המבט הנכון על תקופות 'זמניות'
אני רוצה לדבר על נקודה שנוגעת לבין הזמנים, שהיא בעצם דבר שמקיף את האדם כולו במשך החיים, זה אחד מהיסודות שאדם שיזכה בזה זכה בכמעט כל מה שאפשר.
פעם שמעתי, כשהמלחמה פרצה בשנת תרצ"ט או ת"ש היתה סכנה ואף אחד לא ידע מה לעשות, היו כאלה שהחליטו להישאר והיו כאלה שהחליטו לברוח ור' ברוך סורוצקין זצוק"ל החליט לברוח יחד עם ישיבת מיר, כמדומני בהוראה מאביו ר' זלמן, והסבא הטעלזער רב הגרא"י זצוק"ל נשאר.
והסדר היה שיסעו ברכבת מטעלז לעיר אחרת, ומשם ברכבת אחרת יחד עם ישיבת מיר עד רוסיה שזה נסיעה של כמה שבועות, ואחרי זה נסיעה באוניה ליפן והתכנית היתה לא להישאר ביפן אלא רק זמן, ואחרי זה לנסוע לארץ ישראל או לארצות הברית.
כל אחד מבין, שבאותם זמנים כשנפרדו, היו סיכויים גדולים מאוד שלא ייפגשו יותר וכשהטעלזר רב נפרד מהחתן שלו ר' ברוך שהיה אברך בערך חצי שנה אחרי החתונה הוא ליווה אותו ואת הבת שלו, הזוג הטרי, לתחנת הרכבת, ואמר להם בשעת הפרידה את היסוד הזה שהוא דבר פשוט ונכון וכמעט ניתן לומר ש"זה כל האדם". [אני שמעתי את זה מבנו הגר"י שליט"א].
אתם נוסעים נסיעה של כמה שעות, זה דבר זמני, ואחרי זה נסיעה נוספת של כמה שבועות, שהיא גם דבר זמני, ואחרי זה אתם נוסעים באוניה ליפן וזה גם זמני, והשהות שלכם ביפן היא גם זמנית, דעו לכם, ששלושת-רבעי מהחיים יכולים ללכת על דברים כאלו שנקראים זמניים.
אבל אדם צריך לקבוע בעצמו בכל זמן, שפה אשב, כאילו פה אני יחיה כל החיים שלי, וכשאתם עולים עכשיו לרכבת תקבעו בדעתכם כאילו אתם הולכים לגור פה כל החיים. ותחיו בצורה כזאת.
אילו היו מילות הפרידה שהוא מצא לנכון לצוות לפני שנפרד מהם לכל החיים, זמן מועט אחרי זה הוא נהרג על קידוש ה'.
ואחרי שנים רבות, הרבנית גינזבורג, שהיתה בת גדולים ואשת חבר [אשתו של ר' אפרים מרדכי גינזבורג החתן של המשגיח שהיה אחרי זה ר"י מיר בניו יורק, אדם גדול בענקים] סיפרה שהיא נסעה באותה רכבת ולידה בצד השני של המעבר ישבן הזוג הצעיר, ר' ברוך ואשתו, והיא העידה שבמשך השבועיים שהיו ברכבת היא לא ראתה אותו אף פעם בלי העיניים בתוך הגמ' כשקמה בבוקר הוא כבר היה באמצע הלימוד, וכשהלכה לישון בלילה הוא עדיין היה באמצע הלימוד. וכשהיו עוברים חיילים רוסים לבדוק את הדרכונים והיו לו ניירות מזוייפים, זאת אומרת שהיה מוטל בסכנה, שאם היו תופסים אותו היו מורידים אותו והיה נשלח לסכנת מוות, הוא לא הוציא את העיניים מהגמ'. רק נתן את הדרכונים בלי להפסיק לרגע מהלימוד. כך הוא חי את השבועיים האלה, וכך חי את השנים ביפן וכך חי כל החיים שלו.
רוב החיים יכולים להתבזבז על דברים זמניים
וזה דבר שנוגע לכולנו, הרי אם אדם יעשה את חשבון כמה מהשנה שלנו זה בין הזמנים, זה בלתי נתפס, הרי מה שנקרא רשמית בין הזמנים זה קרוב לרבע מהשנה שלנו, נכון שבין הזמנים זה קודש קדשים וצריך את זה, אבל צריך להתייחס לזה כמו שצריך ולדעת על מה מדובר הרי אם החיים שלנו יהיו שבעים או שמונים שנה מדובר על עשרים שנה מתוכם, והיחס צריך להיות כאילו אתה הולך לחיות ברצף את השנים האלה, ואם היחס יהיה בצורה הנכונה אז יחד עם המנוחה ועם כל מה שצריך לעשות, אפשר לקנות קניינים בבין הזמנים ואפשר לומר שכמעט כל ההצלחה תלויה בזה.
ומצד שני, הבעיה והסכנה של בין הזמנים זה לא רק כמה שעות לומדים וכמה שעות לא לומדים, אלא הבעיה היא שהזמן הולך בלי חשבון, וזה עכ"פ אפשר לפתור.
שמעתי כמה וכמה פעמים מאנשים גדולים, שהעיקר שאדם יקבע לעצמו לפני כן שיהיה לו סדר.
מסתמא אחד הסיפורים הכי מפורסמים, על ר' זליג ראובן בענגיס, הוא היה גאון עולם והיה מסיים את הש"ס כל שנה אם לא יותר, ובאחת מהפעמים שסיים את הש"ס הוא עשה סעודה מיוחדת והסביר, שזה הש"ס שהוא למד בזמנים של פנאי, כשבא לסידור קידושין או לסנדקאות והיה צריך לחכות כמה דקות, ובזה הוא שמח במיוחד.
היצר הרע עובד "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" וזה בעיקר בזמנים האלה שהם לא קבועים, את זה הוא גונב לנו "פדני מעושק אדם ואשמרה פיקודיך" כתוב ברש"י "מיצר הרע העושק את הבריות" זה דברים שקורים שלא בכוונה, אדם לא שם לב ואדהכי והכי כבר עבר חצי יום, ואדהכי והכי כבר עבר שבוע מבין הזמנים, ואם אדם יעשה חשבון הנפש הוא יראה שלא הספיק כלום, גם לא מנוחה וגם לא גמרא.
לשונו של החובת הלבבות "בן אדם, ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך וכו' לא ירף ממך עד שיאבדך בשני העולמים וישרשך משני המעונים" שנדע את זה טוב, היצר לא רוצה שיהיה לנו, לא עולם הזה ולא עולם הבא, הוא לא רוצה שננוח בבין הזמנים אז הוא יבזבז לנו את הזמן על דברים שנוגדים גם את המנוחה.
ניצול בין הזמנים ע"י קביעת סדרים מראש
חכם עיניו בראשו, לתכנן עוד לפני שמגיעים. אני חוזר ואומר, זו עבודה וזה נוגע לנו לכל החיים, זה נוגע לערב שבת ולמוצאי שבת ולבין הסדרים. אדם יעשה חשבון כמה מהחיים הם סדרים הקבועים וכמה הם מהחיים הם זמניים, ושם ניתן לומר כי זה כל האדם.
דאס איז חכם עיניו בראשו, אדם שיודע מראש שיש זמנים כאלו שיכולים להתבזבז זמנים שנושרים בין האצבעות ויכולים ללכת לאיבוד אפילו בלי לשים לב בכלל, אז הוא קובע לעצמו סדר. ובאמת כל אחד יודע כמה הרגשה נוראה יש כשפתאום שמים לב שכל כך הרבה זמן הלך לאיבוד.
היסוד הוא שאדם יקבע לעצמו סדר, וסדר צריך להיות עם זמנים, כמה שעות אני לומד בבין הזמנים, ומאיזה שעה עד איזה שעה אני לומד, ואיפוא הוא לומד, ולקבוע לעצמו מה הולך ללמוד אם לחזור על דפים, אם זה ללמוד הלכות חג בחג ואם זה לקנות קניינים אחרים.
כל מי שיעשה את זה, יראה כזה טובה, כזו אורה, זה ממש הנפקא מינה בין יושבי בית המדרש ליושבי קרנות. יושבי קרנות, פירוש שהם יושבים באפס מעש ואין להם מה לעשות, יש להם חיים מרים. הם מחפשים כל הזמן מה לעשות ואיך למלא את הזמן.
אבל לנו ב"ה יש כל כך הרבה מה לעשות, ישנם הרבה מקצועות, וישנם מסכתות שליבו חפץ, וזה גישמאק מיוחד ויש סייעתא דשמיא מיוחדת, ואפשר לנצל לזה את בין הזמנים ולצאת בסוף מכל בין הזמנים עם מסכתות ועם הרבה חלקי התורה, ומי שיודע העיקר בזה הוא לקבוע סדרים, ומהעיקרים ממש שיהיה סדר קבוע ומינה לא תזוע.
כמובן בדברים האלה יש מדרגות, אבל לעניינינו, המדריגה הפשוטה ביותר שנוגעת לנו, שאדם צריך לקבוע לעצמו מה הולך ללמוד עכשיו בבין הזמנים, וכמדומני, ליבי אומר, שכדאי לקבוע כמות גדולה אפילו שאולי הוא לא יספיק אותה, כי זה יהיה מחייב, ותהיה הרגשה יותר טובה.
נזכור, שזה לא רק בין הזמנים של ניסן, אלא הענין הזה חוזר כל ערב שבת וכל מוצאי שבת ובאב ובתשרי ובכל מיני זמנים, ואם אדם מעמיד את עצמו כמו שצריך אז כל החיים שלו אחרת, וכמו שהטעלזר רב אמר ששלושת רבעי מהחיים יכולים להתבזבז בגלל שזה רק זמני.
לשון הרמב"ם בהל' דעות כשהוא כותב את ההבדלים בין חכם לאנשי השוק "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובהילוכו" וכתוב בהמשך איך נראה הילוכו של תלמיד חכם "ומהלך בשוק כאדם שטרוד בעסקיו". יש לו המון מה להספיק, אם לא כואבת לו קושיא, אז הוא חוזר על דף גמ', כל רגע מהחיים שלו מנוצל, ואז יש לו חיים שלימים, יש לו ימים שלימים, "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה".
אמרנו היום "יהי רצון מלפניך ה' או"א שתחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה ותתן לנו חיים ארוכים" ולא מובן מה הפירוש, הרי מדברים על חודש ניסן הבא עלינו לטובה, אם כן מה מבקשים שבתוך החודש הזה "תתן לנו חיים ארוכים"?
ומסבירים, שחודש זה חיים ארוכים, ואנחנו מבקשים רבונו של עולם, תתן לנו שהחודש הבא עלינו לטובה יהיה מלא, יהיה ארוך, כמו שאומרים בליל פסח "יום שכולו ארוך" יום שמלא מקצה עד קצהו. ואין לתאר כמה שאפשר להספיק ביום אחד אם רק ננצל את זה כמו שצריך, כי אם לא, יכול להיות שאדם יגמור את החודש הזה, ויצא ממנו עם ארבע דקות או עם שעתיים, ויהיה מלא חורים ומלא בזבוז זמן.
מעלת חודש ניסן והשפעתו לכל השנה
עוד ידיעה קטנה. חודש ניסן החודש הזה לכל ם ראש חודשים. אני יודע רק קצת מאוד, אבל פעם מישהו הראה לי תשובה באבני נזר שכתב בחודש ניסן וכותב שאין לו זמן כי "ימים אלו יקרי הערך, שעה ליום ייחשב".
פירושם של דברים, כתוב במהר"ל שבכל שנה יש מעגל קטן מעין כל בריאת העולם, וחודש האביב החודש הזה לכם ראש חודשים, הוא מעין תחילת הבריאה ותחילת היצירה של השנה הזו, וההתחלה כוללת בתוכה את כל הבריאה כולה ואדם יכול להיבראות ולהוולד מחדש.
הקב"ה קבע כלל בבריאה שהראש משפיע, וכמו שכולנו יודעים שבראש השנה כל רגע משפיע על כל השנה כולה "מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה" כך גם יש בחינה של ראש השנה בניסן, רק נייקר ונדע כמה שקול רגע של לימוד וכמה שוה שעה אחת בניסן.
וכיון שסידרה ההשגחה שזה זמן שלא נמצאים בתוך הישיבות, כנראה שהקב"ה רוצה את העבודה שלנו דווקא באופן זה, דווקא את העבודה שאדם לומד באמת ובתמים בגלל שליבו חפץ ולא מסיבות אחרות.
הכנה לחג הפסח – שמירת הזמן ומנוחה אמיתית
הקב"ה רוצה שכך ניכנס ליום טוב הקדוש פסח הבא עלינו לטובה עם הכנה נכונה וראויה, שיהיה עכ"פ לא מתוך דברים בטלים. ואיך שאדם נכנס ליום טוב כך הוא מקבל מהיו"ט וכך הוא חוגג את היו"ט מכל מועד ומועד אדם יכול להשתנות ממש מן הקצה אל הקצה, ובמועד חג הפסח אנחנו יכולים לזכות למדריגות גדולות של בני חורין ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
נזכה להיכנס ליו"ט מתוך עסק התורה, מתוך שמירת הזמן ומתוך מנוחה אמיתית. דברים בטלים זה לא מנוחה, זה רק היפך ממנוחה, כל דבר בטל שאדם מכניס לראש הוא גורם לעצמו היפך מנוחת הנפש. שידע את זה, הוא מקלקל בידים את מנוחת הנפש, מנוחת הנפש זה כשאדם נח ושקט מהבלי העולם ועושה את מה שהגוף דורש, ולומד כמו שצריך ומתפלל כמו שצריך.
יתן ה' שננצל את הימים הבאים לקראתינו לשלום, את ההכנה ליום טוב ואת היו"ט עצמו שנתכונן כמו שצריך, ונזכה לחוג את חג המצות כרצונו ית' בשלימות, שנקיים את המצוות בשלימות ונזהר מהלאוין שבו בשלימות ושנצא מהיו"ט אחרת לגמרי מאיך שנכנס אליו, ויקויים בנו ובכל ישראל כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
פטור נשים מלאו דלא יראו פני ריקם
ברמב"ם בסה"מ ל"ת קנ"ו "שהזהירנו מעלות לרגל מבלי קרבן שיהיה עימנו נקריבהו שם וכו' ומצוה זו אין הנשים חייבות בה".
עי' במנחת חינוך מצווה ת"צ שעמד בזה דמ"ט אין הנשים חייבות, דהרי קיי"ל בקידושין דאינם פטורות אלא ממ"ע שהז"ג אבל במל"ת חייבות אף דהז"ג. ועיי"ש שכדברי הרמב"ם מוכח בירושלמי הובא בתוס' בריש חגיגה שהנשים חייבות בראיית פנים ולא בראיית הקרבן ואי נימא דאיתנייהו בלאו דלא יראו פני ריקם, בע"כ חייבות בקרבן, דמאחר דחייבות בראיית פנים אם אינם מביאות קרבן יעברו בלאו. אבל כתב שם דהדבר צ"ע מ"ט נשים פטורות.
ונראה בזה דהא דאין נשים חייבות הוא משום דלא משכח"ל הך לאו בנשים, דהחפצא דהלאו הוא ריקם, ולא מיקרי ריקם אלא אם הוא מחוייב קרבן ובא בלא קרבן, אבל מי שאינו מחוייב קרבן לא מיקרי ריקם כלל אם בא בלא קרבן, וע"כ מאחר דנשים אינם חייבות בעשה תו לא משכח"ל בהו ראיית פנים ריקם כלל. ודו"ק.
(דרך חיים על סה"מ)
