דברים מעניני הגלות והחורבן
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים
מובא בסוגיא בהניזקין אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא, אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא, קום פוק, אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך, אמר ליה לא, נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה וכו'.
ובגמ' ביומא דף ט' איתא דחורבן הבית היה משום שנאת חנם, וצ"ל דמעשה דבר קמצא הוא אופן מיוחד של שנאת חנם, ולכן הוא סיבת החורבן.
והנה יש להעיר איך החליף השליח בין קמצא לבר קמצא, והרי חזקה שליח עושה שליחותו, וגם איך אירע שאוהבו ושונאו שניהם נקראו האחד קמצא והשני בר קמצא, וכבר עמד בזה המהרש"א.
עוד הקשה המהרש"א דאפילו אם השליח החליף, מ"מ בר קמצא עצמו הרי ידע שהוא שונא של ההוא גברא, וא"כ היה עליו להבין שההזמנה היא טעות, ולמה הוא בא לסעודה.
וביאר המהרש"א דיש לומר דבר קמצא הוא בנו של קמצא, ולכן סבר בר קמצא דהגם דמצד עצמו הוא שונא של ההוא גברא, אבל סבר דמחמת שאביו הוא אוהבו על כן בא ההוא גברא להתפייס עמו ולכן מזמינו לסעודתו.
ונראה להוסיף בזה בדרך דרוש, דזה שאקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אינו רק שהוא החטא שבסיבתו נחרב ירושלים, אלא נכלל בזה שעל ידי הנהגתם במעשה זה קבעו אנשי ירושלים בעצמם את גזר דינם, ובמה שנהגו עם בר קמצא פסקו את דין עצמם וקבעו את הנהגת הקב"ה עמהם, וכמו שמצינו הנהגה זו (שמואל ב', י"ב) שהקב"ה שלח את נתן הנביא לדוד המלך לשאול אותו מהו דינו של הגוזל כבשת הרש, וכשאמר דוד שהכבשה ישלם ארבעתים, אמר לו נתן הנביא כי אתה האיש ודוד גזר את דין עצמו, הרי שיש הנהגה כזו אצל הקב"ה שהוא נותן לאדם שבעצמו יפסוק את הדין, וכך גם כאן הקב"ה שלח לאנשי ירושלים שהם בהנהגתם בעצמם יפסקו את דינם.
דהנה באמת בדין ודברים שטען ההוא גברא לבר קמצא לא טען עליו שהוא גזלן במה שאוכל ושותה, ולא טען עליו מידי של ממון, אלא טענתו הייתה 'מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא', היינו דכיון דהוא שונא של בעל הסעודה, על כן אין מקומו בסעודה, כי הסעודה היא להשביע מטובו ועושרו של בעל הסעודה לאוהביו, ובעל דבבא אינו שייך למקום זה, אם הוא שונא שלו אין מקומו בסעודה שהוא עורך, אין לו מקום בביתו, זהו טענת ההוא גברא, ולכן לא הועילה טענת בר קמצא שהוא ישלם דמי מה שאוכל ושותה ודמי הסעודה, כי אין זה ענין של ממונות ותשלומין כלל, אלא היא טענה שלא יתכן שהשונא יקבל מטובו של בעל דבבא.
השפעת הטובה לעם ישראל – בבית המקדש
ויש לומר דבהנהגה זו של אנשי ירושלים ובטענה זו שטען ההוא גברא לבר קמצא בזה נפסק דינם של ישראל, שעל ידי מעשה זה נקבע איך תהיה הנהגת הקב"ה עם ישראל, וביאור הענין, דבית המקדש הוא ביתו של הקב"ה, והקב"ה עושה שם סעודה לאוהביו, כי בבית המקדש מתקיים הענין של 'תערוך לפני שולחן נגד צוררי', והתמידים והקרבנות תכלית עניינים הוא להשפיע שפע טובה לכלל ישראל ולכל העולם.
וכמו שהגמ' אומרת אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, והביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן, ונסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ובלחם הפנים הדין הוא שיהיה ערוך לחם פנים לפני תמיד, ולא יהיה הפסק של רגע בעריכת הלחם, וכתוב בזוהר הק' שהקפידא בזה היא בשביל שלא יחסר מזון לישראל רגע אחד. ובגמ' בכתובות איתא דהמזבח נקרא כן על שם שהוא מזין, הרי מבואר שמעיקר עניינו של המזבח הוא להביא מזון לישראל.
ובתהלים כתוב כטל חרמון היורד על הררי ציון, והרי הטל יורד בחרמון, ואיך כתוב שהוא יורד בהררי ציון, והביאור הוא דכשיורד טל בחרמון, הוא רק מכח הברכה שיש בציון, וכמו שכתוב בהמשך הפסוק כי שם צווה ה' את הברכה, הברכה נמצאת בהררי ציון, ומכח הברכה הזו יורד הטל בחרמון, והטל שיורד בחרמון הוא מכח ברכת ציון, הרי מבואר דבית המקדש הוא מקור השפעת השפע והטובה וברכה.
ובגמ' בברכות איתא דבית המקדש נקרא שולחן וישראל הם יושבים בשולחנו של הקב"ה, ובחורבן הבית הוא גלו ישראל מעל שולחן אביהם.
הגזירה על ישראל נקבעה עפ"י הנהגתם
והנה מי מוזמן וקרוא לשולחנו של מקום, אוהביו של מקום, ואוהביו של מקום הם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, הם המה אוהביו של מקום והם הראויים להיות מסבים וסמוכים על שולחנו וניזונים מסעודתו, אמנם כל זה הוא בדורות הראשונים, אבל בדורות האחרונים פסקו מלהיות אוהביו של מקום, הם כבר אינם עושים רצונו של מקום, הם העמידו צלם בהיכל ונסתלקה שכינה מזוית היכל, ואם כן אינם בכלל אוהביו של מקום, וכמו שהנביא אומר ואנוכי נטעתיך כולך שורק כולו זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה, וכיון שאינם בכלל אוהביו של מקום, ממילא מתעוררת עליהם הטענה 'מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא', כיון שאתם בעלי דבבא של הקב"ה אין ראוי שתהיו סועדים בשולחנו, ואין לכם מקום בביתו, ואת אותה הטענה שטען ההוא גברא לבר קמצא שייכת על ישראל ובית המקדש.
ובזה יבואר איך החליף השליח וקרא לבר קמצא, שבאמת קמצא זה דורות הראשונים, ובר קמצא זה בנו של קמצא היינו שזה דורות האחרונים, וקמצא כבר אינו קיים, ומ"מ הוא הזמין את בר קמצא, כי בכלל ההזמנה לאב נכללת גם הזמנה לבן, כי הבן עומד במקום אביו, ועל כן גם אם קמצא אינו, בנו ממלא מקומו אחריו והוא נכלל בכלל ההזמנה, ועל כן קרא השליח לבר קמצא. אבל האמת היא שבעל הבית הזמין בדוקא את קמצא, אבל את בנו את בר קמצא הוא אינו מזמין כי הוא בעל דבבא שלו.
ובזה קבעו אנשי ירושלים את ההנהגה של הקב"ה עמהם, שבאמת הקב"ה הזמין לסעודתו את דורות הראשונים שהם אוהביו, ודורות האחרונים נמצאים בסעודה מכח הזמנת אביהם, ובזה שקיבלו את טענת 'מכדי בעל דבבא הוא' ולא הועילה זכות אבותיו של קמצא לבנו, הכא נמי יהא הנהגת הקב"ה עמהם, שלא תועיל להם זכות אבותם, וכיון שהם כבר אינם אוהביו של מקום, אלא הם בעלי דבבא אינם יכולים להיות עמו בסעודתו, וזהו הכונה שעל קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, היינו שלפי הנהגתם במעשה דקמצא ובר קמצא נקבע ונפסק איך תהיה ההנהגה עמהם מאת הקב"ה.
***
תן לי יבנה וחכמיה
בגמרא בגיטין (דף נ"ו ע"ב) איתא, שבזמן המצור על ירושלים ביקש רבן יוחנן בן זכאי שלושה דברים, תן לי יבנה וחכמיה, תן את שושילתא דרבן גמליאל, ורפואתו של רבי צדוק.
הענין של יבנה וחכמיה, הכוונה לבית דין הגדול שגלו ליבנה, ועל זה ביקש רבי יוחנן בן זכאי רשות שיתקיימו, והענין של בית דין הגדול, כתוב ברמב"ם (ריש הלכות סנהדרין) שהם עיקר תורה שבעל פה, היינו שכל מה שהם פוסקים נעשה לחלק גמור מן התורה, ועליהם נצטוינו על פי התורה אשר יורוך, ועשית ככל אשר יורוך, ונמצא שהבקשה על יבנה וחכמיה הייתה בקשה על תורה שבעל פה ועל חכמיה לומדי התורה שבעל פה, שהתורה שבעל פה ולומדיה לא יכבשו תחת ידם, ולא יצאו בגלות להיות חלק מהגלות.
ונראה עוד לומר, שהבקשה של תן לי יבנה וחכמיה לא הייתה רק על אותם חכמי הדור המסויימים והבקשה אינה מתייחסת רק אלו שהיו באותה שעה בזמן החורבן, אלא הבקשה של תן לי כוללת שיתן לו את כל חכמי התורה שבכל הדורות, שיהיו מוצאים מתוך הגלות, ומשמעות הדברים, שאדום ורומי הוציאו מתחת ידם ומכלל שלטונם, את התורה שבעל פה, שהתורה שבעל פה אינה נתונה תחת ידם, ואינה כבושה בגלותם.
והנתינה הזו אינה רק בעולם הזה אלא היא גם בעולמות העליונים, שהיה זה נתינה משרו של עשיו שהוא הס"מ, ויצאו מתחת ידו חכמי התורה, והתורה שבעל פה.
והדברים מבוארים בדברי הגמרא בבבא בתרא (דף ח' ע"א) שרב חנן בר רב חסדא הטיל מיסים על תלמידי חכמים, אמר ליה רב נחמן בר יצחק, עברת אדאורייתא אדנביאי ואדכתובי, אדאורייתא דכתיב 'אף חובב עמים כל קדושיו בידיך' אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע אפילו בשעה שאתה מחבב עמים, כל קדושיו יהיו בידיך, ומי הם קדושיו שעליהם אמר משה רבנו שיהיו בידיך, מבואר שם בגמ' שאלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, ולישא וליתן בדברותיו של מקום, והיינו שבכתוב זה נאמר ששמירתם של תלמידי חכמים הוא ביד הקב"ה, וכיון שהטיל עליהם מס הרי הוא עובר בזה על דין תורה. ועבר גם על דברי הנביא שכתוב בנביא הושע 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים', ונדרש מזה שאם כולם היו שונים ועוסקים בתורה עתה אקבצם, שמיד יגאלו, ואז לא היו בגלות כלל, ואלו שאינם עוסקים בתורה הם הגורמים ומביאים עלינו הגלות, ואם רק מעט מהם עוסקים בתורה, הרי שהם עכ"פ יהיו פטורים ומופקעים ממשא מלך ושרים, דהיינו מיסים וארנוניות, ומבואר מזה שאותם תלמידי הישיבות המכתתים רגליהם מעיר לעיר ללמוד תורה הם אינם נתונים תחת שלטונם, והם אינם תחת ידם כלל, אלא רק בידיו של הקב"ה, וגם לענין מיסים וארנוניות פטורים הם מזה כלל ועיקר, ואסור עפ"י דין ליטול מהם מיסים וארנוניות, ועל כן עלינו לדעת כי אין אנו רק תחת ידו של הקב"ה בלבד.
עמלי תורה מופקעים מהגלות
ומבואר מזה, שלומדי התורה ועמליה הם מופקעים מהגלות, ואין לאדום ולרומי שליטה עליהם. והדברים אמורים גם על גלות החיל הזה שאנחנו נמצאים בו בתקופה זו ובימים אלו שהיא המשך של גלות אדום, שגם על גלות זו שאנו שרויים בתוכה הסכים שרו של עשיו, שיבנה וחכמיה של דורנו, אינם בכלל כיבושו ושלטונו ואינם בכלל הגלות.
ומשמעות הדברים היא שהיכלי התורה, הישיבות הקדושות והכוללים הק' על רבבות עמלי התורה, היגעים על דברי תוס', ועמלים על דקדוק דברי הרשב"א, ומאמצים כוחם על קושיית הגרעק"א, שהם המה התורה שבעל פה של דורנו, והם עמוד התורה שבעל פה, אינם נכללים בכלל הגלות של אדום ורומי, ואינם נתונים תחת יד שלטונם של שליחי הסט"א כלל.
רק שאנו צריכים להצפין עצמנו בדברי תורה, שבזאת תהא לנו הצלה מעשיו, ובזה יהיה לנו מגן ומחסה מפני גזירותיו. וכמו שנאמר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדיך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, והפירוש חדריך הוא חדרי תורה, ועל זה הוא אומר לסגור הדלת היינו מפני הרחוב, הרחוב שייך לעשיו, הרחוב הוא מקום של הסט"א ושם שרו של עשיו שולט, ובשביל שיהיה חבי עד יעבור זעם צריך שיהיה סגור דלתך בעדך באופן מוחלט, דהיינו לסגור את הדלת מפני הרחוב, שלא יכנס שום רוח מהרחוב, ושום נדנוד של היסח הדעת מתורה שזהו מה שנמצא שם ברחוב, ברחוב יש רק רע וטומאה וכל מיני מפתים בכל מיני פיתויים נגד לומדי תורה, ואנו הבני תורה צריכים לסגור הדלת מתוך הכרה שאין אנו חפצים בשום הבלי העולם הזה, לא בריוח ממון ולא בשום הנאות, כי אם לישב בבתי המדרשות ולהגות ולעמול בעמל שיש בו יתרון, עמלה של תורה, ובכך ורק בכך נינצל.
