קניני החומר לעומת קניני הנפש היהודי
יצירתיות היא חובה אנושית. היצירתיות הבלתי יהודית היא חומרית לפיכך אסור לו לגוי לנוח ולשבות "גוי ששבת חייב מיתה". שכן אמרה תורה 'עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" כל עונה בשנה חייבת ליצור את תפוקתה המתאימה.
ואילו האדם מישראל יוצר בריאה והוא מקור ברכה של מנוחת הגוף של שבת "כי היא מקור הברכה" לו נחוצים ימי מנוחה במובן הפיסי שמעניקים לו אפשרות וכוח ליצירתו הרוחנית, אדם אינו עשוי להסתפק בהישגים פיסיים בלבד, 'כל עמל אדם לפיהו' – אומר קהלת 'וגם הנפש לא תמלא' ועל כך אמרו חז"ל שאין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו קה"ר א' ל"ד כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים.
לא הדרישות הפיסיות הינן גדולות כל כך כיון שיש לו לאדם מזון לשובע ושאר צרכי מחייתו עליו להיות שבע רצון, השאיפה להישגים יותר גדולים היא רוחנית הנפש המשכלת שואפת להתעלות רוחנית אבל אם אין האדם שוקל את רגשותיו ורוצה לספק את ערגת נשמתו ברכישת קניינים חומריים אשר יוכל למששם בחושיו הריהו מקבל את אשר נשמתו אינה מבקשת וחוסר הסיפוק ממשיך לקנן בתוכה שכן במים מלוחים אי אתה יכול להרוות צמאון כסבור הוא שעל ידי ריבוי הקניינים החומריים ימצא את סיפוקו הנפשי אבל הנפש לא תמלא עד אשר יבואו אותם ימים שהנביא מבטיח "הנה ימים באים והשלכתי רעב באשן לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דברי ה".
ואילו מי שלומד תורה, חש ומרגיש את סוד היצירה ובא לידי לימוד תורה לשמה, לשם התורה ואהבתה, ונעשה שותף בהמשכיות הבריאה מתוך התחברות עם מחשבת היצירה האלוקית.
(מרן הגרא"מ בלוך זצוק"ל)
