות", סרבו ללכת למנוחתם עד לקימה לסדרי הישיבה בארבע לפנות בוקר, והיו חומקים בחשאי לבית הכנסת שבביתו של מרן החזון איש, שם היו הוגים בתורה עד אור הבוקר, כשהחלונות כולם אטומים בניירות שחורים שמכסים את האור הדלוק ללא הפסקה.
בכולם אחז הגעגוע לראש הישיבה מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי. הוא שהיה נוסע על דרך ירושלים -בני ברק, הלא פשוטה באותם הימים, נותר נצור בעיר הקודש ולא הייתה שום דרך להגיע בחיים אל הישיבה. משכך, היה הרב מפוניבז' גם למגיד השיעור. הבחורים היו נוטלים מסכת סנהדרין, יוצאים בשעות היום לפרדס ברמן, מסתתרים בשכיבה בין עצי התפוזים, כשהגמרות בידם, ומולם יושב הרב ומוסר את שיעוריו. חביבות התורה שחשו אז בסדרי הלימוד המשונים הללו, נותרה בהם לדורות מוסיפה בהם עיזוז כשהפכו הם עצמם למרביצי תורה המעמידים תלמידים לאלפים.
כי מי שגרם לרגלי ישראל שיעמדו במלחמה וינצחו, אלו הם שערי לומדי התורה השוקדים על תלמודם בכל זמן, בכל מקום, בכל עת.
יחליפו כח
תשרי תשל"ד, ארץ הקודש
המלחמה שפרצה בהפתעה בעיצומו של היום הקדוש גבתה מספר קורבנות מחריד.
בעוד כל ראשי השלטון והצבא סבורים כי אפשר לישון בשלווה, קפץ עליהם רוגזו של ישמעאל, מכל מקום התפרץ האויב הערבי והחל לתקוף.
בעולם הישיבות הבינו הכל, כי לא רק ההרגש שאינו נותן לצאת לבין הזמנים, אלא ששארית הפליטה זקוקה יותר מכל לכח התורה. בישיבת פוניבז', במוצאי היום הקדוש, הכל תלו עיניהם במרן הגרא"מ שך, שהודיע כי מצד הישיבה, אכן ישנם ימי בין הזמנים, אולם בני הישיבה צריכים לדעת כי הישיבה היא המקום שמיועד לבני הישיבה. "מי שחפץ לבנות סוכה או לקנות ד' מינים, שיעשה זאת בזריזות וישוב לישיבה".
גדולי ישראל הורו להמשיך את לימוד התורה בכל מקום, גם לתינוקות של בית רבן. משכך, תלמודי התורה המשיכו ללמוד מספר שעות ביום גם בימי חול המועד. ישיבות רבות הוציאו ידיעות על חזרה מוקדמת, אך במקומות רבים החל הזמן מיד ברצף ללא אף יום אחד של בין הזמנים.
ובפוניבז', אם רבים היו שהמשיכו ללמוד בחג הסוכות, הרי שבמוצאי שמחת תורה, כבר היו כל בני הישיבה שוקדים על תלמודם. באותו שבוע, אף מסר מרן ה'אבי עזרי' שיחה שבה עורר על כך שמה שיגן יותר מכל, זה החיזוק בשמירת הסדרים והתמדה בכל רגע. "סכותה לראשי ביום נשק", היה מורגל בפיו עת היה מדבר על הימים הללו של מלחמות כנגד עם ישראל ככל שיתקרב סופה של הגלות.
שלא כבימי מלחמת תשפ"ד-תשפ"ה שגם המקדימים שבו רק לאחר אסרו חג, בימים ההם היו בחורים שלא היו בביתם אפילו לא יום אחד. לימים, כאשר נידון ביטולם של ימי בין הזמנים לחלוטין בעת מלחמה, על כך מרן הגראי"ל, השיב כי "כבר הייתה מלחמה שלא היה בה בין הזמנים כלל ולבסוף התברר שכל החורף נחלש בגלל זה"
מידע תמורת לימוד
כסלו ה'תש"ב, שווייץ
אל בית המדרש של ישיבת 'עץ חיים' במונטרה, נכנס בחור בלבוש מוקפד וארשת פנים רציניות. שמו [רבי] אהרן לייב והוא אחד משקדני הישיבה. הוא ניגש אל מקומו של אחד מן הבחורים, בשם [רבי] משה ראם, נער לפני גיל מצוות שידע עד כמה צמא הוא לכל פיסת מידע על המתרחש בעולם, ומבטיח לו בחיוך כי "יש לי בשבילך חדשות מאוד מאוד מעניינות, אבל תלמד טוב, אספר לך אחרי הסדר". והלך אל מקומו.
רבי אהרן לייב זה שכונה בקרב הבחורים כבר בבחרותו 'הרב שטיימן' נמלט לשוויץ בעקבות גזירת הגיוס שריחפה בפולין ועמו ידידו הקרוב הגר"מ סולובייצ'יק. כשהגיעו לישיבתו של הרב בוצ'קו במונטרה, הם לא התקבלו, זאת משום שלא היה בידי הישיבה עוד ממון להחזיק אותם והם באו בידיים ריקות. רק לאחר הבטחתו של מרן האחיעזר כי הם "עוד ישלמו הרבה לכלל ישראל", התירו להם להיות חלק מן הבחורים.
בעת שהיגרו השניים לגבולות המדינה ושוכנו במחנה עבודה של פליטים בעיירה 'באיי', בו שלטונות שווייץ התנו את השהייה בתמורה לעבודת כפיים מספר שעות, גילה הגר"מ סולובייצ'יק כישרון בעמל אליו נדרשו, בעוד רעהו מרן הגראי"ל, ניסה לשווא. גם השוויצרים בעצמם הבחינו כי לא הרבה תועלת יפיקו מעבודתו של הבחור הלזה. "אתה תמשיך ללמוד", סיכם רבי משה עם הגראי"ל, "ואני אעבוד גם את המשמרת שלך".
בסיומו של סדר שלישי, ניגש הבחור הצעיר אל המתמיד רבי אהרן לייב, וביקש שיקיים את הבטחתו.
"דיברו בעיר", השיב לו, "שיפן הפציצה בהפתעה את אמריקה בהתקפה רצינית על בסיס פרל הארבור שבהוואי, זו מהומה ממש".
ולעיתים כשהיה פוגש בו בבחור הצעיר שהיה מתעורר בלילות ואינו מצליח לישון ומנסה ללמוד מעט, היה אומר לו: "אם כבר ערים, אפשר הרי ללמוד עד הבוקר, חבל לחזור לישון".
לחישות בכספת
ימי מלחמת העולם השניה, לונדון.
צבא גרמניה מבצע בליץ בתושבי בריטניה. הכל ממהרים לחפש להם מחסה, בהם גם מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי. תלאות רבות עבר עד שהגיע לממלכה. זמן רב מדי ישב בסיביר כעונש על תכנונו לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה לכהן כרבה של פתח תקווה.
בניסי ניסים וברכה מופתית של מרן החפץ חיים הוא שוחרר, כחלק מתנאי השחרור גורש רבי יחזקאל ללטביה, משם המשיך לפולין והשתקע בלונדון, בעוד שניים מילדיו מעוכבי יציאה לשנתיים לוודא שלא פוגע בביטחון רוסיה, שם כיהן ברבנות עד עלותו ארצה בה יכהן כאחד מראשי ישיבת סלבודקא, וכנשיא ועד הישיבות. מאנגליה, הפעיל את כל קשריו למען הישיבות שהחלו לנסות לעמוד על רגליהן עם קום המדינה.
באחד מימי ההפגזות, ראה אותו מנהל בנק יהודי אץ עם הקהל כולו למקלט ציבורי. הוא לא יכול היה לראות זאת והודיע כי הורה למאבטחיו כי בכל אזעקה יוכנס רבי יחזקאל אל הכספת הגדולה של הבנק שם היו עובדי הבנק ומנהליו מסתתרים מאימת ההפצצות.
בהפגזה הבאה, מצא עצמו 'ר' חצקל' אל מול הדלת המשוריינת של הכספת.
הוא פסע פנימה, לעיניו נגלה מחזה מפעים. אינספור מטילי זהב וערימות שטרות סדורות להם שם. הוא החל לפסוע צעד אחר צעד ולמלמל לעצמו דבר מה. השומר חשד בעצבנות. מה משנן לעצמו הראביי כשהוא חולף כך ליד השטרות? "אה, שטויות, הוא בסדר", הגיב מנהל הבנק, אבל החליט לשם הסקרנות לשאול את בן הרב.
"טוב שאתה שואל", הוא חייך, "אבא סיפר לי שכל מה שראה מול עיניו היה טון של כסף, זהב ושטרות. פעם ראשונה שרואה מול עיניו במוחש כל כך הרבה ממון, וכל מה שלחש היה: – – "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף!, בחוש – צו א בלאט גמרא קומט עס נישט צו"…
כל זה לא מתקרב לדף גמרא!
מהיכן ידע החפץ חיים את החדשות?!
באחד מימי המועדים, קרא הגאון רבי מרדכי שולמן ראש ישיבת סלבודקא, וסיפר לפתע על רגעים מלאי פלא שהתרחשו ששים שנה קודם לכן, בימי מלחמת העולם הראשונה, עת נמלט עם רבו הגר"א וסרמן – אצלו למד בעיר בריסק – לסמילוביץ, שם שהה מרן החפץ חיים עם אחת מהקבוצות הגולות של תלמידי ישיבת ראדין.
לאורך היום היה לומד מרדכי הצעיר עם כמה מגדולי ישראל ובלילה שב ללון באכסניית החפץ חיים שישב ולמד בה יום וליל. בדרך היה שומע רבי מרדכי את החדשות ובארוחת הערב מספר אותן לחפץ חיים, להיכן התקדמו צבאות הצאר, היכן הפסידו וכן על זו הדרך. בכל ערב, היה החפץ חיים מאזין לעדכוניו, ולתדהמתו, לא רק שידע החפץ חיים את הפרטים מראש, אלא היה מדייק ומתקן אותו אלו שמועות נכונות ואיזה לא, באופן שלא ניתן לדעת אותו בלי להיות בשטח הלחימה. בימים שלאחר מכן, היה מגלה רבי מרדכי עד כמה צדק החפץ חיים בכל מילה. "ששים שנה שמרתי את הסוד לעצמי היות והאפשרות היחידה לכך היא רוח הקודש, דבר שכמובן מסתבר, שמרן החפץ חיים מגיע לדרגות אלו של קדושה המביאה לידי רוח הקודש, אבל היום לפני אמירת הלל, ראיתי ביאור בסידור הגר"א על 'יוצר משרתים… משמיעים ביראה יחד בקול דברי אלוקים' וכו', שבכל יום המלאכים משמיעים את דבריו וגזרותיו שיהיו ביום הזה. אז הבנתי שהחפץ חיים לא נזקק לרוח הקודש, הוא פשוט שמע את הכרזת המלאכים על מה שיעשה הבורא באותו יום".
ושמיעת המלאכים, בעיני ראש ישיבת סלבודקא, כבר אינה מופת שמימי ופלאי או רוח הקודש כי אם דבר מובן ופשוט שניתן לספרו.
(חלק מתמונות בכתבה זו באדיבות : בנו רותנברג, אוסף מיתר הספריה הלאומית)
