קינה ובכייה על גאוותן של ישראל שניטלה מהם
במסתרים תבכה נפשי מפני גאוותן של ישראל ושל מלכות שמים שניטלה
כתוב בירמיה "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" (ירמיה יג, יז), ירמיה הנביא מתנבא על החורבן אם לא יקבלו את התוכחות ולא יחזרו בתשובה. וכתוב בגמ' בחגיגה (ה, ב), "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב, מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו, מאי מפני גוה, אמר רב שמואל בר יצחק, מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לעובדי כוכבים", "גאוותן" הכוונה על כבודן של ישראל, והקב"ה בוכה כביכול על זה שניטלה מהם וניתנה לעובדי כוכבים.
"ר' שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים", לכאורה נראה בגמ' שזה שני מאן דאמרים, אבל במהרש"א כתוב בשם ספר ישן, "שהכל אחד, שאין גאוותן של ישראל אלא הקב"ה", וראיתי שכך מביאים גם בשם הגר"א (יהל אור יתרו עה ע"ב) שכתב, "והכל אחד".
ונשאלת השאלה, אם גאוותם של ישראל וגאוותה של מלכות שמים זה דבר אחד, למה זה שני מאן דאמרים בגמ'. [אני מוכרח להקדים, אני לא מדבר מידיעה, אבל איך שנראים הדברים, מסתמא גם מה שאני אומר כלול בגמ'].
כבוד ישראל הוא כבוד הקב"ה ומלכותו
מהו כבודם של ישראל בבריאה? כבוד ישראל זה כבודה של מלכות שמים, הרמח"ל בדרך ה' (ח"ד פ"ד אות ז) אומר, שהשבח של "ברוך שם כבוד מלכותו", זהו כבודו יתברך המתגלה על ידי דביקותו בנבראים, ולכן אצל המלאכים שהדבר הזה הוא בשלימות אומרים את זה בקול, אבל אצלינו כל זמן שעדיין לא יהיה התיקון השלם הוא לא מתגלה כראוי לכן אומרים את זה בשקט.
אבל כלל ישראל הוא בעצם חפצא של כבוד מלכותו, אנחנו אלה ש"אתם הדבקים בה' אלוקיכם", על ידינו צריך להתגלות כבוד שמים.
רבותינו הנצי"ב (במדבר יד, כא) והמלבי"ם אומרים, כתוב בפסוק בתהילים (קו, כו-כז), "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות", בשעת חטא המרגלים הקב"ה גזר את גזירת הגלות, שכלל ישראל יהיו מפוזרים בכל הארצות, ואיפה זה כתוב בפרשת המרגלים, בפרשת שלח אמנם נזכר "להפיל אותם במדבר", אבל לא נזכר "לזרותם בארצות", ואומר הנצי"ב [והוא כותב שכך מצא מפורש בדברי חז"ל], זה כתוב בפסוק כשהקב"ה נשבע "ואולם חי אני, וימלא כבוד ה' את כל הארץ", כבוד ה' זה כלל ישראל, וכאן הקב"ה גזר שבניו שאמורים להיות החפצא של כבודו יתברך, ימלאו את כל הארץ, שהם יהיו מפוזרים בכל הארץ.
אמנם זה דבר ברור שגאוותם של ישראל זה גאוותה של מלכות שמים והכל זה דבר אחד, אבל כמדומני שיש כאן שני חלקים, יש את החלק של הגאווה של כבוד שמים שהתמעט בבריאה בזמן חורבן בית המקדש כשהקב"ה החריב את מקדשו ושרף את היכלו, אבל יש גם את החלק שלנו שבו אנחנו אשמים, זה החלק של גאוותם של ישראל מצידינו, זה שני צדדים, יש מצידו יתברך ויש מצידינו. ה' יתברך יעזור שנאמר את מה שצריך וכמו שצריך.
מה הפירוש "גאוותם של ישראל"? שיהודי יבין שהכבוד היחיד שיש בבריאה והדבר היחיד שחשוב באמת זה גאוותה של מלכות שמים, דאס איז גאוותם של ישראל. נהיה מצב במשך הדורות בזמן הגלות, שכלל ישראל ירדו מדריגה אחר מדריגה עד שהם עצמם כבר לא מתגאים במה שצריך, כלל ישראל כבר לא מכבדים ולא מעריכים את גאוותם של ישראל, ואדרבה ניתנה לאומות העולם.
בפרשת חוקת (דברים כ, יח), כשמשה רבינו שלח שלוחים לעשיו וביקש מהם שיתנו לכלל ישראל לעבור דרך ארץ אדום, "ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך", רש"י מביא את דברי חז"ל במדרש תנחומא (בשלח ט), "אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם ואמרתם ונצעק אל ה' וישמע קולינו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי, ועל חרבך תחיה".
כלל ישראל מתגאה ב"קול קול יעקב", כלל ישראל מתגאה ב"ונצעק אל ה' וישמע קולינו", ועשיו מתגאה בדברים אחרים.
ניטלה מהם עצמם – שגאוותן אינה בגאוות ישראל האמיתית
כשכתוב בפסוק במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, אחד החלקים של הבכיה הוא, מה נהיה מאיתנו, מה נהיה עם גאוותם של ישראל, ישנם כאלו [עכ"פ חלקים מכלל ישראל, כולם זרע יעקב] שאצלם כבר אין גאוותם של ישראל, אצלם יש גאווה אחרת, הם נותנים את הגאווה לאומות העולם.
זה שמלכות שמים לא תופס מקום בעולם, זה חלק אחד, אבל זה שגאוותם של ישראל חלילה לא תופס מספיק מקום אצלינו, זה חלק נוסף.
"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לג), "שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים" (רש"י), מילא מה שאמרו וכן היינו בעיניהם, אבל הטענה היא למה ונהי בענינינו כחגבים, אמנם יש גוי מאוד גבוה "ענק", הוא מעניק חמה בקומתו, אבל למה אתם מסתכלים על עצמיכם כחגבים, אם אתם הייתם מסתכלים נכון לא הייתם בעיניכם כחגבים.
כתוב בפסוק במשלי (ל, כא), "תחת שלוש רגזה ארץ, ותחת ארבע לא תוכל שאת", הארץ רגזה על שלוש קללות, אבל יש קללה רביעית שלא תוכל שאת, "תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם, תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבירתה", המפרשים אומרים שכתוב כאן בפסוק את כל היסודות והסודות של הגלות, אבל עכ"פ כפשוטו, זה שאנחנו למטה זה דבר אחד, אבל זה שכביכול השנואה והשפחה שאמורים להיות למטה הם למעלה, דאס איז "לא תוכל שאת", את זה אי אפשר לסבול, כזו צרה זה בירא עמיקתא.
מי שיודע קצת את ההיסטוריה, כל התנועות שקמו עלינו להחריבנו מבפנים, תנועת ההשכלה ותנועת הציונות וכו', כל אותם התנועות שהרחיקו והפילו אלפים ורבבות מישראל, עיקר המלחמה שלהם היתה על כך, מה חשוב ומה מעריכים.
בתקופת ההשכלה כמדומני המשכילים לא דיברו בהדיא לעשות חטאים ועבירות, והיו מהם גם כאלו שהתלבשו באיצטלא, אלא הם עשו שיש חשיבות לדבר אחר, הם נתנו כבוד והערכה להשכלה ולחכמה שיש באומות העולם, הם לא היו צריכים יותר מזה, ברגע שאתה משנה, אתה מחריב את ההשקפה והשאיפה ומה חשוב, ואז הכל כבר נהרס ממילא.
תמיד אני חושב, שני אנשים יכולים להשתדך ולהשתתף ביחד אפילו אם אחד יותר צדיק והשני פחות צדיק, אבל במה דברים אמורים, כשההשקפה היא אותו דבר ועכ"פ השאיפות הם אותו דבר, שמחשיבים ומעריכים את אותם דברים, אבל אם אצל אחד הגאווה היא בעסקי העולם הזה ואת זה הוא מעריך, ואצל השני הגאווה זה מלכות שמים, דאס קמען נישט משדך זיין, זה בשורשים וביסודות.
כל זמן שכלל ישראל מתגאים במה שהורישו לנו אבותינו, אז אפילו שיש ירידה, אבל כיון שהיסוד שם, על זה לא בוכים במסתרים, אבל חלילה אם גאוותם של ישראל ניטלה מהם, מהם עצמם ניטלה מה צריך להיות גאוותם, שיכול לבוא מצב שכלל ישראל יתגאה במה שחשוב אצל אומות העולם, על זה בוכים.
מלחמת עמלק להשפיל את כבוד ישראל
"מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות יז, טז), "כשזה קם זה נופל" (רש"י בראשית כה, כג), מי שיודע, צד הטומאה, עשיו ואדום שנלחמים איתנו, חלק גדול מאוד של המלחמה הם מקדישים על זה, לגרום שהיהודי עצמו יחשוב שהוא למטה והם יהיו למעלה.
יש כמה וכמה עובדות משנות הזעם בשואה האיומה לפני שמונים שנה, הגרמנים ימ"ש עינו ורצחו וציערו בכל מיני צער, אבל חלק גדול ומרכזי של המלחמה שלהם היה להשפיל את היהודי ולבזות אותו. הם שלחו אלפים ורבבות מישראל למחנות, וכשהיו מגיעים למחנות והורידו את כולם מקרונות הרכבת, שזה היה כבר אחרי צרות וצער ורעב וצמא וכל מה שרק ניתן להעלות על הדעת והרבה יותר מזה, העמידו אותם ואמרו להם נאום, והתוכן של הנאום היה כך, כאן במחנה יש סולם ערכים, יש את ראש המחנה ומתחתיו יש את החיילים האלו והאלו ומתחתיהם הגויים האלו ששולטים על המחנה וכו', ומתחתיהם יש את היתושים והנמלים והשקצים ורמשים, ומתחתיהם יש את היהודים, כך הגרמנים דאגו להשפיל אותם כסדר עם דרשות.
זה לא חשוב לנו אם אותו גוי יודע את מה שהוא מדבר, אבל זה מלחמה לה' בעמלק, זה מה שר' אלחנן אמר לנו שהקב"ה שם בפי אומות העולם המצרים לישראל את הנקודה הזאת, הם רצו שהיהודי עצמו ישמע ויפנים ויחשוב ויאמין בזה שהוא למטה והגוי למעלה, דאס איז די מלחמה עם גאוותה של מלכות שמים.
אבל יש שני אופנים שהם נלחמים עם גאוותה של מלכות שמים, יש את המלחמה לעשות בבריאה באופן כללי שכבוד שמים ירד, בבית המקדש אומות העולם בכל המקומות כיבדו והעריכו והעריצו ופחדו להיכנס לשם, המדרש מביא (ב"ר סא, ז), שאלכסנדוס מוקדון רצה להתקרב לבית המקדש ולראות אותו, וברש"י בוזאת הברכה (דברים לג, יט) כתוב, שכל אומות העולם היו באים לראות יראתה של אומה זו, ורואים שכל ישראל עובדים לאלוק אחד, "כבוד ה' מלא את הבית", בית המקדש היה המקום של כבודו יתברך בעולם, ודאי שטיטוס ונבוכדנצר וכל צרי ישראל נלחמים עם זה כפשוטו, שורפים את בית המקדש, רוצים להלחם ישר עם גאוותה של מלכות שמים, "ואמר אי אלוקימו צור חסיו בו, זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה" (גיטין נו, ב), הם לא רק רוצים להרוג יהודים אלא הם נלחמים עם כבוד שמים.
הנאצים ימ"ש הקדישו זמן כח ומלחמה מיוחדת לשרוף ספרי תורה וספרים, מה יש להם עם ספרי התורה? רוצים לשרוף קרעוה לגזרים, זה המלחמה שלהם עם מלכות שמים, מאז ימות עולם נלחמו עם התורה הקדושה בעצמה, אומות העולם נלחמים עם מלכות שמים ישר, רוצים לשרש ולעקור שלא יזכר כבוד מלכות שמים בעולם.
אבל מלבד זה הם רוצים לעקור את גאוותם של ישראל, לקחת את היהודי להשפיל אותו לצער אותו לענות אותו לשעבד אותו ולהכניס לו חזק לראש שהוא למטה והגאווה שייכת לאומות העולם, שאומות העולם וכל מה שהם מייצגים חשובים יותר. זה שתי מלחמות, זה שתי בכיות.
"במסתרים תבכה נפשי", הבכיה הזאת כוללת, אני לא יודע שהבריאה שלנו נבראה אלא רק בשביל כבוד שמים, "כל הנברא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", זו המטרה היחידה שיש לבריאה, לגלות כבוד שמים.
תכלית הבריאה כבוד שמים
לשון המסילת ישרים כשהוא מסיים את הספר, "כל פועל ה' למענהו וכו', ונזכה לתת כבוד לשמו, ולעשות נחת רוח לפניו, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", כל הבריאה כולה נבראה רק בשביל כבוד שמים, בשביל התורה ובשביל ישראל, שיהיה כבוד שמים בבריאה ושכלל ישראל יהיו חלק מזה, אומות העולם נלחמים בשני הצדדים, הם רוצים לעקור את כבוד שמים מצד עצמו, אבל רוצים גם לקחת מהיהודי את גאוותם של ישראל.
מהי העבודה שלנו? זה הרי חלקים שיש בידינו, העבודה שלנו היא להשריש אצלינו את ההיפך. גדולי ישראל ובני תורה, אנשים בעלי מדריגה, בני הישיבות, כשהם היו בשנות הזעם, הגוי צעק והיכה, אבל הם נשארו בשלהם, הם בזו לו, הגוי לא היה עליהם מעלה מעלה, כמדומני שרבינו הגדול הרב שך היה חוזר ואומר כסדר, כשהפריץ היה משתעבד ביהודי ומכריח אותו לעשות דברים, היהודי היה בז לו בליבו ואומר אני מלך והוא עבד, רק כרגע אין לי ברירה וזה כמו גנב שעומד עלי.
העבודה שלנו היא לכבד את מה שכן ולבזות את מה שלא, להשריש אצלינו ש"אין כבוד אלא תורה" (אבות פ"ו מ"ג), וצריך לדעת שהנושא הזה הוא לא רק בזמני השמדות, אלא המלחמה הזאת קיימת לכל אורך הדרך כולל בזמנינו אנו, ואדרבה, לפעמים מבחינה מסויימת בזמנים שנקראים טובים גאוותם של ישראל יותר לוקה.
אמנם כולם יודעים שישנם חלקים שלמים מכלל ישראל שלא יודעים כלום על כבוד שמים, אבל גם אצל אלו שכן, ישנם הרבה יהודים שלא זכו להיות מיושבי בית המדרש, וזה דבר שצריך לדבר עליו ולחזק את עצמינו, אין אדם שאין לו נסיונות, ואחד מהיסודות שבן תורה צריך להשריש בעצמו, במה אנחנו מתגאים, מה חשוב ומה לא חשוב, אצל יושבי קרנות, אלו שלא זכו להיות מיושבי בית המדרש, יש כל מיני דברים אחרים שתופסים מקום חשיבות.
הקצת שראיתי ושמעתי, במשך השנה האחרונה יצא לי לדבר עם יהודי שלא זכה להיות מיושבי בית המדרש, ואמר לי כמשיח לפי תומו, האם שמעת על פלוני? וכשעניתי שלא שמעתי, הוא שאל, מה הפירוש, הרי כתבו עליו בכל העיתונים… זה מה שתופס אצלו מקום, זה שאיזה שוטה שכותב בעיתון מכבד אותו ומעריך אותו דאס איז חשיב, מלכים ושרים ועשירים וחכמי אומות העולם וכו' כל השטויות האלו תופסים אצלם מקום.
אני נזכר עכשיו, פעם הגיע יהודי רח"ל מאוד פשוט לאחד מגדולי הדור שהיה לו איתו קשר משפחה רחוק, ואני עמדתי ליד, והוא הוציא מהכיס תמונה ואמר בהנאה ובהרגשת חשיבות "זה הבן שלי ולפני חודש הוא נפגש עם נשיא ארצות הברית", זה מה שהוא בא לספר לאותו תלמיד חכם שלא יודע מה זה ארצות הברית ומי זה נשיא ארצות הברית וזה ודאי לא מעניין אותו, דאס איז גאוותם של ישראל שניטלה מהם, הרי הוא זרע אברהם יצחק ויעקב, הקב"ה בוכה על היהודי הזה, זה שאתה לא עושה מצוות מספיק [אולי במקרה כן עושה]… אבל איזה ערך ואיזו חשיבות יש לך שאיזה גוי מחבב אותו.
אומרים על ר' ברוך בער [או מישהו אחר מגדולי ישראל], שכשהיה מברך כל בוקר שלא עשני גוי הוא כיוון להדיא על נשיא ארצות הברית, על הגוי הכי גדול, כי כל יהודי במצב הכי שפל ונבזה שהוא רק נמצא, אפילו תוך המחנות באושוויץ, הוא לעין ערוך בלי שום השוואה כלפי הגוי הכי חשוב. מה יש לכבד בגוי, "הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו" (ישעיה מ, טו).
אין יקר ואין כבוד אלא לתורה וליראת שמים בלבד
זה דבר שצריך להיות אצלינו חזק, וזה חלק מהעבודה שלנו, אם הקב"ה בוכה על גאוותם של ישראל שניטלה מהם, אם הקב"ה בוכה שיתכן שבחור ישיבה יעריך ויכבד איזה מישהו שהוא לא תורה ויראת שמים גרידא, מישהו שמחוץ לכותלי בית המדרש [אני לא רוצה לדבר בפרטיות], אז "במסתרים תבכה נפשי", איך זה שאתה מסתכל עליו בכלל.
הייתי בחתונה לפני הרבה שנים והגיע שם איזה זמר שלא קרא ולא שנה ורצו להסתכל עליו, מה אתה הולך להסתכל, ה' ישמור ויציל, ואם יכנס תלמיד חכם, יכנס אברך שאין לו פרוטה לפורטה שיושב ועמל בתורה, זה דבר שצריך להחשיב, זה גאוותם של ישראל.
בואו נפנים את זה ונגיד את זה ברור עשרות פעמים, זה גאוותם של ישראל, וזה גאוותם של אומות העולם, חלילה שלא יהיה אצלינו גאוותם של ישראל שניטלה וניתנה לאומות העולם, אם מעריכים אדם [אפילו אם הוא מזרע ישראל], והכבוד שאתה מכבד אותו הוא בגלל החלק של אומות העולם שדבק בו, בגלל מה שהוא למד והצליח לקחת מאומות העולם, דאס איס גאוותם של ישראל והקב"ה בוכה על זה במסתרים.
זה דבר מאוד יסודי וזה עבודת היום, אני מקווה שהצלחתי לומר את זה ברור. זה חלק מהבכיה של הקב"ה, שלא יתפוס אצלינו מקום כלום, רק תורה ויראת שמים ודקדוק המצוות ותו לא, יותר יראת שמים ויותר עבודת ה', יותר עמל התורה ויותר ידיעת התורה, אם חז"ל אומרים "אין כבוד אלא תורה" אז כך צריך להיות אצלינו, אין שום כבוד אחר בעולם בשום דבר, בשום משרה ובשום תואר, בשום בגד ובשום מלבוש, תורה ותורה ותו לא.
גאון יעקב
דוד המלך מתפלל על זה בתהילים כשהוא מבקש את בנין בית המקדש, [הקדמונים קבעו לנו לומר את זה בראש השנה לפני תקיעת שופר], "יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב" (מז, ה), ובתרגום, "ית בית מקדשא דיעקב", אנחנו מבקשים, ריבונו של עולם, תחזיר לנו את גאון יעקב, אבל תעזור לנו דבר ראשון שזה יהיה גאון יעקב, שאנחנו באמת נבין את הדבר הפשוט והנכון הזה, מה זה גאון יעקב. "ובישועתך תרים ותגביה קרנינו", קרנינו זה כבודינו, "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום", אנחנו מבקשים כסדר שהקב"ה יגביה את כבוד התורה.
פעם ראיתי ברשימות שר' יצחק הוטנר כתב לעצמו, שהראו לו משהו שקרה פה במדינה שעשו מעמד של איזה ענין שלהם, זה היה מינוי שופט או מינוי אנשי צבא, א גאנצע כבוד, טקס שלם, והוא כתב, בכיתי כמו ילד קטן. ובפעם ראשונה שראיתי את זה לא הבנתי למה הוא כל כך בכה, אבל, הוא בכה כי יש לו לב יהודי ואכפת לו כבודן של ישראל כבוד שמים.
המסילת ישרים (פי"ט) כותב, "אך הכוונה האמיתית המצויה בחסידים וכו' הוא, שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה וכו', ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו ומצטער על כל שימעט ממנו וכו', ודבר זה ביארוהו בתנא דבי אליהו ז"ל, אמרו, כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה וכו' כל ימיו, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות, זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו', נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום וכו'".
"ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (שם מ), כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, ופירשו זכרונם לברכה שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכוונה השלימה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל ובריבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת".
זה ממש עניינו של יום, הדבר שצריך להיות אכפת לנו זה כבודו של הקב"ה וכבודן של ישראל, "שזה תלוי בזה באמת", והדבר הזה, אמנם ודאי שצריך להתפלל ולבקש עליו כמו כל חלקי הגאולה, אבל יש את חלק העבודה שתלוי בנו ממש היום, אנחנו יכולים להשריש אצלינו לכבד את מה שצריך ולבזות את מה שבזוי, כל דבר אחר… כל מי שעסקו וענייניו זה עולם הזה וכדו', בין אם זה הנאות ובין אם זה תאוות וכו', הוא בזוי, "נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד" (תהילים טו, ד), הגמ' בסוף מכות (כד, א) מפרשת על מי זה הולך, אבל זה, "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו", זה חלק עיקרי בעבודת ה' שמי שבאמת נבזה "בעיניו נמאס" הוא מואס בו, הוא לא רוצה להסתכל עליו ולא תופס מקום, "ואת יראי ה' יכבד" עילוי הכבוד הוא גאוותם של ישראל.
וכל קרני רשעים אגדע – תרוממנה קרנות צדיק
כתוב במדרש (איכ"ר ב, ו), על הפסוק "גדע בחרי אף כל קרן ישראל", "עשר קרנות הן וכו', וכולן היו נתונות בראשן של ישראל, וכיון שחטאו ניטלו מהן, הדא הוא דכתיב, גדע בחרי אף כל קרן ישראל, וניתנו לאומות העולם", הקב"ה לקח מכלל ישראל את כל הכבוד ונתנו לאומות העולם, "וכשישראל עושין תשובה הקב"ה מחזירן למקומם, הדא הוא דכתיב, וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, אימתי הוא מחזירן למקומם, לכשירומם הקב"ה קרן משיחו".
היום יש גאוותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם, ומתי זה ישתנה חזרה? לעתיד לבוא כשאנחנו נעשה תשובה ונקיים בעצמינו "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", אם נעשה תשובה הקב"ה יחזיר לנו את זה חזרה, הוא יקיים בנו "יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב".
אם כן, פשוט שהעבודה שלנו היא לעשות תשובה על זה, שהדבר היחיד שיהיה חשוב אצלינו זה גאוותה של מלכות שמים וגאוותם של ישראל, ששום דבר אחר לא יתפוס מקום, הרי הבריאה כולה תלויה בנו, כמו שכתוב בנפש החיים בשער א' (פ"ד ועוד) כל העולמות כולם תלויים במעשיו דיבוריו ומחשבתו של אדם מישראל, שום דבר מה שנראה לעין לא תופס מקום כלל, כל מחשבה שלנו יכולה לבנות עולמות, כל מעשה ודיבור שלנו יכולים להחיות ולהשפיע אורה וברכה לכל העולמות כולם.
אם אנחנו נשריש בעצמינו את מה שצריך, אם אנחנו נגיד בכוונה "מודים אנחנו לך ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקינו מיושבי קרנות", אם נבין את זה, אז יש מקום לבקש מהקב"ה שיחזיר את ה"גדע בחרי אף כל קרן ישראל", אז אנחנו יכולים לבקש "יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב", אם אצלינו זה יהיה גאון יעקב אז נוכל לבקש שהוא יחזיר את זה, זו העבודה שלנו, וזה עניינו של יום ממש.
בסוף הקינות א' "החומל על דל חמול על דלותם", ודאי שזה כלול ב'דלותם', אם יכולים להיות אנשים מזרע ישראל שנתונים מטה מטה והגר אשר בקרבו מעלה מעלה, אין לך דלות יותר מזה, אם זה יכול להיות אפילו אצל אלו שלומדים תורה שהכבוד… ה' ישמרנו.
הקב"ה, "יחד לבבינו לאהבה וליראה שמך", יחד לבבינו שרק דבר אחד ויחיד יתפוס אצלינו מקום, אהבה ויראת ה', עובדי ה' אוהביו ויראיו, עוסקי תורתו לשמה זה הדבר היחיד שיתפוס מקום, שלא יהיה שם דבר אחר.
הקב"ה יעזרנו, שאנחנו נחזיר אצל עצמינו את גאוותם של ישראל, ואם אנחנו נחזיר את זה אצל עצמנו, אז הוא ברחמיו יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה.
(משיחה שנמסרה בליל תשעה באב תשפ"א)
