אחר העיון בהבהרת ההכרה בקביעות מועד למעשים נאותים לזיכרון קדושינו היקרים אשר מסרו נפשם על קדושת השם ביום כ' תמוז שנת תש"א, נתברר אצלי נקודות דלהלן:
א. כל מי שיודע להחשיב את המשכת העבודה לתורה, דעת ויראת ה' שקבעו רבותינו מצוקי הישיבה הקד', יודע עד כמה חשוב הוא להיות זיכרון רבותינו וחברינו חי בלבנו כדי לקבוע ע"פ זה את דרך עבודתנו העתידה.
עולה על זה החשיבות להיות זיכרון רבותינו וחברינו הקד' חרות בלבנו, למען נוכל לשאוב רגעי קודש מרגעיהם האחרונים בעת שמסרו נפשם על קדוש השם.
זולת זאת עלינו לקבוע אבל ביום המר והנמהר, יום חורבן ישיבת טעלז ומות ראשי הישיבה יחד עם תלמידיהם, כי גדולה מיתת צדיקים מחורבן בית אלוקינו. ומה גם כי אתם יחד חרב מקדש הישיבה הקדושה דטעלז במקום אשר עשרות שנים היו מפכים בה חיי תורה ואורה לכל העולם.
אולם כשהגיעו אלינו השמועות המבהילות ההן לא היינו עדיין במצב של התבוננות והתבררות לדעת מה שעלינו ללמוד מכל המאורעות הללו, ועל מה עשה ה' ככה לנו. אבל ככל שאנו מתרחקים מהרושם הראשון המזעזע, נחלשת ההרגשה הפנימית ומורגש יותר הצורך בהתבוננות וחידוש ההכרה שאלמלא זאת יהיה זיכרון קדושינו בלי טעם והרגשה, וגם מסוגלים אנו יותר לגשת לברור הדברים ולתת לזיכרון הקדושים את התוכן הדרוש. לכן אחרי עבור תשע שנים מהיום הנורא והמבהיל ההוא, בו נספו קברניטי התורה, סופריה ולומדיה בישיבת טעלז והשנה שבה נשמדו קהילות ישראל זקניהם ונעריהם נשיהם וטפיהם, הננו מרגישים כי לנו הקרובים אל חללי בני ישיבתנו החובה לקבוע מועד מיוחד, שהוא יום הזיכרון של קדושי ישיבת טעלז ומתוך כך ישתקף אצלינו גם צער צרת הכלל אשר גם חובה זו מוטלת עלינו בתוך כלל ישראל.
ב. ידוע כי כל מאורע שאירע באיזה יום משאיר רושם לדורות לטוב ולמוטב וגם אנחנו צריכים לדעת כי ביום ההוא אשר הגיעתנו הצרה הגדולה ההיא מדת הדין מתוחה ח"ו עלינו, ולכן עלינו להתחזק ולהרבות בתפלה ותחנונים לפני הקב"ה שירחם עלינו ולא יוסיף לדאבה עוד.
אולם גם זאת עלינו לדעת כי אם נבין להכיר את השגחת הבורא ונתקרב אליו, יש ביום זה הסגולה להתעלות ולהגיע לרצונו יתב' ביתר שאת וביתר עז, כי בהתגלות מדת הדין ע"י העונשים שהם באמת לטובתנו, יש ג"כ התקרבות של ההשגחה העליונה אל עמו ישראל, במה שנאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי (איכה).
ג. על כל זה, אנו מכירים כי ביום זה נתגלתה גבורה נפלאה ועוז רוח מאת קדושינו, אשר מסרו נפשם על קדוש השם מתוך מנוחת הנפש והתכוננות של קדושה לייחד את שם ה' ולהתדבק בו במסרם את נפשם אליו, ורושם הימים הקדושים ההם צריך להישאר אצלינו לשאוב מזה עוז ועצמה, גבורה וגאון, בהכירנו את גבורתם הנפלאה אשר הראו בקבלם עליהם דין שמים מתוך הכנת הנפש וקדושה עלאה, וחייבים אנחנו להגדיל ולהדגיש ביחוד את ההכרה כי גבורה אין משמעה רק כח גשמי ומלחמת אגרוף, כי אם אמנם זה דרוש במקום שיש בו תועלת להצלה, בכל זאת לא בזה משתקפת הגבורה האופיינית של עם ישראל – עם ה' – אלא דווקא בהתקדשותם לעלות למדרגה גבוהה לקבל דין שמים במנוחת נפש ובשמחה מבלי להתעסק בשעה קדושה זו בהתאבקות שאין בה תועלת, בזה התרוממו למדרגת הקדושה והראו גבורת קדושי ישראל, אשר במיתתם הביאו לנו חיי נצח גדולה ותפארת עוז ועוצמה.
ובידענו כמה גבורה הראו רבותינו הקדושים יחד עם תלמידיהם בשעת השמד, עלינו לשאת את זיכרונם בגאון ולשאוב גבורה ואומץ במלחמתנו – מלחמת ה' – להגדיל תורה ולהאדירה ולקדש שם שמים בעולם.
והיה בהיות חרות על לבנו זיכרון מחוללי הישיבה וראשיה קדושיה טהוריה, אשר שזרו את שלשלת הקדושה ושזכינו להמשיכה גם אחר החורבן, ובהיות אנחנו והתלמידים, הדורות הבאים של הישיבה הקדושה, קשורים ומאוגדים אל עברינו הרחוק והקרוב תמיד, תעמוד לנו זכותם להצליח במפעלנו ולמלא את תעודתנו הנשגבה להתפתח ולפתח אחרים בעומק דעת התורה ע"פ אמתת דרכה, להתחזק באמונת ה' ולחיות על פיה ולקדש שם שמים בעולם.
ד. לתכלית זו עלינו לקבוע את יום הזיכרון יום כ' תמוז ליום תפילה ותחנונים ובאמירת סליחות ומזמורי תהילים נאותים לזה, מלבד העלאת דברי תורתם שהם זיכרונם, וליום אבל אשר יעורר אותנו להתבונן בחיי הקדושים אשר אבדנום בעוונינו ולהתחזק בעבודת ה' ויראתו אשר זה ישאיר עלינו ועל הבאים אחרינו רושם של חיזוק והכרה בחובתנו ובתעודתנו הקדושה.
שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה
בהקדמת ספר הזיכרון למרן ראש הישיבה הגאון רבי חיים מרדכי קטץ זצוק"ל מספר בנו שליט"א:
שמחת בר המצוה הראשונה שזכה אאמו"ר זצ"ל לחגוג ליוצא חלציו לאחר המלחמה היתה בעת שהגעתי למצוות, הסעודה התקיימה ביום שבת קודש, בחדר האוכל של הישיבה, בהשתתפות כארבע מאות תלמידי הישיבה, עם עוד כמאה וחמישים בני משפחה ואורחים, אאמו"ר זצ"ל הרחיב בדרשתו והודה לקב"ה שזיכהו להינצל מן התופת כאחד מעיר ושנים ממשפחה, להקים את הישיבה, ולהמשיך את המסורת ועבודת הקודש שקיבל מרבותיו בישיבת טעלז בליטא.
בנאומו, סיפר על בעל ה'שאגת אריה' עת הוכתר לכהן כרב בעיר 'מץ' שדיבר בנאום ההכתרה על הסבל הרב שהיה מנת חלקו ברוב שנותיו, והתפלל להקב"ה "שמחנו כימות עניתנו" – שיזכה להנהיג את קהילתו מתוך שמחה וכפי מנת העינוי שסבל בחייו. בסיום דבריו נשא אאמו"ר זצ"ל אף הוא תפילה מלאת רגש להקב"ה: "שמחנו כימות עניתינו" שאזכה להמשיך את מסורת ועבודת הקודש מתוך שמחה, כאותם הימים שחוויתי בהם קושי ועינוי.
