דומה כי אם יש משהו שמשותף לכל מי שמ'בני הישיבה' ייקרא – אם כתלמיד מן המניין או מבוגריה, אם כאחד מרבני הישיבה הוא, או אפילו מצוות העובדים בה – הרי זה הרטט שחולף למשמע היום 'כ' תמוז'. צמד המילים שגורם לעצור לחשוב ולהרהר, במה שהיה ואיננו, בעולם שבין רגע נמוג בעשן, ובנצח ישראל שלא ישקר.
לא מיבעיא לאחר שנקבע ע"י רבותינו יום כ' תמוז להתעוררות ולתפילה, אך גם אחרי הכול – עוד נשאר פתח לכל אחד להרהר לעצמו – מה הנחילו לנו במותם יותר מבחייהם. ננסה לגעת בכמה רגעים מהדפים המדממים ביותר של תולדות הישיבה הקד' דליטא, הימים אשר מהולים בהם דם ואש ותימרות עשן. אותה האש שבה ניצתה ובה עתידה להיבנות.
בין המיצרים
אייר תש"א. הרוחות סערו באותה שעה, למי שהיה נקלע באותה העת לביתו הצפוף של מרן רבינו הגאון רבי אברהם יצחק בלוך זצוק"ל הי"ד היה נדמה כי הימים כתיקונם – וראש הישיבה עסוק יחד עם תלמידיו בדיון סביב אחת הסוגיות החמורות שבסדרי נשים-נזיקין. ואכן – הם עסקו באחת הסוגיות החמורות ביותר- סוגיה שחיים וחיים נגעו בה, פיקוח נפש גשמי מחד, והרעלת הנפש בבארות הכפירה מאידך.
ניתי ספר ונחזי – פתח רבינו לאחר שכל הנוכחים סיימו להרצות את משנתם בנושא הבוער העומד על הפרק- עתידה של הישיבה בשעה טרופה זו.
לא היה זה סוד שעצם קיומה של הישיבה היה לצנינים בעיני הממשל הקומוניסטי שכבש את העיירה טלז מאת מדינת ליטא המתפוררת. כחלק משלטון הכפירה שניסו להנחיל – קיומו של בית תלמוד מעין זה, לא היה מן הדברים שהיו רוצים לראות בעיירה נאמנה לחזון הקומוניסטי. אבל מאידך – הם לא רצו לקומם עליהם מרי בתוך העיירה, אחר שגם השלטון המקומי עמד לימינם של בני הישיבה, ועל כן ניסו למצוא כל טצדקי כדי להתנכל לישיבה – בתואנה כי הדבר נדרש למאמץ המלחמתי.
כבר לפני תקופה ארוכה, עוד בשנה שעברה – לאחר שניסו מספר פעמים לדחות את רוע הגזירה – הגיעה השעה והם לא העמידו בפני הישיבה שתי ברירות. בטענה שמבנה הישיבה הוא הראוי ביותר מכל בתי העיירה – לשמש מקום מרגוע לחיילים השקועים במרה שחורה – נדרשו בני הישיבה לפנות את היכל הישיבה תוך ארבעים ושמונה שעות בלבד. מיני אז נידחת ומיטלטלת הייתה הישיבה הקד' ממבנה למבנה, תוך שהם מתחמקים מגזירותיהם המתחדשות של הצוררים הרוסיים.
כל זאת היה עד ליומי דפגרי של חג הפסח תש"א. משתפי פעולה מקרב בני ברית, אשר לדאבון לב נטו בדעותיהם אחר ה'חזון' הכפרני, טרחו ליידע את משלחיהם הקומוניסטים – שהנה – הגיעה ההזדמנות וניתנה להם בקעה להתגדר בה. תוך שהם מנצלים את העובדה שהישיבה סוגרת את שעריה באופן רשמי בימים אלו – והבחורים מתפזרים בין בתי העיירה, הכריזו כי עקב מצב חירום מיוחד – נאסר על אי-מי לארח בתוך ביתו כל מי שכתובתו הרשמית אינה מצויה בטלז, ומי שיעז להפר הוראה זו דינו כמסייע לאויב בשעת מלחמה – כאשר משמעות הדבר ברורה מאליה.
בלית ברירה, בחורי הישיבה נאלצו לארוז את מיטלטליהם ולשוב לבתיהם. גם לאחר שנסתיים וחלף לו החג, חלק מהבחורים, נשארו ספונים בבתיהם עד אשר יעבור זעם, אך היתה גם קבוצה נכבדה מבני הישיבה אשר שמו נפשם בכפם ושבו אל בית חייהם – הישיבה הקדושה.
והיה המחנה הנשאר לפליטה
אלא שהמציאות הנוכחית לא נתנה הרבה אפשרויות להמשיך כך, עצם ההתאספות- לימוד של בחורים שמעתה הוגדרו כ'זרים' בעיירה, מהווה סכנת חיים מיידית, ולא ניתן להמשיך את קיום הישיבה בצורה שכזו, ועל כן עלו ובאו קבוצה מן האריות שבחבורה, אל ביתו הצנוע של ראש הישיבה הנערץ – רבינו הגה"ק רא"י בלוך הי"ד לדון כדת מה לעשות על פי דת של תורה, בעת היותם נתונים בין המיצרים – יונתי בחגווי הסלע – הכובש הרוסי מכאן, וחיילי הטרף הנאצים מאידך.
לא הייתה זו שאלה של דרכי הצלה, אלא בחירה בין הרע לגרוע יותר, האם עדיף להרחיק נדוד ולהיכנס למעמקי רוסיה, כשקיומה של הישיבה שם יהיה מוטל בספק גדול, אם בכלל. או שמא שב ואל תעשה עדיף, ועליהם להמתין לראות כיצד יפול דבר.
היו שצידדו באופציה שנראתה כבטוחה יותר – ליטול את מקל הנדודים, ולהימלט מזרחה. אמנם הנאצים השתדלו להסוות את מעשיהם, אך שברי עדויות אודות העתיד הנורא שהם מתכננים ליהודי אירופה – כבר החלו להילחש באימה מפה לאוזן. מבחינה זו רוסיה נראתה כרע במיעוטו, וכאפשרות סבירה להמשך קיום כלשהו.
ומהעבר השני של המתרס היו שטענו בלהט – שבאותה תורה שנצטוינו על שמירת הגוף – יתר מכך נצטוינו על שמירת הנפש, וההגירה לרוסיה כרוכה בפיקוח נפש רוחני, היה זה ר' יעקב דוד מייזלס שדפק על השולחן והכריז נחרצות – 'עדיף למסור את הגוף לגרמנים מאשר למסור את הנפש לרוסים'. עיני הכל נתלו ברב'ה הנערץ שיפתח פיו ויאיר את עיניהם ממעייני התורה בשאלה חמורה זו, כדרך שפילס עד עתה את נתיבם בשאר סוגיות חמורות שבתלמוד ובדעת ה'.
רבינו לא האריך בדברים, אלא ציטט דברי חז"ל שכאשר היו נדרשים לדבר למלכות, היו למדים את פרשת יעקב אבינו במלחמתו עם אחיו עשו. 'ואחר שנבצר מאיתנו לנהוג בדרך הדורון או המלחמה' סיכם בבהירות 'נאחז באומנות שקיבלנו מאבותינו – שהיא נשק התפילה, ויחד עם זאת- ננהג כאשר נהג יעקב אבינו בשעתו – נחלק את בני הישיבה לכמה מחנות והיה אם יבוא השטן אל המחנה האחת והכהו – והיה המחנה הנשאר לפליטה".
אך יצא הדבר מפי הרב, ראו זאת הכל כעובדה מוגמרת וכהוראה של תורה. המפות נשלפו והוסכם מיד על חמשה יעדים שיהוו מעתה את הסניפים הזמניים, לישיבת טלז המעטירה: טרישיק, וילוק, פופליאן, ושידלובה.
הישיבה התנהלה מתחילת זמן קיץ במתכונת הזו, רמ"י הישיבה סבבו בין העיירות בהן למדו בני הישיבה.
מלבד צרות שהמיטו הרוסים שאון רעם המלחמה נשמע ברמה, גרמניה הנאצית כבשה מעוזים בזה אחר זה, ולא נודע מה יילד יום.
כעת הכף נעה ונדה – מי למות ומי לחיים מי ישלו ומי יתייסר. אלו ואלו דברי אלוקים חיים – כל אחד ינהג לפי נטיית ליבו ולפי מה ששכלו הישר מורה לו. מי שסבור שהדרך היא לברוח מזרחה, לרוסיה, הרשות נתונה בידו, ומי שחושב שאדרבא – עדיף להישאר על אדמת אירופה – מוזמן לעשות זאת. כיצד נוכל להכריע בשאלה גורלית זו?
הרב והאב
וכלום רבינו, נלחשה השאלה, מה חושב הרב גופיה לעשות בנידון, להיכן הרב ממשיך מכאן?? מכל עבר נשלחו מבטי הערצה למי שאזר אומץ להעלות לחלל את השאלה שתהו בה כולם. הלא מי כרבם הנערץ שניחון בדעת תורה בהירה וישרה, ומה שיבחר הוא לעשות- יכולים הם להיות סמוכים ובטוחים שזוהי האפשרות הטובה והבטוחה ביותר, מבחינה רוחנית וגשמית כאחד.
הרב תלה את עיניו הרחימאיות בשואל, וענה ברכות, כל עוד שייוותר רק תלמיד אחד בישיבה, וגם אם ימלטו כולם, או ישאר אך יהודי בודד בטלז, מחובתי ומתפקידי להישאר עמו – כרב העיירה וכראש הישיבה. הדממה שהשתררה הייתה רגע של התפעמות וכפיפת ראש. מעין דומיה של תהילה למי שאין לו בעולמו אלא את טובת עדת מרעיתו.
אכן, מחובתינו לציין כי בשעה זו עדין לא נודע גודל האסון שעמד להכות את האומה היהודית, אף ששמע המלחמה חדר לכל אוזן אך לא ידעו ולא שיערו עד כמה קשה השעה.
כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שיקרנו בבריתך
בסיוון תש"א פלשו הגרמנים לרוסיה, וכבשו את ליטא. או אז התחיל 'פרק חדש' במלחמה, ובתלאות הקשות שעברה ליטא. מתחילה כבר נסו להם הקומונסיטים שכן הגרמנים החלו לכבוש עיר אחר עיר.
השקט היחסי שהשתרר עם מנוסתם המהירה של חיילי הקומוניסטים מטלז – נתן מקום לדמיון אולי באמת הכול מאחורינו, תמה לה המלחמה ותמו נוראותיה, ומעתה הכול ילך על מי מנוחות. המפציצים הגרמנים חדלו מהרעשתם, וזמזום המנועים הטורדני, שליווה את העיירה בימים האחרונים, נדם באחת ויצר מין שקט מחריש אוזניים. אך לא ארכו שעות מספר וחיילי הפיהרר פרצו לעיר בשעטה תוך צהלות קרב ויריות באויר. עוד עיירה נכבשה לחסות הרייך השלישי.
רוב היהודים העדיפו להסתגר באותה שעה, אך האימה הורגשה גם בחדרים פנימה. באותה השעה עזב רבינו את סדר לימודיו, ופנה לומר תהילים בדמעות שליש.
עודנו שקוע בתחינתו לפני קונו – וצווחה חדה פילחה את הבית. הרבנית – השקיפה מבעד חלון ולמרבה הבעתה נגלה לעיניה בנה מחמדה ר' אליעזר נגרר בגסות בידי הקלגסים הנאצים, יחד עם עוד כמה יהודים שנתפסו ברחוב באותה שעה. בנה, ניסה להבליח חיוך מאולץ להרגיע את אימו, כאומר – 'הלא תדעי כי טעות נפלה כאן, ועוד מעט קט אשוב לביתנו', אך לב האם לא ניבא לה טובות. השמועה אמרה כי כל השבויים הועברו לעיירה 'ראיין' הסמוכה לטלז מרחק של כ- 4 קילומטרים.
לקיחתם של אותם צעירים מבניה של טלז, הטילה אימה על כל יהודי העיירה, ולמרות כי ערב שבת היה והזמן קצר, התכנסו טובי העיר לדיון חרום אצל הרב, לאן פניהם מועדות. על פניו של רבינו הייתה נסוכה שלווה אופיינית, והוא דן בניחותא ובשיקול דעת בכל השאלות העומדות על הפרק. לאחר דיון קצר ותכליתי, הוחלט לנצל את היחסים הטובים עם השלטון המקומי, ולנסות לפעול אצלם שידאגו לריסון חיילי הצבא הכובש. תוך הבטחה נאמנת בשם כל יהודי העיירה – שאיש מהם לא ינסה להתמרד או להתנגד לחילופי השלטון החדש בעיר.
אין זה ידוע אם מתוך תמימותם סברו שזה מה שיועיל להם, או שמא נאחזו בתקוה זו כטובע הנאחז בקש, כי אך יצוא יצא אחרון באי האסיפה, ודפיקות רמות נשמעו מכיוון הדלת. ובפתח – לא פחות משלושה מתוך שמונת שוטרי המשטרה המקומית, כשבידם פקודה חתומה מאדוניהם הטריים – על כל היהודים להתכונן לעזוב את ביתם מיידית, מבלי לקחת עימם מאומה מרכושם, לבד מביגוד בסיסי ודברי מאכל.
מיד רצה אחת מבאות הבית – אל מפקד המשטרה המקומית להתחנן על נפשם שירשו לפחות לרב להישאר בביתו ולהנחות את צאן מרעיתו הנותרים. השתדלותה נשאה פרי, ומפקד המשטרה התרכך ונשא פניו לבקשתה – תוך שהוא שולח פקודה לשוטריו לעזוב את המקום.
אך כבר נגזרה הגזירה, ואך יצוא יצאו השוטרים את פתח הבית – וחיילי השטן ניצבו תוך שהם מנופפים בכלי-זינם הרצחניים – כשהם מצווים בטון שאינו משתמע לשתי פנים לעזוב מייד הבית – מבלי לקחת מאומה ואפילו מבלי להביט אחורנית.
מכל עבר נראו בחורי הישיבה המסולאים בפז, יחד עם שאר משפחות יהודי טלז נגררים בגסות ובדחיפות אל גדות הנהר המקומי, תוך שהנאצים חגים סביבם ושוחקים בפה מלא. גם בלי היריות שנשמעו באויר – יכלו הכול למשש בידם את אימת המוות, הגרמנים צילמו את המתרחש בהנאה גלויה, תוך קולות צחוק רמים ופרועים.
באותה שעה הם פנו לרב באמרם כי הם עורכים עתה 'ניסוי' במכונת ירי חדשה, ושאל יפחדו ואל ייראו מקולות הנפץ שיישמעו. כולם הבינו את משמעות העניין, ואיש לא ניסה לסרב להוראה – לעמוד מתוחים דום זקופים על עומדם, מבלי לעשות תנועה מיותרת. יוצא מן הכלל היה הרב, שלרגע לא שכח את תפקידו כמורה הדרך וכאב"ד לכל בני העיר כאחד.
קבלת עול מלכות שמים
מבלי מורא הוא סובב את פניו לעבר צאן מרעיתו והחל לעוררם בקול לחזור בתשובה ולהתכונן למסור נפשם בטהרה. פסוקי הוידוי נלחשו בשפתיים רועדות – ואפילו חיות הטרף הנאציות חשו באווירת הקדושה שהשרו דברי הרב – ופסקו מלהגיהם, משל הבינו את גודל השעה.
הבה נקבל על עצמינו- סיים הרב את דבריו – את שלושת עיקרי הדת – שהם 'שבת כשרות וטהרה' והם אשר יעמדו לנו להינצל – חתם דבריו – תוך שנשמעות בכי ואנחות חנוקות מכל עבר. כל הדברים איבדו משמעות לנוכח רגעים גדולים לו, של מסירת הנפש לשמו יתברך. אפילו יהודים שנתרחקו מחיק היהדות בשנים האחרונות, בעיקר בהשפעתה של התנועה הקומוניסטית, הרהורי התשובה ניכרו על פניהם, והם זעקו ככולם את פרקי התהילים שהקריא הרב פסוק בפסוק.
לאחר שנתעלו ונטהרו – פנו לתפילת קבלת שבת רווית הוד – אחד הניצולים שהיו נוכחים באותה תפילה העיד שלא הייתה נעילה במהלך חייו שהשתוותה לה. המילים קיבלו משמעות חדשה – ומוחשית. ואפילו חיות הטרף יראו מלהפריע לאותה תפילה קדושה, רק בסיומה ניגשו לרב למסור לו את הגזירה החדשה. הנשים והטף משוחררים לעת עתה לביתם, אך כל הגברים נדרשים לבוא עמהם למחנה העבודה ראיין, אל אותו המקום אליו כבר החלו להישלח חלק מבני העיירה. אך זאת הוסיפו ואמרו – כי הרב ומשפחתו זכאים לשוב לביתם.
בקהל פשטה מין אנחת רווחה מוזרה. לא היה מקום לשמוח ב'ישועה' שכזו – אך היה אפשר לראות בכך כ'הצלה פורתא', לכל הפחות לעת עתה יינצלו הנשים והטף, ומי יודע אולי בקרוב יזכו להתאחד כולם שוב. יפחות חנוקות נשמעו מכל עבר, תוך שהקלגסים אינם מותירים שהות רבה מדי לפרידות מרגשות ככל שיהיו, ודוחקים בכל אבות המשפחה למהר לעלות על המשאיות אל עבר ארץ גזירה.
בחורי הישיבה ניגשו להיפרד ולקבל ברכת הדרך מאביהם – הנערץ מורם ורבם הגדול, באשר הם נלקחים כעת אל הבלתי נודע, ומי יודע אם יזכו לראותו שוב. נהגו בו משמים במידת הרחמים, והורשה להישאר לעת עתה בביתו. אך לתדהמתם – הוא מודיע להם נחרצות, שהם ממש לא נפרדים, באשר יילכו יילך. שוב כרך הרועה הנאמן את גורלו יחד עם צאן מרעיתו, גם כאשר לשם כך נאלץ להיפרד מביתו וכל משפחתו.
אפילו בשעה שהוא נוטל את נפשך
אם היתה תקווה אחת שהתממשה בכל אותם ימים נוראים – זו התקווה שיזכו להתאחד כל המשפחות גם יחד, אך לא בצורה שכזו פיללו לכך. כבר למחרת הגיעו לצריפם עגלות עמוסות בשיירות הצוררים, ופרקו מעליהם את 'מטענם' – שאר יהודי טלז, הנשים והטף.
בניגוד לרבים המיואשים שניסו לשגות באשליות אודות פתח הצלה בלתי צפוי שעוד מעט קט מזדמן להם, רבינו הגרא"י ראה את כל אותם שבועות כהכנה וכביקור לעולה לפי העלאת העולה לגבוה. הוא עסק בלימודו – שכלל עיון בעומק הסוגיות תוך העלאת הדברים על גבי גליון. רבינו מיעט לדבר עם הסובבים אותו וראשו היה תפוס ושקוע בשרעפי קודש – בהיכלות שהם מזומנים לבוא לשם.
שרידי טעלז סיפרו, כי באחד מרגעי האימה מלהט החרב המשתוללת בעת שהבינו כולם כבר לאן כוונת הצוררים להוליכם בשעות האחרונות, אזרו עוז כל בני הישיבה למול עיניהם הנדהמות של חיות הטרף הנאצים והם פרצו בשירה ובריקוד של דביקות: אשרינו מה טוב חלקינו! ומה נעים גורלינו! ומה יפה ירושתינו! שירה שחתרה חתירה תחת כיסא הכבוד, ראו בריות שבראתי בעולמי!
ביום ב' י"ט תמוז, ערב עלייתם על המוקד – ריכזו הגרמנים את כל הגברים – והעמידום בשורה. תוך שאחד משלוחי השטן וחרבו שלופה בידו – חותך באכזריות את זקנם של כל הנוכחים. וכשהגיע אל הקודש למקום מעמדו של רבינו – נעץ בו רבינו את עיניו הקדושות ואותו חייל נרתע לאחור, ולא יכול היה לנגוע בו לרעה.
ואזי – הגיע המירוק האחרון – על מנת שיעלו על המוקד שהם זכים וטהורים מבלי שום מום. ציוו עליהם לרוץ במין ריקוד משונה – תוך שהם קמים ומתרוממים חליפות במהירות רבה, כשמי שלא עמד בקצב השטני – הוכה באכזריות.
וגם כאן, רבינו לא חשב על עצמו ועל כבודו המושפל עד שאול תחתיה, הוא ואחיו רבי זלמן היו עסוקים כל העת בלתמוך בידי הג"ר משה קפלן (חותנו של אחיהם הגרא"מ), שמחמת גילו וחולשתו שלא יכול היה לעמוד בעינוי הנורא.
כששב רבינו לצריפו מעופר בעפר חלוש ומותש עד כלות הכוחות, מרוב חולשה אינו יכול להביט בספריו שהביא עימו, ומבקש מביתו הרבנית חיה אוזבנד ע"ה לקרוא בפניו רמב"ם הלכות קידוש ה'. ללמדך, כי דורשין הלכות קידוש ה' קודם שמקדשים את ה'.
העקידה
למחרת, כ' בתמוז, השכם בבוקר, בחמש בבוקר, נשמעו דפיקות רמות של שלוחי השטן, בהאיצם בכל הגברים לבוא עימם ל'עבודה'. ואכן – הפליאו להגדיר זאת כ'עבודה' – באשר היא המעולה שבעבודות, שאין למעלה הימנה. בראש העדה עמדו רבינו, אחיו רבי זלמן ורבי ישראל אורדמן.
לפני צאתו רבינו לא שת ליבו ליטול את הצידה שהכינה לו ביתו הרבנית חיה אוזבנד ע"ה – לחם וחמאה – שיהיה לו כוח ליום עבודה מפרך. שהרי הולכים הם לעבודה שאין עימה מלאכה, לעבר עולם שאין בו אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, ואין כל בריה יכול לעמוד במחיצתם.
תחת זאת, נטל ידיו וקידש עצמו בסילודין – למסור את נפשו בטהרתה כאשר ניתנה בו- כשכל הדרך הקצרה שפתיו ממללות פסוקי וידוי וקבלת עול מלכות שמים. וכך הובלה השיירה, גדוליה רבניה וטובי בניה של ישיבת טלז ועיירת טעלז – אל עבר מקום עקידתם, בעוז ובשלוות נפש ובגבורת מקדישי שמו.
ובשעה שבא ועלה תורו של רבינו לעלות על גבי המזבח – טיהר עצמו לבל תהיה מחשבת פיגול חלילה, ניצבו גם עמדו בהירות דברי המשנה במסכת זבחים – לשם ששה דברים הזבח נזבח – לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אשים לשם ריח לשם ניחוח, ואף הוא היה כמתכוין להיות ליבו עימו לבל יחסר אחד מאלו בעת השלימו נפשו לשם הנכבד.
הצוררים דרכו את נשקם. הגרמני הנבזה השפיל את עיניו וסחט את ההדק. ירייה בודדת נשמעה – ממעמקי הבור נשמע קולו של הרב, צלול ומהדהד, כאילו היה מצוי כעת בתפילת שחרית בהיכל הישיבה "שמע ישראל, השם אלוקינו השם א-ח-ד". ויצאה נשמתו באחד.
נסתיימה לה הקריאה יחד עם מסכת חיים מופלאה, שיש בה קידוש השם מסירת החיים ומסירת הנפש לשמו יתברך. נתקיים לו הציווי 'בכל נפשך' אפילו הוא נוטל את נפשך, בפה. בלב. ובמעשה.
והיו הגוילין נשרפין באישו של אותו רשע, אך האותיות נשארו פורחות ותלויות באוויר. המה נסעו למנוחות – אל ישיבת טלז של מעלה, אך עוז רוחם ותעצומות ליבם נותרים הם ועומדים כמגדל אור לנצח.
עלה הכורת על הישיבה הקדושה ועל גדוליה, על דור שלם ועל עולם שלם שחרב בין רגע, בציפורני הטרף של התפלצת מנאצת דביר אולם ובית קודשי הקודשים. אשריהם משכילים – כרקיע זוהרים. אבל, את אבוקת התורה שהאירו לא כיבו הצוררים, את השלהבת שהבעירה הישיבה בליטא, עם עולם התורה כולו שנגדע באיבו ועלה בסערה השמימה. לא יצליחו לכבות לעולם.
סיפור הצלת קבוצת תלמידי הישיבה מטרישיק
בסופו של חודש סיוון תש"א פלשו הגרמנים לליטא – ועיירתם טרישיק הייתה הראשונה לחוש בכך, כמי שיושבת על גבול ליטא. עוד קודם פרצו הגרמנים לעיירה, החלה נהירה המונית של יהודים שנסו על נפשם יחד עם חיילי הצבא הרוסי המובס – לחצות את הגבול למדינת לטביה השכנה, בואכה רוסיה הלבנה.
הם עצמם גם נטלו חלק בבריחה ההמונית בעיירה, ויצאו אף הם בעקבות כל הנסים על נפשם. רק עתה, בעת אשר נמנו לתפוס מחסה מהמפציצים הגרמנים שבחריצות גרמנית אופיינית – חגו על ראשם ללא לאות, נפנו לדון על השאלה בכובד ראש – לאן פניהם מועדות.
'אנה אנחנו בורחים' – פתח וענה אחד האריות שבחבורה – הלא הוא רבי שלום זקס זצ"ל, שבימים כתיקונם שימש כר"מ במכינה ד'טלז'. "סכנת הגרמנים – היא שיכו אותנו בגוף, פוגרומים וכיוצא באלו, ועל דא נאמר 'גזירה עבידא דבטלה', אך אנו כעת נכנסים היישר אל תוככי גוב האריות הרוחני, הוי אומר ברוסיה, שם יש סכנה על הנפש בכלל. והלא כל מה שבאנו לכאן הוא לאחוז באומנותו של יעקב אבינו שנחלק לב' מחנות. ואלא שאצל אותו זקן נאמר – 'ויבוא יעקב שלם' – שלם בתורתו, נמצא שעל פי התורה אסור להימלט לרוסיה, וחובה עלינו להישאר כאן" סיים בפסקנות.
עימם היה גם רבי חיים שטיין זצ"ל, מי שלימים שמש כראש ישיבת טעלז שקמה מן האפר בקליבלנד, הוא טען בכל תוקף שאין להם כל היתר לסכן את עצמם, וצריכים הם להמשיך במנוסתם. הוא לא הסתפק בסברתו, אלא ערך במקום 'גורל הגר"א' כאשר הפסוק שעלה הוא 'עברו את הירדן', מה שראה כאות ברור מן השמים שעליהם להמשיך במנוסתם.
אך רבי שלום זקס לא נסוג מדעתו, וענה ואמר שלא בשמים היא, ועל פי דעת התורה עליהם לשוב לישיבה – בטלז. מהלכה למעשה – קמו שלושים בחורים וסבו אל עקבותיהם – אל מקור החיים הנצחיים – ישיבת טלז הקדושה.
מעשה גבורה מרטיט זה – כמעט לא מצאנו לו אח ורע, הלא מי שהיה לו איזה שהוא בדל תקווה להימלט נפשו – נאחז בו כטובע הנאחז בקש, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ואילו הם ביודעין- פנו וקיבלו על עצמם ייסורים ורדיפות ומיתות משונות, על מנת שלא לוותר על קוצו של יו"ד מן התורה הקדושה. ואכן – כל אותם הקדושים נימנו לבסוף על מעלות קדושים וטהורים, ועלו על המוקד עם שאר בני הישיבה ביום המר והנמהר – יום כ' תמוז.
ועליהם הכתוב צווח ואומר: "וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי" – מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה. מה לך לוקה מאפרגל? על שנטלתי את הלולב"
ושוב מיטלטלים בדרכים שלושים מבחורי ישראל – ורבם בראשם, אך לא לעבר מקום מבטחים מועדות פניהם. אלא צועדים בלב שלם אל תוככי גיא ההריגה. והקדוש ברוך הוא קורא למלאכי השרת ראו בריות שבראתי בעולמי, בחורי ישראל, על מה אתם יוצאים ליהרג ומה לכם יוצאים אל מקום הסכנה – כדי לשמור השבת ולקיים המצוות. אשריכם שנתפסתם על דברי תורה, אשרי חלקכם שמסרתם עצמכם כיונה הפושטת צווארה לבעליה, רק כדי שלא לעבור על דת קונכם אפילו שעה אחת.
ועל פליטת סופריהם
על אדמתה החרוכה של הישיבה בליטא שחרבה, הקימו שארית הפליטה ניצוליה מיד לאחר מכן את הישיבה בקליבלנד, מרן הגרא"מ בלוך זצ"ל וגיסו הגרח"מ קאץ זצ"ל שניצלו מגיא ההריגה בדמדומי חמה, בה בעת שנשותיהם ובניהם נותרו בטעלז ונעקדו על קידוש השם, הי"ד.
כיצד זכה הגרא"מ להינצל? את הסיפור הבא סיפר הרב הגאון רבי נתן צבי ברון שהוא עצמו היה משרידי ניצולי הישיבה בליטא מקבוצת 'טרישיק' שברחה לרוסיה, והובא בספר שמך לא שכחנו, וכך הוא מספר:
ספר יהודי מקומי, החליט לפרוץ את קדושת השבת בטעלז ופתח את חנותו בעיר, עד לאותו היום כל החנויות נסגרו בשבת, ונעשה רעש גדול בעיר, מששלח לו הרב התראה ולא נענה. הוחלט על קיום מחאה מול חנותו.
התאספו ובאו תלמידי הישיבה וראשיה, והנה הוא יוצא בעזות מצח ומתריס נגדם, אלא שלפתע ניגש אליו אחד ונתן לו שתי סטירות לחי… עד היום לא ידוע אם זה היה רבי זלמן או רבי אליהו מאיר, אלא שרבי אליהו מאיר נטל על עצמו את האחריות ומשכך גזרה עליו המשטרה מעצר בית לשלושה ימים.
ימים חלפו והשלטון הליטאי נכבש תחת שלטון הרוסים הקומוניסטים ואותו ספר הפך להיות 'בעל דעה' ומקורב למלכות נהיה. התעוררה איפוא סכנה וחשש לשלומו של הגרא"מ שמא ישתמש הספר הרשע בכוחו בכדי לנקום על כבודו.
ב'אסיפה משפחתית' שהתקיימה מיד, הוחלט שרבי אליהו מאיר יימלט מן העיר לאלתר בחשאי שמא יבולע לו, ואכן באותו לילה הוא נסע לקובנה שם השיג רשיון יציאה מרוסיה, מי שליווה אותו היה גיסו הגרח"מ קאץ שנסע לגייס כספים עבור הישיבה. לימים נתברר כי הצלתו של רבי אליהו מאיר הייתה בזכות שמירת שבת.
מוסיף הרב ברון: נוהג היה רבי אליהו מאיר לומר, מצינו אצל דוד בברחו מפני שאול שסיכם עם יונתן שאם יאמר יונתן לך כי שלחך ה' הרי שיידע דוד שצריך הוא לברוח. והדבר תמוה שלכאורה היה צריך לומר לו בשעה זו שבה הןא בורח להצלת נפשו, 'ברח' והצל את נפשך.
ללמדך, כאשר סכנה רובצת על האדם זו אינה רק בריחה מאימת הסכנה אלא שליחות היא מהקב"ה! לא רק להציל את נפשך ברחת, אלא למלאות את שליחות ה'. גם הסכנה שריחפה עליי מאותו ספר קומוניסט לא הייתה כי אם "לך כי שלחך ה"!
