הרבנית נוסעת לבד
שלהי זמן קיץ תש"א,
האונייה יצאה לדרך, לארצות הברית.
על הסיפון עמדה רבנית צעירה, רעייתו של מרן הגר"ב סורוצקין זצ"ל, הראשונה שהצליחה לצאת מהמבוך היפני.
לא בלב קל זה נעשה.
רק עובדת הולדתה בחרקוב, תחת השלטון הרוסי, אפשרה לה כעת לקבל את הויזה כחלק ממכסת האשרות של הרוסים, שהגיעו מוקדם יותר מהאחרים. כך למשל, בעלה, אחיו ובת דודם שהגיעו עמם ליפן, היו ילידי פולין, והויזות שלהם הגיעו באיחור.
כמה מאוחר? בדיוק יומיים לאחר שינוי חוקי ההגירה האמריקאיים שהורידו באחת את העמל לאבדון וגרמו לויזות שהיו אמורות להיות כרטיס ההצלחה, להפוך לניירות חסר ערך.
בתחילה, המחשבה הראשונית של כולם הייתה שאולי כדאי שהרבנית רחל תמתין להם ויפליגו כולם יחדיו, אלא שאז, התחילו השאלות שהופנו לגאון רבי ברוך העומד בראש קיבוץ תלמידי טעלז ביפן, להלחיץ. בכל פעם בה ניסה להוציא עבורו אשרה להגר לארצות הברית, הוא נשאל על ידי הקונסול האמריקני ביוקוהמה היכן נמצא חמיו הגרא"י בלוך.
הייתה זו שאלה שהתשובה עליה עלולה לסבך אותו אבל גם את רעייתו שכאמור הויזה כבר בידה. אם יאמר את האמת כי הוא בליטא, משמעות הדבר היא שהוא נשוי לבת לאזרחי מדינת "אויב". בכל פעם הם שינו מן האמת ואמרו כי הוא בארץ הקודש, דבר שבהמשך יתכן ויהיה מי שיבקש לאמת. משכך, נועצו בזקני תלמידי החכמים שהיו עם בני הישיבות במזרח, וההחלטה נפלה: היא נוסעת לבד.
אולם אז, עד שהרגישה את החירות מתקרבת, שוב הפנתה האונייה את חרטומה בחזרה ליפן וחוזר חלילה. הייאוש הלזה רק הוסיף לכאב על כך שכמו הותירה לעת עתה מאחוריה את בעל נעוריה הטרי. היא ישבה והתפללה כי ישמור הבורא את דרכה ובעקבותיה יבוא גם חתנה.
"הלוא אנו צעירים ועלינו לשמוע לקול הזקנים מאיתנו", שרבטה מספר מילים על הצעד הזה, "בוודאי איתם הצדק ואכן עלינו להתגבר על הרגשות ולשמוע לעצתם. ובטח אם רצון השם הוא זה".
אחרי כמה הפלגות שבוטלו מעט אחר היציאה לדרך, האונייה התקדמה סוף סוף ואחרי הפלגה של אלפי קילומטרים, נראה באופק הנמל האמריקאי הראשון: הונולולו, בירת הוואי. קבוצת האיים המנותקים באמצעו של האוקיינוס השקט, השייכים לארצות הברית, שהמדינה הקרובה ביותר שלה מרוחקת אף היא עוד כמה אלפי קילומטרים.
האונייה עגנה.
"הנה", אמרו להם אנשי הצוות בסיפוק, "כבר הגענו לתחנה הראשונה, הנמל הבא שבו נעגון תהיה היבשה הקרובה ביותר, נמל סן פרנציסקו שבקליפורניה".
באדמת הוואי
התפילות של הרבנית לסייעתא דשמיא נשאו פרי. היא ידעה שעדיין רחוקה היא מן היעד המקורי, אולם אחרי שהאונייה הפליגה ושבה זמן קצר לאחר מכן ליפן שוב ושוב, הייתה בה התחושה שכל עוד זה אפשרי, מוטב לה לרדת אל היבשה. לחצות את הגבול לשטח ארצות הברית, משם כבר תגיע ליבשת אמריקה בדרך שתתאפשר.
החלטה זו, כך התברר לה הייתה גורלית במיוחד. הסוף של נוסעי האונייה היה כאוב במיוחד.
"כי אף על פי שאמרו כי נגיע לסן פרנצקיסקו לא היינו בטוחים בדבריהם", תיארה זאת במילים שכתבה על אדמת הוואי, "ובאמת נכון עשיתי, האנייה נסעה ימים אחדים הלאה ולסוף שבה לסין ולא הביאה את אנשיה למחוז חפצם"
בעיצומו של חודש אלול, הגיע המכתב הראשון מארצות הברית לארץ ישראל לבית משפחת סורוצקין בירושלים.
"זה זמן רב שלא כתבתי לכם יקירי מכתב כי זה שכמה שבועות שהנני בדרך בוודאי ידוע לכם כבר יקירי כי היה עלי להיפרד מברוך יחי' וכמה צער וכאב גרמה לי הפרידה. הלא מיותר לי לספר לכם. אך עלי להתחזק ולבטוח בה' כי ישמע אל תפילותיי ויאחד אותנו שוב במהרה".
היא תיארה כיצד פגשה משפחות יהודיות שאף לא הכירו כלל את הישיבה בטעלז ואת רבניה ולמרות סירובה כי ידאגו לה, עשו זאת מכל הלב ובנפש חפצה. "ראיתי בעיניים פתוחות לעיתים קרובות את יד השם לעזרני".
בקליבלנד
משם, כך סיפרה, המשיכה ללוס אנג'לס, שם פגשה יהודים המכירים את עולם התורה בליטא, ולהם יותר שיג ושיח משותף, והם אשר הכינו לה את הדרך עד שהגיעה לביתם של הגאון רבי מרדכי גיפטר, לימים ראש הישיבה בקליבלנד ורעייתו שושנה, בת דודה המשגיח הגאון רבי זלמן שמואל בלוך זצ"ל. (בשולי מכתב זה, כתבה הרבנית גיפטער דרישת שלום חמה מרבי מרדכי להגר"ז סורוצקין)
"הנני מאושרה ומודה לה' כי יש לנו כאן בית אשר מקל לי בהרבה על מצבי… הנני מלמדת בבית ספר עם נערות לימודי קודש ועברית, אך כמה קשה לי הפרידה, עיני נשואות לה'. קיבלנו ידיעה מיפן כי נסעו לשנחאיי, ואולי תהיה להם היציאה משם יותר קלה…"
המיקומים כולם נשתנו.
כאשר הגר"ב ואחיו רבי אליעזר עברו עם קיבוץ בני הישיבה מיפן לשנחאי שבסין, הרבנית רחל כבר בארצות הברית.
העובדה כי הרבנית השתקעה באמריקה, סייעה להגר"ב לקבל ויזה בעקבותיה, ועד מהרה תפילותיה התגשמו והם קבעו את ביתם לא רחוק מן הישיבה בקליבלנד.
עם הגיעו אל אדמה בטוחה, כמו המשיך רבי ברוך להשפיע על סביבתו את השטייגן שהחל בהיכלה של טעלז בליטא, המשיך בשנחאי וכעת נפרש בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בקליבלנד שבארצות הברית.
המכתבים ששיגר לעיר הקודש, כבר לא היו רק של עדכונים בדבר מצבם, הוא הפעיל את כל כוחותיו למען המשכיותה של טעלז כשהוא מכין רשימות של ספרים ותשמישי קדושה שניתן לשלוח מהארץ.
החודשים עברו, רק מליטא ופולין הפסיקו פריסות השלום בלא הודעה מוקדמת.
***
בתוך ים הדאגות למצבם של כלתו וילדיה בליטא ובתו בפולין, הגיעו מסין גם בשורות טובות. בנו ר' אליעזר הודיע כי הוא בא בברית האירוסין עם חסיה, בתו של בן דודו רבי אליהו מאיר. באחד מהדפים הריקים שבתחילת כרך רמב"ם בו הגה בסין, הוא כתב לעצמו מעין יומן של תמצית האירועים החשובים בחייהם. באותו היום נוספה שורה: "יום באנו בברית האירוסין למז"ט אור ליום ב' פ' מקץ א' דחנוכה כ"ה כסלו התש"ב לפ"ק שנגהיי במדינת סין"
כמה חודשים מאוחר יותר, יעדכן: "יום חתונתנו למז"ט א' בהעלותך ט"ו ימים לחודש סיון ה-תש"ב לפ"ק שנגהיי במדינת סין".
המכתב שנשלח מסין לירושלים, עבר ארצות הברית בתיווך בני המשפחה היושבים בקליבלנד, זאת משום שקשרי הדואר בין ארץ הקודש לארצות הברית היו סדירים יותר מאשר קו סין-פלשתינה.
הדוד מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליהו מאיר בלוך – שכזכור ניצל מן האימים עקב כך שיצא בשליחות הישיבה עם גיסו מרן הגאון רבי חיים מרדכי קטץ לארצות הברית ו"נתקעו" שם בחסדי שמיים – מיהר לשלוח מכתב ברכה לשאר בשרו ומחותנו הטרי הגאון רבי זלמן שהוא גם דודו, זאת בצירוף העתק צילום מכתבם של ר' אליעזר וכלתו עם הבשורה הטובה שהייתה מעט צרי משמח על פצעי הזמן. את המכתב המקורי לא היה מסוגל לשלוח מרוב שהיה יקר לו. הדרך המפותלת הזו גרמה לכך שהמכתב המדובר יגיע לארץ רק כמה חודשים מאוחר יותר.
"כבוד דודי מחותני ודודתי היקרים,
לשמחת לבנו קבלנו אחרי צפיה מרובה מכתב מבנינו היקרים אליעזר וחסיה וחי' ובאותו יום ממש קיבלנו גם כן מכתבם היקר של דודי ודודתי יחי' בברכת מזל טוב ייתן השם ותתקיימנה הברכות והתקוות ונזכה במהרה להתראות את כל יקירנו ולראות בשמחת עמנו.
לוטה בזה (מצורפת. על פי הפסוק בשמואל "חרב גליית הפלישתי… הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד". מ.פ.) העתקה ממכתבם של הבנים היקרים כרצון אליעזר יחי'. אמנם חפצתי לשלוח הכתב יד אך קשה לי עוד להיפרד ממנו".
ימי ראשית הרבצת התורה של מרן רבי ברוך זצ"ל בישיבה בקליבלנד
בהזדמנות הזו, הוא מספר על מצבה של הישיבה בארצות הברית כשהוא מספר על הרוח שהביא עמו הגר"ב:
"הישיבה הקדושה מתקדמת ב"ה באופן נפלא ותודה לקל כי ברוך יחי' עוסק בתורה ומביא תועלת מרובה לבני הישיבה. יחזק ה' חילו לפעול גדולות ונצרות לתורה ויראה כפי כישרונותיו הנעלים", ושוב הוא חוזר וכופל את ברכותיו לנחת מהזוג הצעיר".
באותו השבוע, המתין רבי ברוך למכתב מהוריו, ומזה שזה בושש לבוא כבר זמן רב, הוא ביקש את ההזדמנות הזו של שליחת מכתב הברכה כדי לקבל את העמוד האחורי. בוודאי זהו מפני קלקול הדרכים", כתב דברי סנגוריה על המכתבים שהוא ממתין להם לשווא.
היו אלו כבר ימי תחילת זמן חורף תש"ג, "כבר התחלנו הזמן בהישיבה והעבודה רבתה מאוד מפני ריבוי התלמידים", הוא מספר בהתרגשות על הדבר שממלא את ליבו – הישיבה. עוד הוא מבקש לדעת: "האם קיבלתם את ה'פרי עץ חיים'?", סימן החיות של הישיבה. קובץ חידושי התורה שיצא לאור על ידי 'הסתדרות תלמידי ישיבת טעלז' בליטא, והוצאתו לאור התחדשה אז, בתקופה בה נוסדה הישיבה מחדש בארצות הברית.
"עתה לוטה בפה מכתב מאליעזר וחסיה היקרים שיחיו, אף על פי שהמכתבים המה כבר מזמן ארוך מכל מקום ב"ה שהחיים אצלם הולכים ומתנהלים לפי המצב והתנאים באופן שיש להודות להשם על חסדיו הגדולים עמהם. יתן השם שנזכה לקבל מהם עוד ידיעות משמחות. מה נשמע דבר אלחנן היקר שליט"א, האם קיבלתם ממנו מכתבים? כי במכתב האחרון כתב אבא שליט"א שלא קיבל משך זמן מה מכתב ממנו". הוא כבר אינו שואל על דבר אחותם תמר או על גיסתם שיינא, עמם כבר נותק הקשר לגמרי, למרות שעדיין לא התייאשו מהם כלל. הוא מבקש לפחות לדעת על שלום אחיו הגדול שלימים יתברר כי העונש הנורא להגלותו לסיביר, יהיה זה שיציל את חייו.
הסירוב לעצת אביו לכהן בראשות הישיבה
בין השורות, נחשף דיון מרתק שבו הוא משיב לאביו הגר"ז על עצתו שיכהן בראשות הישיבה. הוא מספר כי הוא אמנם מרביץ תורה ומוסר שיעורים, אך לא אצה לו הדרך להנהיג.
"עצתו של אבא שליט"א מובנת לי, אבל צריכים שלא לשכוח שהנני עצמי בן חמישה ועשרים שנה ובהישיבה לומדים בחורים זקנים ממני ושלמדו גם כן בטעלז, ומלבד כל זה אין זה מעמדי בחיים רק בתור התחלה… לא יארך הזמן שיוכרחו ל"כוחות חדשים" בישיבה גופא וכמובן שאז בלי ספק יעלה עלי הגורל, העיקר שברוך השם הנני יושב ולומד בהתמדה רבה ומחדש חידושי תורה…. תודה לקל שרוחל'ה היקרה תחי' מרגשת עצמה בטוב… הננו משתוקקים כבר לקבל מכתב מכם ולהודיע אפשר איזו חדשים משל אהובינו ויקירינו וביחוד מאלחנן שליט"א
בנכם ואחיכם אוהבכם מאוד מאוד המתגעגע אליכם ומתפלל לה' לראותכם בקרוב יחד עם כל אהובינו.
ברוך".
בשולי המכתב, מציינת גם רעייתו הרבנית את העובדה כי כל יומם מלא בתפקידיהם, שלה בחינוך ילדי ישראל ושל בעלה ה"עסוק וטרוד כל היום" בשל בנייתה של הישיבה.
ההודעה התמוהה ממוסקבה על פטירת הסבא
השאלה על מצבו של רבי אלחנן, הרב מזלודוק האסור ברוסיה, שאלה טובה הייתה, זאת משום שהוא ולא אחר, הביאו בשורה כאובה על… פטירתו של מרן הגאון הגדול רבי אליעזר גורדון ראש ישיבת טלעז אשר השיב נשמתו ליוצרה באותה שנה בלובלין.
גלויה אדומה הנושאת את סמל ברית המועצות, נשלחה ממוסקבה ובה פרטי המידע הזה.
ובכן, אף מילה מן הכתוב שם אינה מחוברת למציאות.
הסבא הגדול, מייסד הישיבה, מרן הגר"א גורדון זצוק"ל, נסתלק לבית עולמו כבר בשנת תר"ע, עשרות שנים קודם לכן, בעיר לונדון, זאת בעיצומו של מסע מכביד לב למען ישיבת טעלז שבית מדרשה נהרס בשריפה שפקדה את העיירה. רבי אלחנן היה אז בן שלוש שנים בקושי.
יתירה מזו, המברק הלזה שנחתם ב"באהבה ממוסקבה, אלחנן סורוצקין", מציע גם לדווח על הבשורה המרה לדודים הרץ וגו'אן שאמורים לשלוח תגובה למוסקבה.
אם תהיתם, הרץ וג'ואן לא קיימים ברשימת השמות המשפחתיים.
מה בכל זאת נכתב שם ומה פשרה של הגלויה המוזרה?
זמן מה קודם לתום חמש השנים שגזרו בבית המשפט הצבאי בליטא, שוחרר בחסדי שמיים הגר"א ממאסרו, הוא ביקש לעלות ארצה, אפילו סרטיפיקט כבר היה מוכן מראש עבורו. אולם הרוסים ביקשו מסמך אחד פשוט כדי שיוכל לחצות את הגבול החוצה: דרכון פולני. כזה כמובן לא היה ברשותו ולהנפיק, לא ניתן בימים אלו, בטח לא על אדמת רוסיה. משכך, כל הפעולות והמאמצים נכתבו ברמזים וקודים שעינם הפקוחה של הסובייטים שם, ושל הבריטים בארץ, לא תבין ולא תדע את כוונתם האמיתית.
מהפיכה בקליבלנד
שנים ספורות חלפו.
"הולדת בתנו תמר למזל טוב בשעה השנית וחמשה עשר רגעים אחר הצהריים, בבית החולים COUNTRY", נשלח מכתב מארצות הברית עם הבשורה מיפן.
במכתב זה, מרן הגר"ב מבקש במקביל לספרי הקודש הנשלחים לירושלים, גם תפילין לחכמי הישיבה "מהודרים שבמהודרים, מעור אחד פרודות מרובעות, ובכל ההידורים וגם הפרשות כתובות על ידי סופר כשר וירא למאוד…", על דבר אחד הוא מסכים להקל, משום שיודעים הם בני ארצות הברית כי בירושלים קיימת סכנת דרכים, וזה "אין לנו בדווקא בזה שהולך טבילה לפני כל שם ושם רק על יראתו וצדקתו מדקדקים הדודים".
הישיבה, כך מתברר, יוצרת מהפכה רוחנית בעיר כולה שכן אחריה גררה עוד פתיחת מוסדות לימוד שבני המקום "הנם אסירי תודה בעד זה לישיבה", כלשונה.
"מעניין הוא מה שקרה עם ילד קטן אחד בן חמש שנים", היא מביאה סיפור מההווי הרוחני שהפריחו, "הוא נכנס בחנות אחת לקנות דבר מה וכששאלוהו איזה בית ספר הנך שייך, הוציא את הציצית שלובש והראה לבעל להחנות ואמר 'לבית הספר הזה'. מבינים הם להעריך את ההבדל ביניהם ובין הנערים שמבקרים בתי ספר אחרים ותודה לקל על חסדיו המרובים".
מטעלז עוד לא קיבלנו שום מענה…
רק אז, אחרי שקולות המלחמה החלו לשקוט עם תבוסתם של הצוררים ימ"ש, החלו להגיע ידיעות אמיתיות.
שואה.
הרבנית שרה מרים, אשת הגר"ז, הקפידה לא להשתתף בשמחות בכל השנים הללו, שכן לדבריה אין היא יכולה לשמוח בעת שבתה או כלתה או נכדיה סובלים.
בתקופה זו, הם כבר ביקשו לדעת את האמת ולנסות לעכל את המציאות המחרידה.
הגר"ב שלח עדכון מארצות הברית על הסטים של הרמב"ן שהגיעו וממלאים את ליבם בשמחה, על התלמידים שהולכים ומתרבים, ואפילו על בנם הבכור: "בנימינק'ה שיחי' כבר מתחיל לומר ברכה ומודה אני, הוא כבר בן 21 חודשים". אבל בסוף בסוף, הוא לא נמנע מהשאלה הנוקבת ביותר: "לעת עתה אין לנו ידיעות מטעלז", הוא מספר, "שלחנו לשם כסף אך לא קיבלנו עדיין שום מענה". לא היה לו שום מושג כי למרב הזוועה, כבר כמה שנים שאין למי לשלוח דבר לטעלז.
"מחכים אנו לידיעות מיקירנו ואהובנו", הוסיפה הרבנית רחל "ומקווים אנו כי תהיינה בשורות משמחות…"
לימים תספר אחותה הרבנית חיה (אוזבנד), על הימים האחרונים שבהם הובלו בני הישיבה ורבניה למחנה "עבודה" סמוך לטעלז. על הבוקר הנורא מכל בכ' תמוז.
לאט לאט, יבינו הכל את שהתרחש. לא בשורות טובות, כי עם קהילות הקודש שנטבחו, שנמחקו. הרבנית שיינא, רעייתו של רבי אלחנן, נרצחה בנובהרדוק בכסלו תש"ב עמה נהרגו על קידוש השם בתה ליבא ובנה בן ציון שאביו לא ראהו מעולם, שכן הוא נולד מעט לאחר מאסרו.
תמר (טעמא) ובנה הקטן בן ציון שנשלחו בחשוון תש"ב לטרבלינקה, שם לא יצאו מן הכבשנים הארורים. עדויות שהגיעו אחרי המלחמה תיארו כיצד אחרי שאיבדה את אמה נהרגו שם על קידוש השם בעלה הרב ישראל זיידנווארם, שנרצח בידי הנאצים בירייה, בגטו לודז', הציעו לה לנצל את העובדה כי היא יכולה במראיה להתחזות לפולנייה 'ארית' ולהימלט, אך היא אמרה כי לא יתכן שכל היהודים יישארו בגטו ואילו היא תהפוך לנוצרייה כביכול.
רק אז, בשנת תש"ה (!) הבינו לפתע בני הישיבה בארצות הברית, כי הישיבה אינה סניף של הישיבה בטעלז, כי אם המקום היחיד לעת עתה שתורתה של טעלז עודנה מפעמת בו, במקביל לקבוצת התלמידים משנגחאי.
הידיעות הנוראות והשבר העצום
רבי אליהו מאיר, היה מרוסק. הוא קיבל מהארץ איגרת עם הידיעות הנוראות ולבו נשבר. "המכתב עורר בי הרבה ייסורי הנפש על שברנו הנורא. אף כי גם קו אור נראה לו בשמועות אודות הצלחתה של אשת גיסי הגר"ח עם שלושת ילדיהם… חסרים לי דברים ברורים אם שמע מה שהוא מאשתי ומילדי, ואף כי הידיעות על דבר רציחתה מהוססות, אף על פי כן מחכה אני לידיעות יותר ברורות…. ומכל שכן דבר ילדי אשר לא שמעתי אודותם מאומה, אם יש אלו ידיעות אנא עשו נא למען נפשי העגומה והודיעוני מה שמעתם".
למרות הכל, הוא עדיין נאחז בשביב של תקווה, אפילו שזה איננו. עד כדי כך נתלו בכל בדל מידע או אי מידע עד כי שמועות שונות על יהודי בשם 'הרב בלוך' ששהה במחנה בלאנסברג, גרמו לו לקוות שמא מישהו ניצל.
"אולי ישנם אלו ידיעות דבר המצא הרב בלאך בלאנדסברג. עדיין לא נדע על מי הדברים מכוונים, אם אחי הגרא"י או על אחי הגר"ז. טלגרפנו לשוויץ דבר אחינו אשר נסחף ללנדסברג…"
גם בשנחאי, ביקשו מעט כוחות להתמודד עם הבשורות.
"כל כך מעיק על הלב ומחכים אנו לדברי עידוד ונחמה מאיתכם", כתב ר' אליעזר בגלויה שהכאב ניבט מכל אות בה, "כי אנו מכאן לא ידענו מאומה מהחורבן הנורא והאיום שנתרחש עם אחינו הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על קדושת השם. כהלומי רעם מקבלים אנו בכל יום השמועות המבהילות והמחרידות לא נשמע כזאת מיום ברוא ה' אלוקים שמים וארץ.
הלב מת ואינו מרגיש רק בעיניים נעוצות, אל פני החורבן אנו עומדים. הבה נקווה כי הימים ימי עקבתא דמשיחא המה ונזכה בקרוב לביאת הגואל במהרה בימינו אמן".
לימים יכתוב אביהם הגאון רבי זלמן בהקדמת ספרו 'אזניים לתורה', דברי תודה לבורא על כל הטוב שגמלו, ובמילים מצמררות יחרוט את אהבתו לבורא שזיכה אותו להיות חלק מאלו שצאצאיהם מסרו נפשם על קדושת השם: "והנני מקבל אהבה גמורה ומודה להשם כי גם לי יש חלק בהדם הנשפך…".
"ואין להשיג פה באמריקה מאירי יבמות"
אחר הדברים הקשים, ניתן היה גם לראות את יד השם העצומה המלווה אותם.
"איש בשורה אנוכי היום", פתח הגאון רבי ברוך את המכתב ששלח בבהילות לארץ ישראל, "אליעזר וחאסיא למשפחותם כבר נמצאים על אדמת אמריקא. טרם באו לקלוייולנד רק אמש באה אנייתם לסאן פראנציסקא, ושם ישארו ב' ימים וביום ב' בערך תצא רכבת משם לניוארק דרך קליוולנד ויבואו לפה אי"ה ביום ה'".
סוף סוף נסתיימה לה תקופת סין.
"שוחחנו איתם אמש בלילה על ידי הטלפון", סיפר "ותוכלו לשער שמחת כולנו בעת כבר זכינו לדבר איש עם אחיו. הם מרגישים עצמם בכי טוב ב"ה, רבו ההכנות לקראת בואם, כבר יש לנו בעדם דירה בת ד' חדרים… עכשיו כבר נקווה שבקרוב תבואו להתראות איתנו מכיוון שחצי המשפחה כבר נמצאת בפה", ועם הבשורה הזו, הוא מעדכן גם על מצבו של רבי אלחנן שאחרי מאמצים מרובים מאוד, הצליח, בין היתר הודות למאמצי אביו בעזרת שגרירות בריטניה לחלצו. רבי אלחנן כמובן מיהר לשגר מכתב ברכה ל"דודים" רבים ששמותיהם מוכרים כעסקני היהדות החרדית בשנים ההם.
כמו כל האגרות הטובות, גם כאן, לא שוכח מרן הגר"ב לדאוג לבני הישיבה והוא מעדכן כי "בזמן החורף ילמדו בישיבה מסכת יבמות ואין להשיג פה באמריקה מאירי על מסכת יבמות", בשל כך הוא מבקש מאחיו הצעיר שירכוש עבורו את המאירי שניתן להשיגו רק בכסף רב.
עולם שנחרב ומיניה וביה קם
הכל כאובים ודוויים, אבל נאחזים בתורה הקדושה, בעוד זמן מוצלח שיחל בישיבה, בעוד סוגיא ביבמות שתילמד בהיכלה של טעלז.
רבי אלחנן, שהתקבל בפולין באהדה רבה ומונה לנשיא אגודת ישראל במדינה, כבר יכול היה לכתוב בלא רמזים. בלי להשתהות הוא החל לפעול לאישורי עלייה לבני ישיבה ודווקא הוא הביא את הבשורה כי "בטח כבר ידוע לכם כי נעמי וחי' בלאך עם בחירה הרב אייזבאנד כבר יצאו לפאריס", ובכך בכמה מילים בישר גם כי חיה, בתו של מרן ראש הישיבה הגרא"י בלוך הי"ד אף היא הצליחה להינצל וגם על אירוסיה עם הגאון רבי יצחק אייזיק אזבאנד שחתונתם תתקיים בפריז.
עולם התורה ההוא נחרב, ומיניה וביה, קם מן האפר עולם עצום.
"האם לא נבין כי החורבן פגע רק ב'ימי שנותינו'? בין העבר הנצחי לעתיד הנצחי", אמר אז הרב מפוניבז' שאיבד את משפחתו וישיבתו בליטא, "בנשמה הנצחית לא חל שום שינוי, ושום פגע לא אירע להם, כדרך שלא פגעה יד האויב בנשמת עשרת הרוגי מלכות. "רבי עקיבא אומר!". אומר. בלשון הווה, גם היום וגם לעתיד לבוא…"
נשמתה הנצחית של טעלז, חיה וקיימת ופועמת בעולם כולו באלפי בני ישיבות ואברכים העמלים על תורתם, פירותיה של טעלז ותלמידיה ובפירי פירותיהם.
ואולי, המילים המדויקות ביותר המסוגלות להגדיר את הרוח הטלזאית שגברה על השריפה הנוראה, היו מילותיו האציליות של הגאון רבי אליהו מאיר, שנכתבו בדם ליבו ביום בו הבין כי אפסה כל תקווה ואחד הדברים הראשונים שעשה היה לשקוע בלימוד ולכתוב כמה חידושים:
"מה שיגורתי בא לי, היא הבשורה הנוראה שמתו בידי הרוצחים האשכנזים הארורים, ה' יקום דמם ויחוס על עמו. אל נא ידינני לאכזר שיכולתי לעיין בדברי תורה אחרי בשורה נוראה כזאת… הנה הרגשתי כי אין בכוחי לבוא… מבלי למלא החובה הקדושה המוטלת עלינו השרידים שנשארו לאנחה, אם לא על ידי עסק התורה. ועבודתי הראשונה מיד אחרי היוודעי משברי הנורא צריכה להיות מיד עבודת התורה. לעבודת העם אני עומד ולשירות קדושיו אני נכון, כי מה נחשבת צרת הפרט לעומת חובת הכלל".
אכן, עבודת הקימה מן השבר, כי החובה המוטלת על הנותרים, והיא מה שעד לרגע זה ממשיכה לשלהב באש יוקדת את לפיד הקודש הטעלזאי שלא כבה מעולם, אלא רק הולך ומתעצם מיום ליום –
עסק התורה!
תודת המערכת נתונה למערכת 'בין הדעה לדיבור' ולכבוד הרב מיכאל סורוצקין שליט"א על השימוש במכתבים ותולדותיהם.
לב מרגיש
עיכובו של רבי אלחנן סורוצקין במוסקבה שנים ספורות אחר שחרורו, רק כי לא היה בידו מסמך אותנטי, היה מאפיין של רבים באותם הימים.
כבר כמה שנים קודם לכן, החל הכסף של הממשלה הפולנית הגולה להצטמצם והם הודיעו על קיצוץ בתמיכות לאזרחיהם הפליטים ברחבי העולם. החפץ להמשיך לקבל תמיכה, עליו להציג פספורט פולני אמיתי ולא מסמך כלשהו שאולתר במהלך ימי המלחמה כפי שהחזיקו רבים.
אחד ממקבלי התמיכה הפולנית היה מרן הגרא"מ שך זצ"ל שקצבה זו הייתה בין הדברים שהחזיקו את ביתו בתקופתם הראשונה בארץ. "בעת חלוקת התמיכה", הורה לו החזון איש, "תעמוד בתור מיד אחרי הרב מלוצק". ההנחה הייתה כי באם יסרבו לתת לרב שך את התמיכה הקבועה, הרי שהגאון רבי זלמן סורוצקין, לא יעבור על כך בשתיקה.
הגרא"מ שך ניגש לרבינו, סיפר לו את הוראתו של החזון איש וביקש רשות לעשות זאת. מה שהוא לא ידע זה שמי שהלכה לתור מקבלי התמיכות הייתה הרבנית מרים, רעייתו של הגר"ז. רבי זלמן מיהר להסכים ובאותו החודש, היה הוא זה שהלך לתור מקבלי התמיכות כשמאחוריו, כמסוכם עמד מרן הרב שך.
'היכן הילדים שלך?' שאלה הפקידה את השאלה האינפורמטיבית.
רבי זלמן שמע את הדברים והחל לבכות.
"השאלה עוררה בי את כל הכאב על צאצאיי. הבכור היה בכלא ונמק שם, הבת נשארה בלודז' – ועל גורלה לא ידעתי מאומה", יספר לימים, "שני הבנים האחרים היו בסין, ושני הבנים הצעירים בישיבות בארץ ישראל. כל מעין הדמעות שלי פרץ פתאום לנוכח הפקידה. היא התרגשה ונזדעזעה כל כך עד שביקשה את סליחתי והתנצלה על השאלה".
מרוב מבוכה, כבר לא העזה לדקדק יותר עם הבאים אחריו בתור ועצת החזון איש התבררה כמועילה במיוחד.
הדמעות הללו, בזמן ההוא, היו כמו צוהר אל הלב שסרב לעכל שאולי הזוועה הגדולה ביותר מתרחשת.
