מרבותי מחברי ומתלמידי

וכבר אמרו (מכות י, א) הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם, והנה מרבותי זה מובן, כי בלי רב לא שייך הצלחה בתורה, אבל האיך יתכן שיהיה מחברי יותר מרבותי? ויש לבאר כי כששומעים בשימוש חכמים כל אחד שומע ומבין עם ההבנה שלו, אך עדיין אין זה עומק ההבנה מה שהרב התכוון, ויש הרבה דרגות בהבנה, והחזרה בדיבוק חברים מוסיפה בהירות ההבנה, וזהו מחברי יותר מרבותי. ומתלמידי יותר מכולם, היינו על ידי פלפול התלמידים, שהתלמידים שואלים עוד ומבקשים להבין דברים יותר פשוטים שהרב לא חשב עליהם כלל, וכשעונה ומסביר להם זה מוסיף עוד יותר בהבנה של הרב עצמו. 

וכך גם בישיבה, מלבד הרבנים גם כל בחור יכול להיות באופן יחסי רב וחבר ותלמיד, כי כשלומד עם בחור שיותר חלש בהבנה ממנו, הרי הוא כמו הרב והחבר כמו תלמיד, ועם חבר אחר ששווים בהבנה הרי זה מחברי, ונמצא שיש גם דיבוק חברים וגם רבותי ותלמידי בין התלמידים עצמם, ומי מרוויח, האם התלמיד או הרב? – הרב מרוויח, כי מתלמידי יותר מכולם, וכשלומדים עם חברותא שיותר חלש ממנו, אזי אדרבה הוא הרב, והחברותא כמו תלמיד, וזה מועיל לו להבנה יותר מכולם! ולא כולם יודעים את הדבר הזה, שכך המציאות. 

ברוך השם שאנחנו כולנו עוסקים בתורה, יהי רצון שנזכה כולנו בעזרת השם להצלחה בתורה כמו שצריך באמת ובכל העניינים מה שצריך בשלמות האדם. 

(משיחה בהיכל הישיבה הקד' – קריית הישיבה, תשפ"א)

התורה מחייבת להיות בשמחה ולחשוב על השני

והנה אנחנו כולנו בעלי מידות טובות ועוסקים בתורה, ואף על פי כן מצוי לפעמים שאדם אינו מרוצה מהרוחניות שלו, ומפני שהוא מתמיד הוא רוצה ללמוד יותר, ורוצה יותר תורה או יותר תפילה, וכיון שאינו מרוצה מעצמו אין לו מצב רוח, ואמנם הוא כועס רק על עצמו, אבל אין לו מצב רוח וסבר פנים יפות, ובני הבית סובלים מזה, כי בבית הוא משוחרר ומרגיש שהוא בעל הבית ואינו חייב לאף אחד כלום, ומתנהג בחוסר סבלנות, ובמקום לעשות אווירה נעימה ושמחה בבית, הוא משרה אווירה של קדרות, ואפילו שאינו מתכוון לזה, וכל כוונתו היא לשם שמים, ואינו שונא אף אחד מבני הבית, אף על פי כן הוא לא נותן בבית את השמחה שהייתה צריכה להיות. 

ומעשה שהיה עם אברך שהיה מתמיד גדול, ומרוב שהיה שקוע בלימוד, לא היה מדבר דברים בטלים עם אף אחד, לא בבית ולא עם החברותא, וכשהיה מגיע לביתו היה אוכל ונח וחוזר לתלמודו, כי זה היה בעיניו 'ביטול תורה' וחוסר התמדה, ובמשך הזמן ראה שהילדים התחילו להתייחס אליו כמו לאדם זר, והרגיש שהוא כמו אורח בביתו, עד שהסבירו לו שלא זו דרך התורה, וכל אדם צריך מיעוט שיחה, וצריך שתהא דעתו מעורבת עם הבריות, וצריך לחשוב גם על השני שהוא זקוק ליחס וצריך שישמחו אותו, כי התורה מחייבת את זה ואין זה ביטול תורה, והתחיל לעשות כך ונעשה אדם אחר לגמרי, ועכשיו הוא כבר מדבר עם כל אחד ושואל בשלומו, ונעשה אדם שמח ומאושר, והוא גם לומד בהתמדה, כי זה לא סתירה להתמדה .

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' במודיעין עילית, תשע"ב)

הקב"ה אוהב תורה מתוך הדחק

וביותר אם עוסקים בתורה מתוך הדחק, כבר הפליגו חז"ל בסוף מסכת סוטה במעלת עסק התורה מתוך הדחק, שאין לשער הזכות שבזה, ושמעתי ממרן החזון איש זצ"ל שאמר לי פעם בלשון כזה: "דער אייבעשטער האט דאס ליב תורה מתוך הדחק" – הקב"ה אוהב שעוסקים בתורה מתוך הדחק, ומי שלומד תורה מתוך הדחק הוא אהוב למקום. 

ותורה מתוך הדחק נקרא אפילו אם יש לו מה שהוא צריך ואינו דחוק, אבל הוא לומד תורה בכל כוחו כמה שהוא יכול, ומנצל את כל הכוחות לתורה, אם כל הכוחות מנוצלים לתורה בלי בטלה, כמובן לפי הכוחות שלו, כל אדם לפי כוחו, לפי צורך שמירת הבריאות, אבל מכיוון שזה נגד הטבע, כי טבע האדם הוא עצלות, שהגוף רוצה מנוחה, וצריך להתגבר נגד הטבע, זה גם כן נקרא תורה מתוך הדחק. וזו מדרגה גדולה מאד, שמתקדש בזה, ומזכה את כל כלל ישראל עם הזכויות שלו. ומרובים העושים מעלתם גדולה יותר. 

(משיחה בכולל שע"י הישיבה הקד' בב"ב, תשע"ח)