מאמרים

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

רבינו ראש הישיבה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א

בענין ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת וביסוד התקנה

ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בליל שבת

בשו"ע הל' פסח (סי' תפ"ז ס"ב) כתב דבליל יום טוב של פסח שחל להיות בשבת, כמו בשנה זו, אין אומרים במעריב ברכת מעין שבע. ובטעם הדבר כ' המג"א והוא מהטור בשם הראשונים כיון דטעם תקנת הברכה היא מפני המזיקין וליל פסח הוא ליל שימורים ע"כ אי"צ שמירה מפני המזיקין וע"כ אין מברכין מעין שבע אע"פ שאומרים בו ויכולו.

אמנם הרמב"ם (הל' תפילה פ"ט הי"ב) כתב לענין ברכת מעין שבע ביו"ט כך וז"ל "לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת וכו' אין שליח ציבור היורד ערבית לפני התיבה מזכיר ענין היום בברכה זו אלא חותם בה מקדש השבת בלבד לפי שלא נתחייב היום בתפילה זו" ע"כ. והן כל דבריו לענין ברכת מעין שבע ביום טוב שחל להיות בשבת שאי"צ להזכיר מעין היום והנה לענין ליל פסח שחל להיות בשבת לא הזכיר הר"מ איך דינו ולכאו' ממה שלא חילק ולא הזכיר כלל דין זה הרי בזה שדעת הר"מ שאין חילוק בין ליל פסח שחל להיות בשבת לבין כל יום טוב שחל להיות בשבת אע"פ שהוא ליל שימורים שהרי הביא דין האמירה בליל שבת ויו"ט ולא הזכיר שום חילוק, ומבואר לכאו' שדעתו דבשניהם צ"ל ברכת מעין שבע בלא הזכרת היו"ט ודלא כמש"פ הטור והשו"ע, ויש להבין מה טעמם ובמה נחלקו.

עוד יל"ד ועובדא הוה שהשליח ציבור שכח לומר בליל שבת מעין שבע ואמר קדיש תתקבל איך דינו אם יחזור ויאמר מעין שבע או"ד כיון שאמר תתקבל שוב אין לו תקנה, וויכולו פשיטא שצ"ל אף אחר קדיש כיון שכל דינו הוא משום קידוש לדבעי לקדשהו בכניסתו אמנם לענין הברכה צ"ע. 

ביסוד תקנת מעין שבע

והנה ביסוד התקנה אי' בגמ' (שבת כ"ד ב') בטעם מה שאין מזכירין אזכרת יום טוב משום דמעיקר הדין אפילו בשבת אין צריך ורבנן הוא דתקוני משום סכנה וכו' ופירש"י משום סכנת מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן ביישוב ובחול היו מתפללים ערבית בביתם אבל בשבת היו מתפללים בבית הכנסת וחששו לאלו שמאחרין וישהו לאחר התפילה לכך תיקנו שיאמרו לאחר התפילה מעין שבע ואז אף המאחרין יספיקו לשוב עם הציבור, עכת"ד.

הרמב"ם הביא הדין (שם, ה"י) וז"ל "בלילי שבתות חוזר שליח ציבור אחר שמתפלל בלחש עם הציבור ומתפלל בקול רם אבל אבל אינו מתפלל שבע אלא ברכה אחת מעין שבע וכך הוא אומרה" וכו'  עכ"ל. 

השו"ע הביא הדין בנוסח אחר קצת (או"ח רס"ח ס"ח) וז"ל "ואומר שליח ציבור ברכה אחת מעין שבע ואין היחיד אומר אותה הג"ה מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו יכול לאומרה בלא פתיחה ובלא חתימה וכן נוהגין הציבור לאומרה עם שליח ציבור בלא פתיחה וחתימה" ע"כ וכדברי השו"ע שהשליח ציבור אומרה כתב בביאור הגר"א שכן הוא עיקר ודייק כן מלישנא דגמרא שאמרו ש"ץ היורד וכו'. 

והנה תקנת ברכה מעין שבע כמשנ"ת נתקנה מפני המזיקין למאחרין, אמנם יש לדון מה היה יסוד התקנה דאפ"ל שתיקנו חכמים ברכה חדתי והעמידוה מעין שבע, ותקנת ברכה חדתי זו היא משום המזיקין ותקנת ברכה זו יש לדון מי אומרה וזהו שהמחבר כותב שהשליח ציבור אומרה והרמ"א הביא שאף היחיד יכול לאומרה. ובאמת שכן מורה לשון השו"ע שכתב 'ואומר השליח ציבור ברכה אחת מעין שבע ואין היחיד אומר אותה' שלמדנו כאן שיש ברכה חדתי והוסיף עוד השו"ע שברכה זו רק השליח ציבור אומרה ולא היחיד. 

אמנם בדברי הר"מ יש לדקדק שהנה הר"מ לא הזכיר בדבריו כלל מה שאין היחיד אומר אותה ולא כתב אם יכול היחיד לאומרה אם לאו כמו שהאריך הרמ"א ואילו הר"מ כלל לא נחית לזה, ונראה בזה דהר"מ סבר דכלל אין כאן תקנת ברכה מחודשת אלא כל התקנה שתיקנו חכמים היא שתיקנו שבלילי שבת ג"כ צריך לומר חזרת הש"ץ כבשחרית ובמנחה דעלמא ורק שחזרה זו בתקנתה עצמה אינה צריכה להיות חזרה גמורה אלא דסגי בחזרה מעין התפילה, ואף שסיבת התקנה היא מפני המזיקין סוף סוף התקנה הייתה תקנת חזרת התפילה ובאמת ברכה זו היא חזרת הש"ץ והיא חלק מתפילת ליל שבת, וממילא כלל אין מקום לדון בזה מי אומרה אם השליח ציבור או היחיד כיון שהרי"ז ככל חזרת הש"ץ שהש"ץ אומרה ואין היחיד אומרה וא"כ פשיטא דה"ה כאן שאין היחיד אומר אותה וע"כ לא נחית לזה הר"מ כלל, אבל השו"ע והרמ"א דס"ל דהוא תקנת ברכה מחודשת שפיר יש לדון על מי נאמרה התקנה אם על השליח ציבור או על היחיד, אבל אם הוא חזרת התפילה פשיטא שהוא דין הש"ץ. 

ולשון הר"מ מורה כדברינו לכאו' שכתב 'בלילי שבתות חוזר שליח ציבור אחר שמתפלל בלחש עם הציבור' והרי שיסוד הדין הוא דין חזרה על תפילת הלחש וחזרה קרינן ליה. ויתר על כך הנה המשיך הר"מ וכתב 'אבל אינו מתפלל שבע אלא ברכה אחת מעין השבע' והנה אי נימא דהוא חזרת התפילה א"ש שהוצרך לפרש שאין זה אלא מעין שבע אבל לא שבע ממש, כיון דהוא חזרה וממילא הו"א דהחזרה צריכה להיות על כל התפילה וקמ"ל דהחזרה היא מעין שבע ולא שבע ממש, אמנם השו"ע דס"ל דהברכה היא ברכה חדתי שתיקנוה בלילי שבתות פשיטא שאין בכלל הברכה אלא מה שתיקנו ואין לך בו אלא תקנתו, וע"כ לא הוצרך השו"ע לפרש דאינו אומר כל שבע אלא רק מעין שבע כיון דפשיטא דאין בתקנה אלא מה שתיקנו, וברור.   

ולפי"ז י"ל דהשו"ע דס"ל דנתקנה ברכה מחודשת משום המזיקין י"ל דכל הברכה נתקנה דווקא באופן של זמן ומקום מזיקין וכל שאין בו אופן מזיקין לא נתקנה התקנה, דהרי אין הברכה הזו שייכא לעיקר התפילה אלא היא ברכה מפני המזיקין, וא"כ שפיר בליל פסח שהוא ליל שימורים אין לומר ברכה זו שלא נתקנה במקום שאין מזיקין. אמנם הר"מ דס"ל דהוא דין חזרת הש"ץ כבשחרית ובמנחה י"ל דס"ל דכל שהוא תפילת ליל שבת נתקנה בו חזרת התפילה ואין הדבר שייך כלל לסיבת התקנה, דסוף סוף נתקן חזרת הש"ץ בתפילה זו, וע"כ לא חילק בין לילי יו"ט שחל בשבת לליל פסח שחל בשבת ובתרוויהו אומרם.    

דין שליח ציבור ששכח ואמר קדיש

והנה לענין דין שליח ציבור ששכח לומר מגן אבות ואמר קדיש תתקבל איך דינו אם יאמר הברכה אחר הקדיש אם לא, וויכולו פשיטא שצ"ל, יש להקדים בזה בענין קדיש תתקבל. 

דהנה מצינו ברמב"ם שם בהל' תפילה שכ' בה"ו לענין תתקבל שאחר קדושה דסדרא "ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין" ושם בה"ח לענין תתקבל שאחר מנחה כ' "ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין למעשיהן" ושם בה"י לענין תתקבל דמעריב דליל שבת כ' "ואומר קדיש וכל העם נפטרין" הרי לנו שדקדק הר"מ בכל מקום והשמיענו שאחר קדיש תתקבל כל העם נפטרין לביתם ולמעשיהם והדבר צ"ב טובא מה בא להשמיענו בזה, ואמאי לא סתם ואומר קדיש ועונים כדרכן ותו לא, ומה צ"ל שנפטרין לביתם, וצ"ב. 

והנה קדיש תתקבל במהותו חלוק מקדיש שלם דקדיש תתקבל לעולם אומרו רק אחר התפילה (ואף בפורים ובת"ב שאומרו קודם קריאת המגילה ה"ה דאומרו על התפילה ואח"כ אומר עוד קדיש תתקבל על קריאת המגילה) וטעם הדבר הוא משום שכל מהותו הוא תפילה שתתקבל התפילה שהרי קדיש זה הוא בקשת 'תתקבל צלותהון ובעותהון' שמבקש על התפילה שתתקבל, וממילא כל בקשה זו שייכא דווקא רק אחר התפילה. 

אמנם בדברי הר"מ מבואר עוד דמלבד מה דקדיש תתקבל הוא קדיש שאחר התפילה, הוא גם מסיים התפילה, שהקדיש עצמו שמבקש על התפילה שהתפלל הוא עצמו 'סיום התפילה' וזהו שכתב הר"מ בכ"מ על קדיש תתקבל שעונים ונפטרים לביתם ולמעשיהם, כיון שזה סוף וסיום התפילה. ומטבע שטבעו חכמים בתפילה כך היה שבתפילה על בקשת התפילה בכך מסתיים התפילה.  

והשתא נשוב לדין זה הש"ץ ששכח מעין שבע ואמר תתקבל דאחר שנתבאר שתתקבל הוא סיום התפילה הרי דלדעת הר"מ דכל מעין שבע הוא חזרת התפילה נראה ברור דל"ש לחזור ולומר אחר תתקבל חזרת הש"ץ, הא למה הדבר דומה לעשרה שהתפללו מנחה ונתפזרו ואחר כמה שעות רוצים להתפלל חזרת הש"ץ דפשיטא דל"ש חזרת הש"ץ אלא לחזור על התפילה וכל שנסתיימה התפילה אין מקום לחזרה, דאין שייכות בין התפילה לבין החזרה, וה"ה כאן דלדעת הר"מ דהוא דין חזרת התפילה פשיטא דל"ש לחזור על התפילה אחר סיום התפילה ואינו יכול לומר מעין שבע אחר תתקבל, אף שויכולו צ"ל. 

אמנם לדעת השו"ע דהוא ברכה חדתי שתקינוה עדין יש להסתפק אם כיון שהוא ברכה מחודשת שתיקנו משום המזיקין עדין אף אחר תתקבל יכול לאומרה בעשרה, או דילמא דסוף סוף התקנה הייתה על סדר התפילה וכל שנסתיים התפילה שוב לא יכול לומר ברכה שנתקנה ע"ס התפילה, וצ"ע. 

אמנם נראה דאף אי נימא בדעת השו"ע שהוא ברכה מחודשת ואינה צריכה להיות דווקא קודם תתקבל ואחר תתקבל נמי יכול לברך, מ"מ מטעם אחר אינו יכול לאומרה כיון דדין הברכה הזו לאומרה נקבע על השליח ציבור כמו שאמר השו"ע דהש"ץ אומרה וכמו שדייק הגר"א שם מל' הגמ' שהוא דין דרמי על השליח ציבור, וא"כ י"ל דאף להשו"ע דהוא תקנת ברכה מחודשת מ"מ כיון דאמירתה נקבעה על השליח ציבור בזה י"ל דאחר קדיש תתקבל שהוא סיום התפילה כמשנ"ת שוב כבר אינו שליח ציבור כיון שהתפילה נסתיימה ואין שליח ציבור אלא בשעת התפילה עצמה, וממילא לא יברך מעין שבע משום שאינו שליח ציבור. והרי לנו דלדעת הר"מ לא יברך כיון שכבר נסתיימה התפילה בתתקבל ולא שייך חזרה על התפילה אלא בתוך התפילה ולא אח"כ, ולדעת השו"ע לא יברך משום שהברכה נקבעה על הש"ץ ואחר תתקבל כבר אינו ש"ץ.   

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי"ז משובח

בהגדה של פסח על מצוות סיפור יציאת מצרים אי' "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" והיינו שמלבד מה שקיים כבר המצווה מ"מ כל תוספת סיפור הוא הידור על מצוות הסיפור. 

והנה מצינו כעי"ז בחז"ל לענין נר חנוכה שהתם נמי יכול לקיים המצווה בנר אחד ואילו הרוצה להוסיף על המצווה הרי נקרא מהדר כלשון הגמ' (שבת כ"א ב') ושם, מצוות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד והמהדרין מן המהדרין וכו'. וצריך טעם מ"ט נאמר בהידור דהתם לשון 'מהודר' והכא אמר בעל ההגדה על המהדר הרי זה 'משובח'.

והביאור הוא, כי חלוקים הדברים ביסודם שאילו בנר חנוכה הרי שיכול לקיים המצווה של חנוכה בנר אחד ומקיימה במוסיף והולך וכדו', אבל סוף סוף ההידור הוא בקיום המצווה עצמה. לעומת זה בסיפור יציאת מצרים הרי אין שייכות בין כל סיפור וסיפור וממילא ל"ש לומר שהוא הידר בסיפור כיון שכמה מצוות הן, וממילא כשמרבה בזה הרי הוא "משובח" היינו שהאדם הוא משובח אבל על המצווה א"א לומר 'הרי זה מהודר' כיון שקיים כמה מצוות. 

וכן הוא עצמותה של מצוות סיפור יציאת מצרים, וכמו שאמרו חז"ל בחיוב הסיפור "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" והיינו דיסוד מצוות הסיפור אינה תוספת על הידוע אלא חזרה על הידוע בצורת סיפור וזה טעם שאפילו כולנו חכמים וכו' חייבים בסיפור שאין המצווה אלא לחזור על הידוע בצורת סיפור, ולא לאלף ידיעה. 

ואם היה המצווה לאלף ידע הרי שי"ל באמת שכל תוספת הוא הוספה על המצווה עצמה, אבל כיון שהמצווה אינה לידיעה חדתי אלא לספר בעלמא אין שייכות בין סיפור לסיפור ועי'.   

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר