הנהיגו כאן בישיבה, שבכל שנה בתאריך כ' תמוז מדברים ומזכירים את העקידה הגדולה. באותם שנים נהרגו מסתמא בכל יום אלפים ורבבות בישראל, ובאותו היום הרגו את ראשי הישיבה ורבניה, ואת בני הישיבה בטעלז.
אני גדלתי בישיבת טעלז באמריקה, והיו שם עימנו ראשי הישיבה ובתוכם אבי זכרונו לברכה, הם כולם הגיעו משם, ואצלם כ' תמוז היה חלק מהחיים שלהם, זה היה היארצייט שלהם על אבותיהם ועל רבותיהם וחבריהם, הם היו צמים באותו יום ואומרים סליחות. ואמנם, כשהשנים עוברות הדברים האלו פוחתים והולכים, אבל אפשר לנסות לתאר ולהבין.
ר' מרדכי גיפטר זכרונו לברכה, היה תלמיד הדבוק וקשור כל ימיו ברבו ר' אברהם יצחק, הטעלזער רב זכר צדיק וקדוש לברכה, בהספד בהלוויתו אמרו עליו, שבכל פעם כאשר הזכיר את הרב'ה שלו הוא בכה, בין שהיה מזכיר אותו בלימוד ובין בשאר עניינים. כ' תמוז היה אצלם "איבער לעביניש" – חיים מחדש את מה שהיה ואת השריפה אשר שרף ה', הרגש כזה לכאורה לנו לא שייך, אני בעצמי כבר כלי שני, או כלי שלישי.
ואכן חשבתי היום, מה המטרה ומה התועלת לדבר על זה. כמדומני שיש שתי נקודות, ואני רוצה לדבר בעיקר על השניה מתוכם. אמנם הנקודה הראשונה גם היא באמת ענין חשוב, רק אני לא רוצה לדבר עליה כעת.
לפני קרוב לחמישים שנה אירע שסיימו ש"ס דף היומי בבין המצרים, ובמעמד הסיום באמריקה השתתפו גדולי ומאורי ישראל, ובראשם ר' משה פיינשטיין זצ"ל וכל גדולי ישראל של אותו הדור, ודיברו על חורבן יהדות אירופה, חגגו את סיום הש"ס, אבל תוכן הדברים היה על החורבן.
אחריהם דיבר ר' מרדכי גיפטר זכרונו לברכה, ושמעתי מיהודי תלמיד חכם שסיפר, כי במשפחה של השווער שלו שהיה נכד של ר' ברוך בער, אשר היתה מהמשפחות החשובות מאוד באמריקה, היו שומעים את הדרשה ההיא כל תשעה באב.
תוכן אותה דרשה היה כך, בימי בין המצרים אנחנו מצווים להתאבל על חורבן בית המקדש, משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב ישנם דינים ומנהגים של אבלות, ואמנם יש גדולי ישראל, ערלאכע יידן, שמתאבלים כמו שצריך על חורבן בית המקדש, אבל זה דבר שרחוק מאיתנו, אין לנו בזה השגה, [עכ"פ לפי האמת אנחנו ודאי לא יכולים להשיג מה שהיה בזמן המקדש], אבל זאת אנחנו יודעים, שכל הצרות והשמדות שהיו במשך הדורות, השורש שלהם הוא מהחורבן, ולכן אנחנו יכולים להתקשר לחורבן בית המקדש על ידי החורבנות והפורענויות שקרו לנו ולבני דורנו.
המשיך ר' מרדכי ואמר כך, "כיון שאני מטעלז, אני רוצה לספר את מה שהיה בטעלז, ומי שהגיע ממקום אחר יכול לראות את הדברים ששייכים למקומו, כל אחד יכול לקבל איזו שהיא שייכות לחורבן ולאבלות, על ידי החורבן והאבלות שהוא מכיר".
ואז הוא התחיל לתאר, איך היתה הישיבה בטעלז, ובדמעות הוא אמר, "על הרב'ה אני לא מעז לדבר, אבל אני כן יכול לדבר על הבעלי בתים שהיו בטעלז", וכך הביא דוגמאות של יהודים שהיו נקראים פשוטים שעבדו לפרנסתם, וסיימו כמה וכמה פעמים ש"ס, והיו דבוקים באהבת התורה ובכבוד התורה, וסיכם את דבריו, "את מה שקרה לנו אנחנו יכולים להכפיל בכמה וכמה, וזה השייכות והקשר שלנו לחורבן בית המקדש".
"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג), רש"י מביא מהמדרש, "בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב", זה זמן של פורענות, זמן שבמשך כל הדורות רודפיה השיגוה, ואם זה כתוב במגילת איכה, אזי זהו עניינו של יום בבין המצרים, לדבר על מה שכל רודפיה השיגוה, על כל הצרות והפורענויות, בפרט על חורבן של קהילה ושל ישיבה שהייתה מפארי הישיבות בזמנו. זהו ענין אחד.
דרכי ציון אבלות – חורבן קהילת טעלז
באותה דרשה הביא ר' מרדכי מדרשים שנאמרו על חורבן בית המקדש, וקישר כל דבר למה שהיה. כשהקריא את הפסוק, "דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד", הזכיר את מה שכתוב במדרש (איכ"ר א, ל), "הכל מבקשים תפקידם", הדרכים של ציון מחפשות את המטרה שלשמה נבראו ונוצרו, הם שימשו עולי רגלים, ועכשיו, "מבלי באי מועד", הדרכים מתאבלות.
כתוב במדרש, שלא רק כלל ישראל בוכה, אלא גם האבנים בוכות, הדרכים והשבילים של עולי הרגלים לירושלים בוכים, היה להם תפקיד מה צריך להיעשות בהם, והתפקיד הזה לא מתקיים. מי שמכיר קצת את מה שהיה לפני השואה, את טעלז בתפארתה, היתה אימרה שכולם אמרו אותה, שהשדות סביב טעלז מריחים מקצות.
ואז ר' מרדכי עמד לתאר את הדרכים שהוא הכיר בטעלז, הוא הקריא את השמות של הרחובות בטעלז, "ברחוב הזה הבחורים היו יוצאים לטייל, אחרי יום שלם של עמל ויגיעה בתורה, והיו הולכים ומדברים בלימוד, לא פסק פומייהו מגירסא, והדרכים האלו בוכות היום", וזה לא רק בטעלז אלא בכל מקום שהיו בני תורה, ובכל מקום שהיו יהודים, הגם שלפני השואה לא היו הרבה כוללים, אבל עכ"פ היה ציבור גדול של בעלי בתים דבוקים ואחוזים בתורה ממש.
שמעתי ממנו שהוא סיפר, על אחד מתושבי העיר טעלז, שרשמית היה עוסק במסחר, קראו לו ר' אל'ה חיים הלפן, הוא מסר שיעור בחברת ש"ס, [בכל בית כנסת היו חברת ש"ס, וכל כמה שנים סיימו את הש"ס ועשו מסיבה].
בחוץ לארץ חג השבועות זה יומיים, ואחרי שהם למדו יום שלם ביגיעה ובהתמדה, והיו ערים בלילה, ואחרי זה למדו שוב ביום השני, [ר' מרדכי היה מתמיד עצום, הוא ידע בכל מקום, וכשהיה בחור בטעלז ממש לא פסק פומיה], אחרי הצהריים הוא הרגיש עם החברותא שהם צריכים קצת להתאוורר, אז הם יצאו מהבית מדרש לטייל, חלילה לא לדבר דברים בטלים, [הוא אמר שטייל עם הטעלזער רב, זה היה זמן שיכלו לנצל לדבר אתו].
אותו ר' אל'ה חיים פגש אותם, וכשראה שני בחורי ישיבה יוצאים מהבית מדרש בשבועות אחרי הצהריים, שאל אותם להיכן הם הולכים בשבועות, ענה לו ר' מרדכי שהם צריכים לטייל, אז הוא שאל אותו, בשבועות לטייל? הסביר לו ר' מרדכי שהם למדו עכשיו כמה שעות וכו', אמר להם ר' אל'ה חיים, האם שמעתם פעם ששיכור אומר ששתה מספיק, אצל מי שאוהב יין אין כזה דבר מספיק, וגם כשלומדים תורה אין כזה דבר, נהפוך הוא, "כל זמן שאתה ממשמש בה אתה מוצא בה טעם", זו היתה שיחת חולין של יהודי שכמדומני לא היה נחשב מגדולי אותו הדור.
"הביטו אל צור חוצבתם" – החובה להביט לדורות קודמים
אבל כמדומני שיש נקודה חשובה נוספת, ובעצם היה מן הראוי לדבר עליה יותר, [עכ"פ מי שראוי לכך, אני לא יודע אם אני ראוי לכך], יש כאן נקודה אמיתית ויסודית מאוד, וזה לא משנה אם זו ישיבה זאת או ישיבה אחרת. פה בישיבה, רוצים מאוד שהישיבה תחשב המשך ותהיה קשורה באיזו שהיא שייכות לישיבת טעלז של פעם, וזה דבר יסודי ואמיתי ונכון.
חזרתי פעם בישיבה על ווארט של הרב שך זכר צדיק וקדוש לברכה, [לא שמעתי ממנו, אבל כך מודפס בשמו], כתוב בגמ' בחגיגה (יד, א), "כי אתא רב דימי אמר, שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה, ירהבו נער בזקן, והנקלה בנכבד", הכוונה שהנער יחשיב עצמו יותר מהזקן, והנקלה, זה אחד שחמורות דומות עליו כקלות, יחשיב את עצמו יותר מהנכבד.
"שמונה עשרה קללות מאי נינהו, דכתיב, כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה, כל משען לחם וכל משען מים, גיבור ואיש מלחמה, שופט ונביא וקוסם וזקן, שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש וגו', משען אלו בעלי מקרא, משענה אלו בעלי משנה, כל משען לחם אלו בעלי תלמוד וכו', וכל משען מים אלו בעלי אגדה, גיבור – זה בעל שמועות, ואיש מלחמה – זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, שופט – זה דיין שדן דין אמת לאמיתו, נביא – כמשמעו, קוסם – זה מלך, שר חמישים – זה שיודע לישא וליתן בחמישה חומשי תורה, ונשוא פנים – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו, למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא למטה כגון רבי אבהו בי קיסר, יועץ – שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים, וחכם – זה תלמיד המחכים את רבותיו, חרשים – בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין, ונבון – זה המבין דבר מתוך דבר, לחש – זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש וכו'".
קראנו כמדומני מספיק קללות ונראה שאין מה להוסיף על זה, הקב"ה אמר לפני חורבן בית המקדש שלא יהיה לא בעל מקרא, לא בעל משנה, לא בעל תלמוד, לא מי שיודע לישא וליתן, כלום לא יהיה, ואחרי כל זה עדיין לא נתקררה דעתו, עד "ירהבו הנער בזקן", זה, ולכאורה זה דבר שלא מובן, וכי הקללה הזאת שהנער יחשיב את עצמו יותר מהזקן יותר גדולה מכל השמונה עשרה קללות?
אמר הרב שך דבר נפלא ונורא. כלל ישראל יכול לרדת לדיוטא התחתונה, ויכול להיות שלא יהיו תלמידי חכמים רח"ל, אבל כל זמן שלפחות מכבדים את הדורות הקודמים, ומבינים שאנחנו פחותים מהם, אז יש עדיין מה לקוות שנוכל להחזיר עטרה ליושנה, אבל ברגע שאנחנו חושבים שאנחנו יותר חכמים מהם, אז אבדה כל תקווה.
הדבר שמעמיד את כלל ישראל, בתקופות ובמצבים הכי קשים, זה "הביטו אל צור חוצבתם", היחס לאבא ולסבא ולדורות הקודמים, וזהו אחד מעיקרי הדת ממש, זה אחד מהיסודות, וחבל שנדבר על זה כל כך מעט.
חרדת קודש אצל רבותינו לדורות שלפניהם
כשלומדים תשובות רעק"א, רואים בהרבה מקומות איך הוא מתייחס לכל מילה של רבותינו בחרדת קודש, [הרב שך היה חוזר על זה לפעמים תוך שהוא דיבר על התשובה היה אומר, גיב אקוק, תסתכלו איך רעק"א מתייחס למילה של משנה למלך, איך הוא עושה דיוקים במילה של המהרש"א וכו'], יש מקומות שרעק"א עושה דיוקים בביאור הגר"א, אף שהיה בן דורו, והוא מדייק שהגאון כתב את ההגהה על הרישא של הסעיף ולא על הסיפא של הסעיף. גם מי שלומד בספר ברכת שמואל, אפשר לקבל יראת שמים מלראות איך שהוא מתייחס לכל מילה ולכל הוה אמינא של כל אחד מרבותינו ללא יוצא מן הכלל, כולל גדולי ישראל שבדורו.
רעק"א בתשובה (קמא) נ"ה, כותב מכתב מלא תוכחה על השואל אשר חולק על הראשונים, "ראיתיו כמתלהלה יורה זיקים נגד דברי רבותינו הראשונים וכו', ומי יתן והיה מקדיש עתות אלה אשר בהן יגע למצוא תואנה לחלוק, אל היגיעה והעמל להבין אף קצה דבריהם העמוקים והרחבים", ואז הוא מסיים, "אלה דברי מוכיח לחכם מאהבה מוסתרת וכו'".
ר' חיים שלמה סיפר בשם ר' ברוך בער, שרבינו חיים הלוי רצה למסור שיעור בוואלוז'ין איך ליישב קושיא של רעק"א, אבל ר' חיים אמר, אני לא יכול לומר את השיעור, רעק"א שואל ואני מתרץ?! [רבינו חיים הלוי, שנראה לנו שלא חת מפני איש], ומסיבה זו לא רצה לומר את השיעור ורק אחרי כן נמלך בדעתו שיש לו דרך איך לומר, הוא יגיד את השיעור בתור קושיא, רעק"א הרי שואל שאלה כזאת וכזאת, ויש לנו צ"ע למה רעק"א שאל הרי אפשר לומר כך וכך. רואים את היחס שלהם לרעק"א, והיחס של רעק"א לדורות הקודמים.
הבריסקער רב אמר על גדולי ישראל, שאי אפשר להשוות גדול של הדור הזה, לאדם גדול מהדור הקודם, "דאס איז אצווייטע זאך".
חז"ל אומרים לנו (שבת קיב, ב), "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים", לשון הירושלמי (גיטין ספ"ו), "כשם שיש בין קדשי קדשים לחולי חולין, כך בין דורנו לדורו של רבי יוסי”.
ישנו ספר הנקרא 'רוח אליהו' שהוציא אחד מתלמידי ר' אהרון, ובו ליקוטים מהגר"א ודברים שתלמידי הגאון כתבו עליו, ומופיע בו מאמר של ר' אהרון שהוא מפרט בו את התועלת הגדולה בלהתבונן בגדלותו של הגר"א ולדעת דברים עליו.
החכמה של הגאון היתה מבהילה, לא קם כמותו לא בדורו לא לפניו ולא לאחריו, בשום אחד משבע החכמות, כל התורה כולה היתה פרושה לפניו כשמלה לארכה לרחבה לעמקה ולהיקפה, אנחנו לא יודעים, רק מה שהתלמידים כתבו שכל רז לא אניס ליה.
יש הרי סיפורים, שהיו כמה מקרים שחכמי אומות העולם נפגשו עם הגאון לצורך ושאלו אותם שאלות בחכמות שלהם, ובלי לשהות כדי דיבור הוא כתב להם תשובה על נייר. ויש מעשה שמובא בספר עליות אליהו, שהיה אחד מגדולי המשכילים הרשעים, שבא להגאון מפני איזו סיבה, ואחרי זה הוא כתב לחבריו, אנחנו חושבים שאנחנו חכמים, אבל דעו לכם שבכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוהו.
אומר ר' אהרון, אחד מהדברים שיש בהם תועלת לדעת את גדלותו של הגאון, כאשר אנחנו רואים איך שהוא מתייחס בחרדת קודש למילה אחת של רש"י, ואיך שהוא מסר נפשו לקיים דבריהם עד מסירות נפש, כל מילה שכתובה בפוסקים ובראשונים היה אצלו קודש קדשים, זה יתן לנו קצת יחס.
כל דבר יש לו כמובן את הערך שלו, אנחנו לא מתכוונים להשוות, אבל היסוד הוא היחס שלנו לדורות הראשונים, לדור שלפנינו, ולזקנים שבדור שלנו, נבין טוב שמה שאנחנו מבינים גם הם מבינים.
ידעתי בני ידעתי
כתוב בכתב סופר, כאשר יעקב אבינו בירך את אפרים ומנשה ושיכל את ידיו כתוב (בראשית מח, יח-יט), "ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו, וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו", מה הכפילות "ידעתי בני ידעתי", אלא, יוסף חשב שיש דבר שהוא לא יודע ויעקב יודע, הוא יודע שמנשה הבכור, ויעקב כיון שלא רואה לא יודע, אמר לו יעקב, "ידעתי בני", מה שאתה יודע גם אני יודע, אבל יש עוד "ידעתי", שאני יודע ואתה לא יודע, ש"אחיו הקטן יגדל ממנו".
דוק ותשכח, כל מי שהיתה לו איזו שייכות לאחד מגדולי ישראל ראה שכל מה שאתה מבין גם הם הבינו, בין בלימוד ובין בכל דבר, אני בעצמי ראיתי את זה בקצת שנוכחתי.
וזה דבר יסודי, עצם העובדה שמכריזים פה שאנחנו לכל הפחות רוצים להיות קשורים לדור הקודם, לישיבה שהיתה פעם, יש בזה ענין גדול.
ר' אלחנן מביא בשם ר' חיים שאמר, "התפקיד שלנו אינו לחדש חידושים, אלא להבין את מה שהם אמרו", זה הכל, תשמע ותפנים ותנסה להבין טוב את מה שהם אומרים.
וכך היחס לכל רבותינו, לכל גדולי ישראל בכלל, ולכל הדורות הקודמים, ככל שאדם חכם יותר, הוא יותר מבין שהוא לא יודע, כך המציאות, מי שטיפש לא מבין את ההבדל בינו לבין רעק"א, בינו לבין החזו"א. החזו"א כותב באיגרת (לב) לאחד שמנסה לחלוק על הגאון, "והנה גם בזה מתייחס בספרו בקרירות יתירה וכו', אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבינו ע"ה, עזרא ע"ה, רבינו הקדוש, רב אשי, הרמב"ם, הגר"א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך".
אני אומר, "ירהבו נער בזקן" זה חורבן גדול, אפילו יצויר שהנער הזה יהיה חכם וידע כמה מסכתות, הגם שלא מסתבר שזה משכחת, אבל לו יצויר שזה כן, אעפ"כ, כל זמן שהוא חושב שהוא מבין יותר מהזקנים, זה חורבן, וזה בכל תחום.
אמרתי פעם, כתוב בגמ' במי שמת (ב"ב קנו, א), "ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה", רבנן תיקנו שקטן לא יכול למכור קרקעות שירש מאביו עד שיהיה בן עשרים, בגלל שלמכור קרקע זה משהו חשוב, וחז"ל ראו שלאדם פחות מגיל עשרים אין מספיק שכל ודעת להכריע בכזה דבר.
אם כן, בואו נלמד מזה, שהדעת שלנו לא מספקת להכריע, לא בקרקעות ולא במטלטלין, וודאי לא בדברים יותר חשובים, איך ללמוד ואיך לעבוד וכו', בואו נסמוך על אבותינו ורבותינו, וזה דבר מאוד יסודי.
הסטייפלער כותב בחיי עולם מאמר שלם (בהקדמה), על אנשים כופרים שמתעסקים בענייני אמונה, ולפי רוחב דעתם יוצא להם דברי כפירה ואפיקורסות, והוא כותב, שהתשובה להם היא שהרמב"ם גם היה חכם, [כמדומני שאם היית עומד ליד הרמב"ם, היית מודה שהוא יותר כשרוני], והוא הרי היה מאמין, אז תסמוך שמה שאתה מבין גם הוא הבין. וכך זה בכל דבר, וזה יכול להגיע לעיקרי האמונה, אם אדם מבטל את עצמו, ומבין את המקום שלו, "איזהו חכם המכיר את מקומו", אז יש יותר סיכוי שבאמת הוא יגיע לאן שצריך להגיע.
כמדומני שזאת אחת מהמטרות לדבר על הענין הזה, ומספיק אם רק תהיה העובדה שאנחנו עושים זכר לקדושי טעלז בגלל שמה שהיה אז זה משהו, אנחנו מסתכלים מלמטה למעלה, אנחנו יכולים הרבה שנים לחיות עד שנהיה כמותם, כל דור קודם שיותר מבוגר מאיתנו, ויותר קרוב למעמד הר סיני, הם יותר חכמים ויותר נבונים מאיתנו.
הקב"ה יעזרנו, שעכ"פ תצא לפחות התועלת הזאת, שנבין טוב את ה"ידעתי בני ידעתי", שנזכה להתבטל ולהבין שחכמינו ורבותינו היו גדולים מאיתנו, שנזכה קצת לדבוק בדרכיהם, לדבוק בתורתם ובחוכמתם, ובכך להתעלות בדרך הנכונה והבטוחה.
אי אפשר לסיים בלי להזכיר שאנחנו נמצאים בימי בין המצרים, בזמן שתיקנו וקבעו לנו להתאבל על החורבן, חז"ל רצו שע"י המנהגים והדינים אנחנו נחיה עם חורבן בית המקדש, הקב"ה יעזרנו, שנתאבל כמו שצריך, על חורבן בית המקדש, ועל עם ה' כי נפלו בחרב במשך כל הדורות, ויזכנו בקרוב לראות בשמחתה של ירושלים, "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" במהרה בימינו אמן.
(נערך ע"י מערכת 'דרך חיים')
