שלשת עמודי המנהגים
אם כל עולם התורה מכונה בפי רבותינו 'שבט לוי', הרי שמקום מיוחד נתבצר לה לישיבת טלז בתוך עולם הישיבות, עד כדי שיש שהגדירוה בחיבה כ'משפחת הכהונה' שבתוך שבט הלויה. וכל כך למה? מפני דרכה הייחודית והמושגים שהביאה איתה לעולם התורה: יגיעת התורה ללא פשרות, מתוך גבהות ורוממות הדעת.
וכיוון שבשבט הכהונה עסקינן, דומה שאפשר לקרוא עליה את הפסוק 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ' (מלאכי ב, ז). על ב' דברים הללו הושתתה ישיבת טלז – 'תורה' יחד עם 'דעת'. מחד – 'תורה' שיש עימה 'דעת' – עמלה של תורה מתוך עיון נוקב ללא פשרות. ומאידך – 'דעת' שיש עימה 'תורה' – התורה מקיפה וקובעת את כל תהלוכות החיים, וסוגיות התלויות בהנהגת האדם נלמדות ונטחנות עד דק בכבשונה של טלז, לא פחות מכל סוגיה אחרת שבש"ס.
בניגוד למקומות אחרים שהנהלת והנהגת הישיבה היו מעורבים רק בקביעת סדרי הלימוד והתפילה, בטלז ראו לקבוע במסמרות את כל תהלוכות בני הישיבה, בימי חול כמועד, שבתות וימים טובים. הוא אשר דיברנו, כיוון שהתורה והדעת צועדים יחדיו שלובי זרוע, אין לך רגע ביום שאינו כפוף אליהם, ועל פני שניים הללו יקום כל דבר. ועל כן בטלז נודעה חשיבות רבה לכל פרט ופרט בהליכות בני הישיבה בכל זמניהם.
בתחילה היו אלו בגדר 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם', אך עם השנים והתהפוכות שעברה הישיבה, ראו צורך לסדרם ולהעלותם על גבי הכתב, למען ידעו דור אחרון הדרך אשר ילכון, ולא יהיו בני הישיבה כצאן אשר אין להם רועה. וכך – הדברים שבתחילה היו תלויים ומרחפים באוירה של טלז, נתגבשו ונתאחדו והועלו עלי גיליון – דבר דבור על אופנו – עד שקבעו שם לעצמם כ'מנהגי הישיבה'.
שלשה עמודים ועקרונות יסוד עליהם הושתתו מנהגי הישיבה: ראש וראשון הוא כמובן – הכרעת ההלכה. ומעבר לזאת – מנהגים התלויים בנוסח התפילה. והבריח השלישי הוא מנהגים והנהגות שנקבעו על ידי רבותינו ראשי הישיבה, כאשר היסוד המנחה הוא המטרה העיקרית של הישיבה – להעמיד את העסק התמידי בלימוד התורה, וכמתחייב מכך – נעשה כל מאמץ למנוע ככל האפשר מצב שיביא לידי גרם-ביטול-תורה.
וכאן היה מקום לאי-מי להרים גבה ולשאול – מהו התוקף ההלכתי שניתן למנהגים שהונהגו לא על ידי פוסקי ההלכה, אלא בידי ראשי הישיבה. ואף אנן נען ונאמר לו – ראשית דבר – רבותינו ראשי ישיבת טלז ידם רב להם אף בשדה ההלכה, וחלק גדול מעיונם היה מוקדש לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, וממילא לכל הנהגה שקבעו יש תוקף של פסק הלכה.
ומלבד זאת – כבר קבעו רבותינו לסמוך כדבר פשוט על מה שהנהיגו בישיבות, והסיבה לכך היא מפני שרבים מן המנהגים בעם ישראל נקבעו על ידי רבני הקהילות לפי צורכי הציבור והשעה, אבל כיוון שהמושג 'ישיבה' הוא עולם אחר מעולם המעשה, עולם שבו התורה היא הערך העליון – מתבקש שיהיו לה הנהגות שונות ואחרות מהעולם הכללי.
הכרעת ההלכה
לאור האמור, לכאורה היה נראה שהכי קל ופשוט הוא לקבוע את היסוד הראשון – שהוא דבר ההלכה, אבל כאן – אין מקבלים שום דבר כמובן מאליו. יסודות ההלכה שעליהם הושתתה הישיבה הם על פי שלשת עמודי ההוראה בדור האחרון: רבינו הרמ"א, רבינו הגר"א ורבינו בעל המשנה ברורה, שהכרעותיהם התקבלו ללא עוררין על ידי כל בני אשכנז.
אבל בדבר זה נתייחדה ישיבת טלז, באשר ברוב המקומות קיבלו את הכרעת המשנ"ב במקומות שנטה מדברי הרמ"א, וכמו לעניין הישיבה בקידוש בליל שבת – שהרמ"א פסק שיושבין בעת אמירת 'ויכולו', ואילו המשנ"ב צידד יותר שראוי לעמוד, מפני שהוא נחשב כאמירת עדות. ומנהג הישיבה בזה ידוע לכל מי שנמנה בין תלמידיה – שיושבים כולם בכל אמירת הקידוש, גם בעת אמירת 'ויכולו'.
דבר נוסף, שהוא כבר יותר מפורסם, ויכול להעיד עליו כל אחד מההמונים שמסתופפים מידי שנה בהיכל הישיבה בימים הנוראים – והוא בתפילת ערבית לאחר שהש"ץ מסיים בברכת ק"ש 'אוהב עמו ישראל' – במקום שתשתרר דממה, כנהוג, כהכנה לאמירת קריאת שמע – נשמע קול הברה רם וצלול – של עניית 'אמן' רבתי מפי המאות הרבות – מתפללי ההיכל הגדול.
אורח לרגע לא יבין זאת, שהרי גם בזה כבר נתקבלה בכל המקומות הוראת הכהן הגדול מראדין זצ"ל, להבליע סיום הברכה עם הש"ץ – כדי להימנע מלהיכנס למחלוקת בדבר עניית האמן. אך בישיבה מחזיקים בדעת הרמ"א שהציבור כולו עונה אמן, גם לאחר ברכת 'אהבת עולם' ו'אהבה רבה'.
והסיבה לכך היא פשוטה – ישיבת טלז נוסדה עוד קודם שהתפשט ונקבע טבעו של בעל המשנ"ב כפוסק אחרון, ועל כן בדברים שהוחזקו בהם עוד קודם לכן, על פי דעת הרמ"א, לא מיהרו לשנות ממה שבידם.
נוסח הגר"א – היש כזה דבר?
החלק השני הוא כמובן – נוסח התפילה, שנקבע בנוסח המקובל בידינו כ'נוסח אשכנז', אשר יסודותו בהררי קודש. נוסח זה החל להיקבע כבר בימי הגאונים, כמו בסידור רב עמרם גאון, והוחזק על ידי רבותינו הראשונים בעלי התוספות והרא"ש. ואמנם לאחריהם הגיע האריז"ל וקבע שינויים רבים בנוסח התפילה על פי תורת הקבלה, מ"מ אנו נוהגים כדעת הגר"א שלא לשנות דבר מסדר התפילה משום כך.
הנושא שבאמת לוט-בערפל הוא לקבוע את דעתו של הגר"א בנוסח התפילה. מלבד המקורות המוסמכים שהם דבריו עצמו בהגהותיו לשו"ע ובחיבוריו לש"ס, נכתבו ליקוטים רבים המתיימרים להביא מהנהגותיו ודרכיו בקודש, והם אשר כוללים בין היתר, הגהות שונות לסידור התפילה המצוי בידינו.
חלקם הגדול של ליקוטים אלו הוכחשו על ידי גדולי תלמידיו, כולל סידורים שונים שהתהדרו בשם היומרני 'סידור הגר"א', בסברם כי כך תתקבל משנתם על ידי המון העם. יוצא מן הכלל הוא ספר 'מעשה רב' שנכתב בדקדוק עצום על יד תלמידו נאמנו רבי יששכר בער, מחשובי דייני וילנא בתקופת הגר"א. ספר זה עבר את שבט ביקורתו של גדולי תלמידי ה'גאון', ובראשם מרנא הגר"ח מוואלזין זצוק"ל, ו'אין בודקים מן המזבח ולמעלה'. אך דא עקא, שגם בספר זה מצינו כמה סתירות למה שכתב בהגהותיו לשו"ע, אך בזה נקטי' שהגאון חזר בו, ואין בכך כדי להכחיש את העדות הנאמנה מגדולי תלמידיו שאכן נהג כך.
והנה בדור האחרון יצא לאור סידור המתיימר להביא בדקדוק רב את נוסחתו המקורית של רבינו החסיד זללה"ה, ואף כינה עצמו בשמו הפרטי של הגאון. סידור זה בא לשנות מן הקצה אל הקצה את כל סדר התפילה, ושינויים רבים מאוד מצינו בו מהנוסח הידוע, עד אשר ניתן לומר שכמעט ואין דף שאין בו שינוי ממה שמקובל בידינו.
וכל הפותח אותו יתפלא עד מאוד, שהרי רבינו הגר"א עם כל מה שאיזן ותיקן במנהגי התפילה, מיעט לעסוק בהגהת נוסח התפילה עצמו, ומלבד במקומות ספורים ממש – לא מצינו ששינה להדיא מהנוסח המקובל מדורי דורות, בוודאי לא בהיקף שכזה. ואם כן – מאין צמחו ויצאו להם כל התיקונים הרבים שהיו כביכול צפונים וטמונים מעין כל אדם עד לצאת הסידור הלז.
אבל המעיין היטב יראה שרוב-רובם של השינויים והתיקונים אין מקורם ברבינו הגר"א כלל וכלל, אלא הם בנויים ומיוסדים על סידורי אשכנז הנושנים אשר נחטטו מהגניזות. ועתה יעמוד הקורא ויתמה – מפני מה 'סידור הגר"א' ייקרא, אחרי שאין לנו כאן אלא מהדורה מחקרית ותו-לא.
ולזאת יצאו העורכים בפלפול מחודש האומר שכל עבודתם הייתה להגיע לאותו הנוסח שהיה מקובל בזמנו וככל הנראה היה מונח לפני רבינו הגר"א. ועל כן הניחו שאם אכן זה מה שהיה לפניו, ולא ראה צורך להגיה דבר, מסתבר שכך היא דעתו – להשאיר הנוסח כמות שהוא. וממילא – הלכו לחפש סידורים שנדפסו באותו הדור, ועל פיהם באו להגיה ו'לתקן' מחדש את כל סידור התפילה המצוי בידינו.
אין צורך להרחיב בדבר קלישותה של טענה זו, והדבר משול למי שיבוא ויציג בגאווה ש"ס תלמוד בבלי על פי נוסחת המהר"ל מפראג. ולכשיישאל – מאין השיגה ידו את הנוסח שעבר את שבט ביקורתו של אותו גאון קדמון, השב ישיב לנו, כי הוא העתיק מהדפוסים העתיקים שהיו מצויים בזמנו, וכל מה שלא ראה המהר"ל צורך לשנות, בוודאי שהחזיקה ידו מנוסחה זו… וכדי ביזיון וקצף.
ולא זו בלבד, אלא שעצם שיטתם הופרכה מפורשות על ידי לא פחות מרבינו הגר"א בעצמו. וזאת – בעניין ברכת 'ולמלשינים'. ברכה זו מוזכרת בכל המקומות הקדומים כ'ברכת המינים' – כינוי המעורר תמיהה אחר שבנוסח המופיע לפנינו לא מוזכר כלל עניינם של ה'מינים'.
והדבר ידוע שבברכה זו, הנוסח המקורי היה 'ולמשומדים אל תהי תקווה וכל המינים כרגע יאבדו', ובמשך הזמן הזידו מומרי ישראל שהיו ממונים על הצנזורה הארורה, ושלחו ידיהם למחוק הנוסח שהיה מקובל מדורי דורות, ובידעם כי הדבר מכוון אליהם, שינו וסילפו 'ולמלשינים אל תהי תקווה', והדברים ידועים ומפורסמים.
והנה רבינו הגר"א בוודאי ידע כל הראיות הרבות בדבר הנוסח המקורי של הברכה, ובכל זאת לא שלח ידו לשנות הנוסח. ומכאן אנו רואים את החומרה הרבה שייחס לכל שינוי מנוסח התפילה המקובל, גם במקום בו נהיר וברור שיש כאן סילוף. ומכאן אתה למד שמה שבכל זאת שינה – אין לך בו אלא חידושו, שהרי אפילו בברכה זו – שידוע לכל שחלו בה ידיים, לא מיהר לשנותה. ומינה תילף שלא לתלות בוקי סריקי ברבינו הגר"א.
מהי מורשת הגר"א האמיתית
לאור כל האמור – נבוא לקביעה השלישית אשר מהווה את הצלע האחרונה והחותמת בקביעת מנהגי הישיבה הלא הם – הדברים שהונהגו על ידי רבני הישיבה. בבואנו לחקור אחר דעת הגר"א אנו קובעים את העובדה הפשוטה לכל בן תורה באשר הוא: את ה'גאון' לא מחפשים בגניזות, את ה'גאון' אפשר למצוא בישיבות. הוי אומר – המורשת שהגאון השאיר היא מה שהרים קרן התורה ולומדיה, וקבע את התורה כערך העליון שעל פיו יישק כל דבר – הכול למענה וכולה בה.
וכמו שאמר לאחרונה רבינו ראש הישיבה הגר"ח פיינשטיין שליט"א דברים חוצבי להבות אש בעניין זה וז"ל: "ישנם קהילות חשובות בישראל, שיש לילה מסוים שמחמת עניינים מסויימים שובתים מתלמודם. והנה אם תלמוד תורה הוא רק הראשון במעלתו, והוא רק הדבר החשוב ביותר, יותר מכל הדברים האחרים, אזי יש מקום לערוך חשבונות של תלמוד תורה נגד עניינים אחרים, ולשקול בפלס ולמדוד האם ואיזה ענין יש בחשיבותו כדי להיות עדיף על פני תלמוד תורה, ואפשר שמפני טעם מסוים יתכן לשבות מת"ת, אבל אם תלמוד תורה הוא עצם החיים, ואין חיים בלא תלמוד תורה, אין שום מקום לעשות חשבונות של עניינים אחרים כנגד תלמוד תורה, כי יהיו העניינים חשובים ככל שיהיו, אבל ליבטל מן החיים בעצמם בעבורם אי אפשר". כי אין צורך להוסיף מילה אחר דבריו הנוקבים.
זוהי מורשת הגר"א האמיתית – וכך גם נקבעה ההכרעה החותמת בכל דבר ודבר – התורה תחילת כל דבר וגם סוף כל פסוק. ובמקום דחיישי' לביטול תורה – הולכים אחריה, אף במקום שנראה שהוא נגד ההלכה לכתחילה לכאו'. כמו בעניין תפילת מנחה קצרה, שאמנם הפוסקים התירו זאת רק מפני צורך גדול, אך אין לך צורך גדול יותר מביטול תורה.
ובאמת – רבותינו לא הקלו בזה ראש, אלא נהגו בזה בדקדוק גדול, ובכל מקום שראו צורך להקל נגד שורת הדין מפני ביטול תורה, ראו להעמיד בזה גדרים וסייגים, ואין לך בו אלא התירו. ובנידון זה של מנחה קצרה – או כפי הקרוי בלשונם 'הויכע קדושה', בימי בין הזמנים, שהקלו יותר בשמירת הסדרים – חזרו למנהג הישן להתפלל מנחה עם חזרת הש"ץ, כנהוג בשאר קהילות ישראל. וכן בישיבה בקליבלנד שהתפללו יחד עם הרבה העמלים לפרנסתם, שם חזרו למנהג הפשוט, אחר שחלק מהציבור כבר אינו ראוי לקולא זו.
בחתימת הדברים מעניין לציין כי במקום אחד אחזו במורשת הגר"א אף נגד… דעת הגר"א בעצמו. כיצד ייתכן הדבר? ידועה דעת הגר"א שלא לומר כלל פיוטים בתוך התפילה. ובדבר זה הקפידו כמותו בישיבה – עוד בהיותה בחוצה לארץ, וזאת בניגוד מוחלט למה שהיה מקובל אז (ועד היום) בכל קהילות חו"ל – לומר היוצרות על הסדר, כאן החזיקו בכל עוז בדעת הגר"א – שלא להפסיק בתוך סדר התפילה לשום עניין.
אך אהבה מקלקלת את השורה, וכמו שכבר נכתב – הכלל המַנחה תמיד הוא ש-'תורה שאני'. במה דברים אמורים? הפעם היחידה בשנה שבה נאמר פיוט כל-דהוא בתוך סדר התפילה הוא הפיוט 'נשמת מורשה' הנאמר ביום שמחת תורה. ודבר זה הוא לגודל חביבותו של יום, ראו לשנות מהמנהג הקבוע ולהוסיף פיוט זה – הבא לבטא את רוב שמחת התורה ביום זה.
הישיבה בארץ ישראל
לפי למעלה מחצי יובל שנים, קם בארץ הקודש אברך צעיר, נצר לשולשלת טלז המפוארת, שהחזון היומרני שבפיו העלה בת שחוק קלה על שפתי כל שומעיו: לקומם ולרומם מחדש את ממלכת התורה ד'טלז', כאן בארץ הקודש. 'ממלכה' – אמרנו, ולא בכדי, מפני שטלז היא זו שטבעה לראשונה שלומדי התורה הם לא אוכלי לחם חסד, אלא 'נסיכי ארץ' היושבים ראשונה במלכות.
אותו האברך, הלא הוא מורינו ראש הישיבה הגאון רבי שלום בער סורוצקין שליט"א, לא נותן לכל הספקנים להרפות את ידיו ולו לרגע אחד, ומבלי לבזבז זמן הוא פותח עוד ועוד ממקומות שמגדלין בהם תורה – במסגרת ישיבת 'עטרת שלמה' שהקים בעשר אצבעותיו. הקו שמנחה אותו בכל מפעלותיו הוא – להמשיך במה שפתחה בה טלז, ולהשיב כתרה של תורה למקומו הראוי – מחד להעמיד ראשון במעלה את עסק התורה בטהרתה, ומאידך לרומם קרנם של נושאי דגלה, שהרי אם התורה הוא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות – ממילא לומדיה הם נשיאי ארץ הראויים לעמוד בכבודו של עולם.
החזון קרם עור וגידים והפך למציאות חיה – בעת שזיכנו השי"ת לחזות בהקמת קריית הישיבה – ישיבת 'עטרת שלמה' במלוא הדרה. בין שביליה מתהלכים צורבים צעירים – שחינה של טלז נסוך על פניהם, ומורינו רה"י שליט"א עומד על גבם ונושא במשאם כנשוא האומן את היונק, לגדלם ולהנחותם, מתוך דאגה לכל מחסורם ברוח ובגשם.
ובכך הורם הנזר והושבה העטרה לתפארתה. אין כאן מצבת זיכרון על שם איזו עיירה בליטא, אלא יש לנו כאן המשך ישיר וברור, לבשורה הגדולה שהביאה איתה טלז לעולם.
המהלך בשבילי קרית הישיבה בשעה בה ינטו צללי ערב, יכול הוא לחוש עצמו כביכול מצוי הוא באותם היערות סביבות הישיבה בטלז דליטא, ומקיפים אותו סביב אותם עצים שנתחבטו בנבכי הסוגיה יחד עם מרן רה"י רבי אליעזר גורדון זצוק"ל, ומנגד ניצבים דוממים – הברושים שכפפו ראשם ליסודות הדעת של מרן המהרי"ל בלוך זצ"ל, מקום בו נתלבנו החמורות שבסוגיות במוחו הכביר של מרן הגרא"י זצ"ל, ושאר גדוליה של טעלז לדורותיה.
ומי שניחון בלב להבין יעמוד נפעם מול הפלא הנגלה לנגד עיניו – בהתקיימות החזון והנבואה ש'עתידים בתי מדרשות שבבבל להיקבע בארץ ישראל'. לאחר כל שנות הרדיפות והתלאות – נקבעה יתדה של טלז במקום נאמן, ומעתה בעז"ה – שום רוחות שבעולם לא יעקרוה ממקומה.
כינון מנהגי הישיבה
מסופר על יהודי שהגיע למרן הגרי"ז מבריסק זללה"ה ושאלתו בפיו, לגבי נידון מסוים כיצד עליו לנהוג. נעץ בו הגרי"ז את עיניו החודרות והשיבו בשני מילים בלבד – "אתה גֵר??". היהודי הלז, שלא היה מורגל בשפתו המחודדת והנוקבת של מרן, בהה בו בחוסר הבנה, לנוכח השאלה התמוהה. או-אז נפנה מרן להסביר לו בפנים מאירות 'לו היית גֵר, היה מקום לשאלתך, אך מכיוון שהיה לך אבא, עליך לנהוג כפי שהוא היה נוהג'.
דברים אלו לא נאמרו כהלצה בעלמא – אלא אפשר לראות בהם את אחד מהיסודות החשובים ביותר שהנחיל לנו מרן הגרי"ז. לאור יסוד זה פעלו ראש הישיבה מיד עם פתיחתה – הישיבה אינה יתומה, אלא יש מאחוריה מורשת מפוארה, ועם כינונה של קרית הישיבה, הגיעה העת והשעה גם לבסס ולכונן את הדרך אשר ילכו בה. ועל כן הושיב מורינו ראש הישיבה הגרש"ב שליט"א צוות של תלמידי חכמים מומחים שיעמלו בסוגיה זו – לברר וללבן את מנהגי הישיבה מכל מקורותיהם, תוך שהוא מעמיד לרשותם את כל האמצעים הדרושים לכך, כולל גישה למסמכים עתיקים ולספרים נדירים ביותר, אשר הגיעו לידם בדרכים הידועות רק לרבינו רה"י שליט"א.
ואכן – צוות מופלג של תלמידי חכמים ידועי-שם, התקבץ בראשותו של הגאון רבי אריאל ברונר שליט"א, אשר כידוע, נהירים לו שבילי ההלכה לא פחות משבילי קריית הישיבה. כולם נכנסו לעובי הקורה ועמלו לנפות נפה אחר נפה, על פי המקורות המדויקים ביותר – לבסס את יסודות מנהגי הישיבה מעתה ועד עולם, ולהעמיד כיאות את תהלוכות בניה – להורות את המעשה אשר יעשון בימי חול כמועד, בימי 'זמן' כ'יומי דפגרי'.
תקופה ארוכה עמלו ויגעו על כל קוצו של יו"ד, עד אשר זכו לברך על המוגמר – ולברר ולהעמיד מנהגי הישיבה כולם על מכונם. וביום השלימם את המלאכה, נטלה על עצמה הוצאת הספרים "עוז והדר" הדפסת סידור מיוחד אשר המנהגים יבואו בו כשהם ארוגים ושזורים בו דבר דבור על אופנו, כדי שלא יצטרכו בכל פעם ליתי ספר ולחזי. ומה רבתה השמחה ביום צאתו לאור עולם ברוב פאר והדר כראוי וכיאות, וכמו שכתבו רבותינו ראשי הישיבה במכתבם המיוחד שכתבו לרגל צאתו של סידור הישיבה: "מה נכבד היום בהיגלות אור יקרות העמדת מסורת רבותינו מרנן ורבנן הגאונים מצוקי ארץ זצוק"ל, מנהגי הישיבה בתפילה ובכל הנהגת הבן תורה בבית ה' – הישיבה הקד' ובכל מקומות התורה שעל ידי ישיבתנו הק'. מסורת הישיבה היא אב ובנין לצורת הבן תורה לתקופת הישיבה שתולדותיהם הם לכל מהלך ימיו בעבודת הק-ל ובגדלותו בתורה".
ומעתה – אין ספינתה של 'עטרת שלמה' כמיטלטלת במים שאין להם סוף, אלא הולכת היא בנתיב הסלול והברור, תוך שהיא נהוגה בבטחה בידי רבותינו קברניטי הישיבה שליט"א, כפי ההוראות המדויקות והמוסמכות ביותר אשר קיבלו מקודמיהם – מצוקי ארץ אשר יסדו את השלשלת המפוארת שבשם טעלז תיקרא. שבטם של שבעת הרועים עודנו מנחינו בדרך אשר נלך, ובקנקן חדש מלא ישן מתמזגים להם יחד – עבר וגם עתיד, מורשת מפוארת בכלי מפואר, ושבחם של בחורי החמד ה'טלזאים' עודנו נישא בפי כול, הלוא הם צעירי הצאן הזוכים לקבל תורה ודעת מבארה המפואר של 'עטרת שלמה', באר אשר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם, ושמעה נודע לתהילה בכל קצווי הארץ.
מה עלה בגורלו של ה'לכה דודי' ה'חדש' ותגלית: מהו מקורו האמיתי של 'נוסח פונביז'?
דעם אלטען ניגון!
הדפיקה הנמרצת שנשמעה מכיוון ה'מזרח' השתיקה באחת את קולות המזמרים, ויותר ממה שהם למדו פרק בהלכות נגינה, הם נוכחו לדעת שהשמירה על המסורת ועל מנהגי הישיבה אינה פוסחת על שום תחום, גם לא הניגונים המושרים בין כתליה.
וכך היה מעשה, כפי שנשמע מפיו של אבוה דרב – הלא הוא מורינו הגאון רבי בנימין סורוצקין שליט"א: בישיבת טלז שבקליבלנד נמנו וגמרו מספר בחורים שהניגון החדש שהתפזם בפי כול באותה תקופה, ראוי הוא להחליף את הניגון הוותיק המושר בישיבה בעת אמירת פיוט 'לכה דודי' – בפניא מעלא דשבתא. מהלכה למעשה, הלכו והגישו לחזן את ה'ארי שבחבורה', שניחון הן בשמיעה מוזיקלית והן בקול חזק וצלול, שהוא ילמד את בני הישיבה את הניגון החדש.
עוד הניגון מחל לעלות על שפתיו, ודפיקה נחרצת מכיוונו של ראש הישיבה הגאון רבי מרדכי גיפטר זצוק"ל השתיקה באחת את קולות ראשוני המזמרים, תוך שהיא מלווה בהכרזה שאינה משתמעת לשתי פנים: "דעם אלטען ניגון – את הניגון הישן". הוי אומר – מה זאת אומרת לשנות ניגון, הרי הניגון הקבוע נכלל גם הוא במסורת של טעלז, שאותה, כידוע, אין משנים – גם לא בעת הופעתו של להיט כזה או אחר.
ומסיים הגר"ב שליט"א: "ללמדך שגם ניגון כלול במסורת, ואם תאמר, מה מקור הניגון, מאיפה הוא בא? התשובה היא: הוא בא מטעלז, ר' אליהו מאיר הביא את זה לטלז, וממילא הניגון היום קדוש!"
נוסח פוניבז' – האמנם?
ואם כבר בענייני ניגונים עסקינן, הרי אנו להביא כאן עובדה היסטורית חשובה, אשר מעטים, אם בכלל, מודעים לה: ידוע ומושר בפי כול הנוסח הישיבתי המקובל לתפילות הימים הנוראים, כפי שהוא מכונה בלשון העם 'נוסח פוניבז', אשר כמעט ואין קהילה או בית כנסת שלא מתנגן כולו או חלקו בתפילות הימים הנוראים.
בעוד שהכול נהגו לייחס אותו לישיבת פוניבז שבארץ ישראל, הרי שעלינו לחקור – מאין באמת הוא הגיע לשם. בהזדמנות סיפר הרב משה פורטמן זצ"ל אשר הוא היה החזן הראשון שמינה הרב מפוניבז' בימי הנוראים בעת קום הישיבה, והוא אשר טבע את רוב רובו של הנוסח המוכר.
הרב פורטמן היה חניך ישיבת קלעם, אך בצעירותו למד הוא במכינה שעל ידי ישיבת טלז, וכפי שהוא סיפר בראיון שהעניק לפני עשרות בשנים – בשבתות היה מתארח אצל מרן הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל, אשר היה מנגן את ניגוני הימים הנוראים כפי שנשמעו מחזן הישיבה רבי אברהם מאיר קפלן זצ"ל. משם שאב את מרבית הניגונים וה'קטעים' שלימים הושרו בפי כול, והם אשר היוו את הבסיס לנוסח שנחקק, בטעות, כנוסח פוניבז', ולא בשמו הראוי – 'נוסח טעלז'!.
דווקא טעלז, אשר אפילו ניגוניה נקבעו בדקדוק על ידי רבותינו מצוקי ארץ זצוק"ל, היא זו שזכתה שניגוניה פורטים על ליבו של כמעט כל בן ישיבה באשר הוא, ברגעים המכוננים ביותר בשנה, ומעוררים אותו לקרבת אלוקים ולעלייתו בכל השנה כולה.
