ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות
בפסוק כתוב ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו ובמדרש [ב"ר פי"א] איתא דברכו וקדשו במן, ברכו במן דמע"ש ירד שני עמרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. והנה המן ירד רק לישראל, וא"כ נמצא דכל ברכת וקדושת השבת היה רק לישראל, וכל ענין הברכה והקידוש במן הוא רק לישראל. ועפי"ז יש לבאר דלא שייכו גויי הארצות ועובדי פסילים לברכת וקדושת השבת.
ויל"פ דזהו מה דכתיב בפרשת המן 'ראו כי ה' נתן לכם השבת' דהיינו שמהמן יראו שה' נתן את השבת דוקא לישראל, דכיון דקדשו וברכו במן, והמן ירד רק לישראל יראה מזה שכל ברכת וקדושת השבת היא רק לישראל.
*
ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים – ומניח בקדושה לעם מדושני עונג
והנה לא רק דלא ניתנה להם השבת אלא דגוי ששבת חייב מיתה. והביאור בזה דאומות העולם אין להם שייכות ומופקעים הם מהשבת, ולא שייך שתינתן להם. דהרי כל ענין ומהות השבת היא שהשבת היא מעין העוה"ב היינו שהשבת הוא זמן רוחני במיוחד ומקודש בקדושה עליונה שבא ומתחדש כל שבת ושבת.
והנה ישראל שהם רוחניים, ונשמתם חצובה מכסא הכבוד, וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, הם שייך שיהיה להם גם את השבת שיסודה יום שהוא מעין עוה"ב, וזהו מתנה טובה שהקב"ה מנחיל להם בעוה"ז מעין העוה"ב. אבל הגוים שהם כנפש הבהמה היורדת למטה לארץ, ואינם שייכים כלל לעוה"ב, איך אפשר שיהיה להם שייכות להשבת, והרי הם מופקעים מכל ענין העוה"ב ומכל ענין רוחני, וכמו שלא שייך שבת לבהמות כן לא שייך שבת לגויים. והגויים עוד גרועים מהבהמות שהם שייכים לגיהנם וכדאיתא בברכות עה"פ רני עקרה לא ילדה, שלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו.
ויל"פ שזהו מ"ש בברכת מגן אבות 'ומניח בקדושה לעם מדושני עונג' דר"ל שהם שייכים לעונג רוחני של העוה"ב, דהרי ענין העוה"ב הוא להתענג על ה', כדאיתא בחז"ל דהעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה, וכמ"ש במס"י [פרק א'] דהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו שזהו העידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא ומקום העידון הזה הוא העוה"ב, וי"ל דזהו דאמר דהשבת ניתנה לעם מדושני עונג היינו מדושני עונג של העוה"ב וישראל שהם בני העוה"ב הם עם מדושני עונג ולכן הם שייכים שתינתן להם השבת.
*
גם במנוחתו לא ישכנו ערלים
ומבואר דערלים לא שייכו למנוחת השבת. ובזה יש ליתן טעם דמילה דוחה שבת אע"פ דשבת הוא עשה ול"ת שיש בו כרת דדרשינן מקרא מיוחד דוביום השמיני דאפילו בשבת, דכל זמן שהוא ערל אינו שייך בשלימות למנוחת השבת וממילא אינו בכלל השבת בשלימות וע"כ אין השבת אוסרת עליו את המילה ואדרבא ע"י שימול אז יכנס לשלימות מנוחת השבת ונמצא דהמילה מהניא להשבת שיהא שייך בו השבת.
*
תכנת שבת רצית קרבנותיה
יש לפרש עפ"י מה דאיתא ברבנו חננאל [שבועות נב מירושלמי] 'מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים נאמרו בדיבור אחד לומר דהקרבת הקרבנות דוחה שבת' ומבואר מדבריו דבעיקר הציווי על השבת גם נאמר להקריב בה קרבנותיה, ונמצא דאין ההקרבה גדר של דחיה כלל אלא כן הוא מעיקר השבת שתהא בה הקרבת הקרבנות. ועפי"ז יש לפרש דאמר רצית קרבנותיה היינו דהקרבת הקרבנות בשבת הוא דבר רצוי ולא רק דחייה בעלמא.
ויש להוסיף בזה עוד שנאמר בזה שהשבת בעצמה ניתנה גם בשביל שיקריבו קרבנותיה והקרבת הקרבנות הוא מכלל תכליות השבת ויש לבאר דזהו שאמר תכנת שבת רצית קרבנותיה שבכלל עצם תכנית השבת נכלל גם הקרבנות.
*
רצית קרבנותיה עם סדורי נסכיה
יעויין במפרשים שפירשוהו דקאי על סידור לחם הפנים, וזאת עפ"י הקרא דכתיב ואת קשות הנסך אשר יוסך בהן. וצ"ב דבפשוטו הרי עיקר מצוות הקרבן דלחם הפנים הוא הקטרת בזיכי הלבונה שזהו עיקר דינו של לחם הפנים, וא"כ אמאי נקט את סידור הלחם שהוא בשביל הלחם של השבת הבאה שזהו קרבנותיה דשבת, ולא נקט את עיקר קרבן.
אכן באמת הגר"ח ביאר בדעת הרמב"ם שכתב דהמ"ע של לחם הפנים הוא הסידור בשבת, והשיגו הראב"ד אמאי לא חשב הקטרת הבזיכין ואכילת הלחם למ"ע, וישב הגר"ח דדעת הרמב"ם דעיקר מצות לחם הפנים בכל שבת הוא רק הסידור וכדכתיב ביום השבת יערכנו, וההקטרה בשבת היא רק ממילא בשביל שיוכלו לסדר וממילא צריך לסלק הקודם, וממילא מוכרח להקטיר הבזיכין ולאכול שלא יפסל בלינה, ונמצא דרק ממילא הוא דהויא ההקרבה בשבת ולא מעיקר דינא דלחם הפנים, ועיקר הדין דלחה"פ הוא רק הסידור. ומעתה מבואר היטב הא דנקט סדור הנסים ולא את עצם ההקרבה.
וכן יש לבאר במה שאמר האבן עזרא בפיוט כי אשמרה שבת 'רשם הקל חוק אל סגניו בו לערוך לחם תמיד בפניו' דסדור הלחם זהו עיקר המצוה.
*
עם סידורי נסכיה
יעוי' במפרשים דפירשו דקאי על סידור לחם הפנים ע"ש הקרא דקשות הנסך, וצ"ב א"כ אמאי לא הזכיר את עצם הלחם הפנים ונקט רק את ענין הקשוות.
ויש לבאר דסידורי נסכיה קאי על הנסכים של קורבנות השבת, והא דנקט הנסכים בפנ"ע, כיון דיש בהם חידוש מיוחד, דהרי באמת הנסכים אפשר להקריבם נסכים מכאן ועד עשרה ימים, ואין שום הכרח שידחו שבת בהקרבתם [דבכלל הנסכים הוא גם מנחת נסכים שמקטירין על האש]. וזהו שאמר 'תכנת שבת רצית קרבנותיה… עם סידורי נסכיה', היינו שגם סדר הקרבת הנסכים הוא מרצון ה' בשבת ובקרבנותיה.
*
ותצונו ה' להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי
וצ"ב מהו כראוי, ויש לפרש דהנה הרי הקטרת האימורין אפשר להקטירם במוצ"ש, והא דההקטרה דוחה שבת, איתא בגמ' [פסחים סח ע"ב] משום דחביבה מצוה בשעתה, והיינו דמכיון דחביבה מצוה בשעתה, הרי דההקטרה שהיא גם חלק מקיום הקרבן נכללת בדחיית השבת.
ועפ"ז יש לבאר דכראוי היינו דגם הקטרת האימורין תהא בשבת משום דכן ראוי להקרבן שתהא הקטרת האימורין בשעתה.
ביאורי פיוטי ומזמורי שבת
זהירים לשמרו אבות ובנים
צ"ב דהרי כל מצוות התורה חייבים לקיים אבות ובנים ומה נתייחד בשבת שבח מיוחד דזהירים לשמרו אבות ובנים, וי"ל עפי"ד הראשונים [עי' רש"י פ' יתרו פ"כ פ"י, ורמב"ן שם] דיש אזהרה מיוחדת דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך שזהו אזהרה שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתנו וברצוננו והוא חומר מיוחד בשבת שהאדם מצווה על שביתת בנו וזהו זהירים לשמרו אבות ובנים.
*
זכרו תורת משה וכו' ככלה בין רעותיה משובצה
הנה הכלה היא השבת דמקרי כלה כדאיתא [בב"ק ל"ב ב] וצ"ב מי הם רעותיה של השבת שהיא משובצת ביניהם? ואין נראה דקאי על ימות החול שהם רעותיה של השבת.
ויל"פ דהנה כל המועדים שוין לשבת בהא דכולהו הם זכר ליציאת מצרים אכן השבת מעלתה טפי דהיא הראשונה בענין זה זכר ליציאת מצרים ועוד ענין מיוחד יש בשבת שאין בכל המועדות דהשבת היא זכרון למעשה בראשית.
ויש לבאר דהרעותיה של השבת קאי על שאר כל המועדות והם רעותיה במה שהם שוין לה שכולם הם זכר ליציאת מצרים ועכ"ז שבת היא כלה בין רעותיה, משום שבחה המיוחד אם מצד שהיא ראשונה בהמועדות ואם מצד שיש בה זכר למעשה בראשית מה שאין בשאר כל המועדות.
*
לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה
יש לפרש בזה עפי"ד המדרש [ב"ר פי"א] דדריש קרא דכתיב [משלי י'] 'ברכת ה' היא תעשיר' היא השבת שנאמר ויברך אלוקים את יום השביעי, מבואר ששבת היא מקור הברכה ומקור העשירות וכן איתא בזוה"ק דמיניה מתברכין כל ימות החול.
*
כי אשמרה שבת קל ישמרני
יש לפרש עפי"מ דאיתא בטור הל' שבת דבערבית דשבת אין חותמין שומר עמו ישראל לעד מפני שבשבת א"צ שמירה דהשבת משמרת. וזהו מ"ש ביחוד גבי שבת דע"י השבת זוכה לשמירה מאת ה'.
