וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם

עיין תוס' ר"ה י"ז ע"ב שכתב בביאור הי"ג מידות, שכל אחת היא מידה מיוחדת לזמן ולמצב מיוחד, ושם מבואר ד"רחום" הוא קודם הצרה, שקודם שבאה הצרה הוא מרחם שלא תבוא כלל, אבל המידה של "חנון" הוא שחונן בשעת הדחק לגאול הצועק, כדכתיב (ישעיה ל') חנון יחנך לקול זעקך. ולפי זה תמוה למה קבעו חז"ל בתפילת על הניסים לשון 'רחמיך' שאנו אומרים 'ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם", ולא בלשון 'חנינה' שהיא המידה של שעת צרה שהרי הקב"ה הושיעם רק לאחר שבאו הצרות והמלחמות על כלל ישראל. 

והנה ראיתי ליישב קושיא זו בשם הפרי מגדים (ולא מצאתיו) שהרי בפשטות מידת חנון גדול ממידת רחמים שאילו כוח מידת הרחמים יכול להגן רק על הצרה שלא תבוא כלל אבל בעת הצרה עצמה אין מידה זו יכולה להושיע, רק נצרכים למידת חנון שמגן אפי' בשעת הצרה (וכן מבואר מדברי התוס' שם עוד מעלה במידת חנון שמועיל אפילו שלא כדין, יעו"ש), אבל מאידך גיסא יש יתרון למידת רחום שמועילה אפילו בלי בקשה קודמת בבחינת "טרם יקראו ואני אענה" אבל שם חנון המועיל בעת צרה, מועיל רק אם צועקים ומתפללים להקב"ה, וכדמשמע מהתוס' הנ"ל "לגאול הצועק" וכמפורש בקרא חנון יחנך לקול זעקך, היינו דווקא כאשר האדם יתפלל וזועק. 

ולפי"ז י"ל דבמקום שכבר ישנה הצרה ואין כאן זעקה אין מידת חנון יכולה להצילו, אלא בכה"ג צריכים מידה חדשה שהיא יותר חזקה והיינו מידת רחמים רבים שמועילה אפי' בשעת הצרה, ולפי"ז י"ל דבנס חנוכה הוצרכו למידה זו מפני שלא דבקו בתפילה. 

אבל נראה דוחק לומר שלא התפללו החשמונאים להקב"ה בעת צרתם, כי הרי כולם היו צדיקים, ועוד הראה לי בני היקר הרר"י נ"י בתרגום ירושלמי בשיר השירים מפורש דהתפללו בני ישראל בימי החשמונאים להשי"ת בלב אחד. יעו"ש. 

ונראה לי באופן אחר, שמידת חנון מועילה דווקא כשההצלה באה באופן של דרך הטבע, אבל כאשר צריכים להצלה שלא כדרך הטבע אז אפילו מידת חנון אינה מספקת, אלא בשביל זה ישנה מידה חדשה, שלא הוזכרה בי"ג מידות מכיון שהוא באופן שלא כדרך הטבע, והיא מידת "רחמים רבים" ועל זה אנו מודים להקב"ה 'על רחמיך הרבים' ולא בהמידה של רחום סתם. שבמלחמת החשמונאים שהוצרכו לניסים של 'גיבורים ביד חלשים' 'ורבים ביד מעטים' הוצרכו למידת רחמים מרובים שמידה זו מועילה אפילו במקום שצריכים לשינוי הטבע. 

וראיה לזה ממה שאנו אומרים בתפיל 'מחיה מתים ברחמים רבים' היינו שתחיית המתים שתהיה באופן נס שלא כדרך הטבע נצרכה למידה של רחמים רבים. 

וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה

לכאורה אנחנו באים להודות לד' על חסדיו המרובים עימנו בנס גדול כזה של רחמים רבים, ובזה שאנו אומרים 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך' לכאורה מקטינים חסדי ד', וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצוק"ל שנס נסתר גדול מנס נגלה, שהרי בנס נגלה גם שמו של הקב"ה מתקדש ומתרומם, משא"כ בנס נסתר אין שמו ית' נתקדש בעולם, רק שעושה הקב"ה הנס מצד החסד והרחמים ומאהבת ד' אותנו, וא"כ למה בנס חנוכה אנו מוסיפים בתפילה שגם לו עשה שם גדול וקדוש. 

ובמקום אחר יישבנו שההודאה שהוקבעה ע"י חז"ל לדורות אינה רק על הנס שניצלנו מיד היוונים, כי עבור זה לבד אין קובעים יום טוב וזכרון לדורות, רק שעל ידי מאורע זה נתקדש שם שמים בעולם ונתקרב העולם לתכליתו, ורק מכיון שכבר קובעים יום טוב על הנס הזה שנתקדש שם שמים גם מזכירים החסד שכלל ישראל ניצל עי"ז. ומשו"ה אמרינן ולך עשית וכו' אף שזה מקטין גודל הטבת הקב"ה, לומר שעיקר ההודאה היא על הקידוש שם שמים, ואחר כך מוסיפים ולעמך ישראל על נס ההצלה. 

אמנם כעת בדעתי לפרש באופ"א, דהנה לכאורה צריך להבין מה היא הכוונה ב"ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך" מדוע אנו מדגישים "בעולמך"? ומה בא למעט בזה. אמנם נראה שבעצם ניסים המולבשים בטבע לא מביאים לידי קידוש שם שמים בעולם, ואדרבה לפעמים הם גורמים לקלקול ומביאים לידי שכחת ד' ר"ל. 

אבל אותם החיים בעולמו של הקב"ה, עולם הרוחני, אצלם גם הנס המולבש בדרך הטבע בתוכו לרומם ולגדל שמו יתברך, וזהו הכוונה "בעולמך", דהיינו רק לאלו שחיים בעולם ד' רק אנשים כאילו נתרוממו ע"י הניסים של ניצחון במלחמה, אבל אלו החיים בעולם של גשמיות ותאוות הם ראו בזה רק גבורה של כוחי ועוצם ידי. 

ולכן לא נתקטנו בזה חסדי ד' מכיון שבין כך תועלת הנס היא רק לאלו שהיו מאמינים בלאו הכי בהשי"ת, רק שע"י הנס נתגדל אצלם שם השם, אבל העולם הרחוק מהשם לא שבו ונשארו במדרגתם השפילה. 

וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ

לכאורה מה הכוונה בזה שהדליקו נרות בחצרות קודשך? הרי ההדלקה היא בהיכל ששם נמצאת המנורה, ונראה בכוונתם שעל ידי זה שטיהרו את המקדש והדליקו הנרות, הוארה נפש ונשמת כלל ישראל לא רק בהיכל אלא אפילו אצל אלו שעומדים עדיין בחצר, טרם שנכנסו פנימה, מכל מקום על ידי הדלקה זו גם הם נתעוררו וכל כלל ישראל שבו לד' על ידי נס חנוכה. 

אבל זה היה רק מפני שהיו צדיקים כאלו שטיהרו המקדש והדליקו נרות, בזה הצליחו לחמם ולעורר גם את נפש הרחוקים, אבל מעצמם ומאיליהם אף שיש אצלם זיק כל שהוא, מעמיא עמיא ואזלא. ולדאבונינו בזמנינו אין מי שיטהר את הטומאה מכלל ישראל וידליק נרות שיאירו אפילו בחצרות, ואם יש איזה התעוררות מהמאורעות והניסים שנעשו בזמנינו, זהו רק בהיכלי הישיבות ואצל בני התורה, שם נשארה האור. אבל אין זה מספיק ולכן עלינו המאמינים, להאיר נרות שיאירו את האפילה של הפוסחים על שתי הסעיפים שגם הם יוארו באור האמונה. 

לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל

בגמ' בשבת כ"א ע"ב לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. "הלל" זה הוא על כך שנתקדש שם שמים בעולם, ו"הודאה" זה על החסד שניצלנו מידי האויבים. 

וכבר העירו הספרים על מה שאנו אומרים "וטמאים ביד טהורים" וכו' הרי אין בזה נס, וניחא שאנו באים להלל להקב"ה שנתקדש שמו ובזה שטמאים נופלים בידי טהורים נתקדש עי"ז שם שמים בעולם. 

(מרן הגר"ב סורוצקין זצ"ל)