מימותיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם. מימיהם, ועד ימינו אנו, יעקב אבינו – איש תם ויושב אוהלים, ותיק-תלמידי ישיבת 'שם ועבר'. פירש רש"י כי 'תם' הוא 'כליבו כן פיו'. דורשי רשומות אמרו, פיו וליבו שווים, זהו כאשר כל דבר על מקומו בא, כי הסדר הוא עצם הלוז של הישיבה, וכשיש סדר יש ישיבה. הסדר הוא השורש, והישיבה היא תוצאתו.
צורת הישיבה בכל הדורות הייתה לאור דברי חכמינו 'לעולם לא ימנע אדם את עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת' כך היה נהוג בישראל בכל הדורות, אשר לא פסיק פומיהו מגירסא, ולא הייתה שעה ביממה שלא היה מתוקן וקבוע לה סדר מיוחד משלה. וכמו שמקובלנו מרבותינו, שאף סדרי האכילה והשינה בכלל 'סדרי הישיבה' הם. ואדרבא, מסופר שפעם נשאל מרנא הגר"ח מוולוז'ין זצוק"ל מה עושים הבחורים בישיבה – נענה ואמר 'ישנים ואוכלים'. לפליאת השואלים מיהר להבהיר את תשובתו, הבחורים ישנים ואוכלים בזמנים הקבועים לכך, ובשאר כל הזמנים – פשוט לומדים. זהו הסדר הקבוע לכל עת ולכל שעה.
ואכן, מיד עם ייסוד מרן הגר"ח זצ"ל בשנת תקס"ב את ישיבתו המפוארת, שזכתה לתואר 'אם הישיבות' – העמיד ובנה את צורת הישיבה וקבע וחקק את סדריה, ובכך ראה רבי חיים את הצלחת התלמידים בעלייתם בתורה, וממילא גם הצלחת עתידה של אומת ישראל בדורות האחרונים. 'סדרי הישיבה' נקבעו מאז ועד היום כאבן היסוד למקום תורה. וכאמור, בד בבד עם ייסוד צורת הישיבה על סדריה, נתקנו גם 'בין הסדרים' למילוי צורכי הגוף, כאשר את שארית היממה ממלאים זמני ה'סדרים' – קודש המה לה'. ידועה אמרתו של הנצי"ב, אשר אף הוא היה ראש ישיבת וולוז'ין, כי 'מתמיד' הוא האוכל בזמן, הישן בזמן, וכמובן, לומד בשאר הזמן.
ניסינו במאמר זה ללכת בעקבי הצאן, להתחקות אחר שנות הפאר של עולם הישיבות דליטא, עולם שכולו אש בוערת בלתי להשם לבדו. בקצה המטה נגענו ביערת הדבש, לב-ליבה הפועם של הישיבה לדורותיה – קביעת סדרי הישיבה, על ידי רבותינו מצוקי ארץ זיע"א. מי קבע, מתי היכן ולמה, ומה השתנה במשך הדורות.
סדרי הישיבה
עד קומה של ישיבת וולוז'ין, מי שהיוותה את המודל לשאר כל הישיבות שקמו אחריה עד לימינו אנו, אף במקומות בהם התקיימה ישיבה לכל דבר – היה הלימוד בה לימוד לפי זמן כל אחד ואחד, סדרם לא היה סדר, ולימודם לא היה לפי מתכונת קבועה, כי אם לימוד במשמרות, כל משמרת בשעתה, והיו אלו חסרים מתורתם של חבריהם. נוסף על כך גם לא היה בית המדרש מלא, כי אם בכל שעה ושעה היו אלו תלמידים אחרים שלמדו בבית המדרש, דבר שהחליש את קול התורה מלהדהד בקביעות בבית המדרש. גם לא הייתה קביעות רציפה לשמיעת שיעורים תמידים כסדרם, דבר ההכרחי להעמדת התלמיד על דרך הלימוד של רבו. תחת זאת היו שומעים מידי פעם שיעור מהרב דמתא, שבפעמים רבות אף לא היה עוסק במסכת אותה למדו הם.
הדבר הראשון שהעמיד מרן הגר"ח בישיבתו הוא – תיקון סדרי הישיבה בהם איש בל ייעדר, לימוד אחיד של אותה הסוגיא ע"י כל בני החבורה, ושמיעת שיעור מפי רב מרבני הישיבה. כדבר האמור – 'אין התורה נקנית אלא בחבורה', אשר כולם מבטם ומגמתם אחת, לרכוש ולהקיף את הנושא הנלמד, ולקנות את צורת ודרך הלימוד מפי רבם.
הסדרים שנקבעו בישיבת וולוז'ין היו שני סדרים בלבד: סדר א', מהשעה 9:00 בבוקר עד 12:30 בצהריים, אז נמסר השיעור. וסדר ב', מהשעה 14:00 עד השעה 21:00 רצוף, בקיץ, ובחודשי החורף עד 20:00 בערב. בסדר א' ובסדר ב' למדו התלמידים את אותו הספק, התחילו בבוקר וסיימו בערב, דף ליום בכל יום, עליו היו שומעים שיעור מפי הר"מ.
גם בשאר הישיבות, נוסדו הסדרים באופן דומה, מהשעה 10:00 עד השעה 14:30 התקיים סדר א'. סדר ב' התחיל בשעה 16:30 עד השעה 21:30 או אז התקיים 'סדר מוסר' חצי שעה, ואחר כך תפילת מעריב.
התעלומה הגדולה – היעדרו של סדר שלישי
המעלעל בדפי ההיסטוריה ימצא את עצמו מתפלא לאור השאלה הפשוטה, מדוע למרות התמדתם העצומה שהייתה לשם ולתהילה לדורות, לא ראו לייסד 'סדר שלישי' בישיבות דליטא, כפי הנהוג בימינו אנו.
יש לייחס זאת לשתי סיבות מרכזיות. ראשית, היא העובדה הפשוטה, כי הלימוד בימים דאז בשעות הלילה לא היה דבר של מה בכך, והיה קשה לחקוק בשעות אלו 'סדר' קבוע לרבים, בזמנים שהחשיכה היוותה מכשול מרכזי בלימוד התלמידים, והיכולת לספק ללומדים אור מספק דיו הייתה מוגבלת מאוד, כאשר הלומדים נזקקים להסתמך על האור המועט של נרות נפט ואור עששית. רבים המשיכו להגות בתורה עד השעות הקטנות, אך היה זה מן הנמנע ברוב המקרים לקבוע אז את לימודם בחבורה, כמנהגם בשעות היום.
יש ממין העניין לציין, כי בזיכרונותיו של תלמיד מתקופת ישיבת טעלז, מובא על התמדתם של הבחורים שהתאמצו ללמוד לאורן הקלוש של מנורות נפט שהשתלשלו מן התקרה, אולם ברבות הימים נמצא נדיב שתרם לישיבה 'מנורות לוקס', לטוב ייזכר שמו לעולמים – ה"ה ר' שמואל פרסיץ ז"ל ממוסקבה, שליבו היה רחב לצרכי בני הישיבות לומדי התורה.
אך סיבה זו לבדה, אינה מספקת בכדי להסביר את היעדרו של הסדר השלישי בישיבות דאז. שהרי בלאו הכי הקשיים הטכניים רבו אז מספור, ומי שמכשולות כגון אלו עצרו בעדו מללמוד, מלכתחילה לא היה יכול להחזיק מעמד זמן רב מידי בין כתלי הישיבה. השאיפה הייתה לגבור על כל המכשולים הסביבתיים ולא לתת למים רבים לשטוף את האהבה העצומה שרחשו לתורה הקדושה.
מעשה שממחיש זאת, אירע באחד מסניפי ישיבת נובהרדוק, כשביום בהיר נכנס מרן הסבא זצ"ל להיכל הישיבה וראה את בית מדרש חסר קמעא בשעת הערב, בעקבות מחסור בנרות להאיר את העלטה ששררה. הסבא היכה על הסטענדר ואמר בקול רם בכאב: "אם ח"ו הסדר לימוד לא יכול להיות כראוי, למה לי ישיבה?". הבחורים שהיו תחת הרושם העז, אזרו עוז, ויצאו כולם לבתי העיירה לאסוף נרות בעזרתם יוכלו להמשיך ללמוד.
ואם כך, עדיין החידה עומדת בעינה, מדוע לא נקבע סדר שלישי, מתוקן ורשמי, כדת וכיאות לבחירי לגיון עולם התורה.
סדרי הישיבה – שווים לכל נפש
הסיבה האמיתית נעוצה דווקא בצורת חלוקת הגילאים בתוככי הישיבות דאז, או יותר נכון – באי קיומה של חלוקה שכזו.
באותן שנים הישיבה הייתה מסגרת רחבה שמכילה בקרבה מגוון רחב של גילאים – מתלמידים בגיל בר מצווה, ועד לאברכים בעלי משפחות. כולם חבשו את אותם הספסלים, כאשר מבנה השיעורים היה נקבע לא לפי הגיל, כפי שנהוג כיום, אלא לפי שנת הכניסה לישיבה. כך שיכולת לראות באותו שיעור – יושב בחור מבוגר –'אלטער', לצד נער שזה-עתה נכנס בעול תורה ומצוות. אי לכך, היה זה מן הצורך לקבוע את סיום זמני הלימוד הרשמיים והמחייבים, בשעה שתוכל לתת ללומדים זמן מנוחה ראוי לגילם.
אחד מחידושיה הנפלאים של טעלז, שהנחילה לכלל כולו, הוא חלוקת השיעורים לפי גילאים – כפי המתכונת שיסד מרנא רבי אליעזר גורדון זצ"ל, לחלק את השיעורים לארבע רמות שונות, לפי גילאי המשתתפים, כך כל אחד ואחד מן התלמידים, יוכל לשמוע ולקבל את תורתו ברמה ובסגנון המתאים במדויק לרמתו.
ואכן, רוב רובן של הישיבות אז, בתקופת 'תור-הזהב' של הישיבות דליטא – הכילו את מגוון הגילאים. במאמר המוסגר ראוי לציין שיוצאות מכלל זה הנה ישיבות ה'קיבוץ' בהן למדו בחורים מבוגרים בלבד, שכבר מילאו את חוק לימודם בישיבות המרכזיות. ברי ופשוט הוא, כי בישיבות הקיבוץ אופי הלימוד וצורת הלימוד שונה היה, גם לומדי הקיבוץ היו נחשבים לתלמידי חכמים מופלגים. על ישיבות קיבוץ אלו ניתן למנות את, הקיבוץ בנובהרדוק, את הקיבוץ של מרן רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל בוילנא, ואת הקיבוץ בפוניבז' של מרן רבי איצלה מפוניבז' זצ"ל.
המכינה בטעלז כאבן יסוד לישיבות לצעירים
לבן-דורנו, החלוקה של ישיבה קטנה לצעירים, מול ישיבה גדולה – נראית פשוטה ומובנת מאליה. אך לא מעולם היה כך המצב. עצם החלוקה של הבחורים לפי שכבות גיל היה בזמנו חידוש בעיני העולם, קל וחומר לחלוקה לשני מוסדות נפרדים. וגם כאן, ישיבת טעלז הייתה מהחלוצות בתחום זה.
בצוק העיתים, ראה הגרי"ל בלוך זצ"ל לייסד מסגרת נפרדת לתלמידים צעירים – מקצת קודם גיל בר מצווה, 'המכינה' היא נקראה. הצורך לכך נוצר כחלק מהמאמץ להילחם בתופעת החינוך הקלוקל שפשתה, וסחפה אף את גדיי הצאן. בכך נוצרה למעשה חלוקה מעשית של מוסד הישיבה, אם כי לא רשמית, ל'ישיבה קטנה' ו'ישיבה גדולה', אם כי אז עדיין לא נקראו ממש בשמות אלו.
יש לציין כי ככל הנראה, כבר קדמה בזאת ישיבת 'סלבודקא'. מרן הסבא מסלבודקא זצ"ל ששמעה של הצלחת חלוקת הגילאים בשיעורי הישיבה בטעלז הגיעה לאוזניו, חילק אף הוא את ישיבתו לפי גילאים, ולכל גיל הקים מוסד בפני עצמו. את ישיבתו ייסד במקום שכונה 'ישיבת ר' הרשל', לאחר מספר שנים הקים 'כולל' לאברכים צעירים, לאחר תקופה נוספת הקים את 'הקיבוץ', ורק לאחר מכן הקים את 'הישיבה גדולה'. וכך למעשה, אחר הקמת הישיבה הגדולה מטעם 'סלבודקא', הפכה בעצם הישיבה המקורית, 'ישיבת ר' הרשל', למסגרת המהווה – ישיבת הכנה לישיבה גדולה, הגרעין הראשון לעולם הישיבות הקטנות בדורנו.
להצלחתו של מודל זה, והנחלתו לכלל עולם הישיבות – תרמה העובדה שישיבת סלבודקא ישיבת 'כנסת ישראל', הייתה הישיבה הראשונה שהגיעה לארץ מליטא, וקבעה את מושבה בחברון. היה לכך משקל מכריע בהמשך העמדת הישיבות בארץ ישראל במתכונת זו. נוסף על כך גם ישיבת סלבודקא בבני ברק בשעתו, וגם ישיבת מיר בארץ ישראל – נוסדו ע"י תלמידו וחתנו של הסבא זצוק"ל, מה שהעצים עוד יותר את השפעתה של הישיבה מעבר לגבולותיה בחברון.
ממש במקביל, באותה התקופה, עלה לארץ ישראל מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל, בעצמו תלמיד ישיבת טעלז, וייסד אף הוא ישיבה קטנה לצד הישיבה הגדולה שהקים. גם מרן החזון איש סייע בהקמת ישיבת 'תפארת ציון' בבני ברק שיועדה עבור בחורים צעירים, גם צא"י הקימה אז ישיבה קטנה בעיר כפר סבא שנקראה 'ישיבת חפץ חיים' ובראשה עמד מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. היתה זאת הכרעה ברורה של גדולי ישראל מייסדי הישיבות בארץ ישראל על צורת הישיבות דהיום.
הפרדת הישיבות הקטנות – כגורם מכריע לקביעת סדר שלישי
לפי עדותו של תלמיד ישיבת טעלז הרב ברון זצ"ל, בניגוד לישיבה הגדולה, שבה הסדר השני נמשך ברציפות משעות הצהריים המוקדמות ועמוק לשעות הערב, במכינה בטעלז, התקיימה 'הפסקה' לאחר סדר שני, שהתחיל בשלוש והסתיים בשבע בערב – אז התקיימה הפסקה שלאחריה המשיכו התלמידים בסדרי לימודם, הסיבה לחלוקה זו מן הסתם היא מחמת גילם הצעיר של התלמידים, חלקם עדיין לא הגיעו למצוות, עובדה שהצריכה לעיתים הפסקת התרעננות להחלפת כח.
במאמר המוסגר ראוי לציין, כי במכינה בטעלז מי שהיו מלמדים את הבחורים הצעירים היו חשובי בחורי הישיבה גדולה, שאף שימשו אוזן קשבת לתלמידים הרכים שגלו למקום תורה. ובעצם כאן הוא המקור ההיסטורי הקדום למנהג ה'אילן' שהתפשט בהיכלי הישיבות בדור האחרון, בו ילמד בחור מבוגר עם בחור צעיר עם כניסתו לישיבה.
לחלוקה ההיסטורית של הישיבה – לשני מוסדות נפרדים לצעירים ולבוגרים, ישנן משמעויות רבות ומרחיקות לכת, עד שכיום, מלבד השם 'ישיבה' כמעט ואין דבר משותף ביניהם. הישיבה לצעירים והישיבה הגדולה נבדלות ונחלקות זו מזו, הן בסגנון הלימוד, והן במבנה הניהולי והחינוכי.
אך דומה שהשינוי הראשון שהתחולל משנחלקו הגילאים ונקבעה הישיבה הגדולה, הוא שעמדו רבותינו ובראשם מרן החזון איש זצ"ל – וקבעו את קיומו של סדר שלישי בישיבה, כחוק בל יעבור. אז נקבע הסדר באופן קבוע עד השעה אחת עשרה בלילה, ובכך נחלק היום לג' סדרים של תורה.
ואף גם מהבחינה הטכנית, הדבר הלך והתאפשר במהלך השנים, עם מהפכת החשמל, כאשר היה כבר ניתן להאיר את בית המדרש – לילה כיום יאיר – בתאורה המספקת ללמוד עד השעות המאוחרות בלילה כראוי.
מעניין לעקוב ולראות, כי ברבות הימים, אף בני הישיבות הקטנות לא ויתרו על עטרה זו, ואף הם דרשו ליטול חלק ולהיות נמנים על העוסקים בתורה בלילות. ואף להם נקבע סדר ג' – זוטא, שמסתיים בשעה המותאמת לצעירי הצאן.
מעלין בקודש – סדר ד'
עם השנים שעות הלילה – כיום יאירו, שעות המנוחה בפרט בגיל הנעורים התאחרו, ובהיכלי התורה קול התורה נשמע עוד שעות ארוכות לאחר סדר שלישי. כמעט בכל בית מדרש תוכל למצוא בני עלייה השוקדים על לימודם, הרבה לאחר ששעת סדר שלישי חלפה עברה לה.
אם הדברים אמורים כלפי היכלי התורה, בבית המדרש אשר בקרית הישיבה – דרך קבע מהדהד בעוז קול התורה גם שעות אחר סיום סדר שלישי, בלימודם של בחורים רבים העמלים בתורה עוד זמן רב. תורמת לכך עובדת היותה של הישיבה הקד' מנותקת משאון העיר וללא משיכה או ניסיונות כלשהם לצאת מהישיבה. גם סדר 'העתיקתא' שנוסד בישיבה בו חוזרים הבחורים על המסכת שלמדו בשנה שעברה, בשעות הפנאי – מגביר את ההתמדה ומהביל את פיתויי חיי שעה.
ומכיוון שכך היו פני הדברים בישיבה מיום היוסדה, הורה רבינו רה"י שליט"א לייסד באופן רשמי ומעשי מטעם הישיבה את 'סדר רביעי', בו הבחורים החפצים להמשיך ולשקוד על תלמודם – מגבירים ומוסיפים חיל לתורת ה', ועוסקים בענייני הסוגיות שנלמדות בסדר א'. לא קול ענות חלושה, אדרבא – קול ענות גבורה, זוגות מתנצחים במלחמתה של תורה ו'חבורות' מיוחדות נמסרות בשעה זו, שחוט של חסד נסוך עליה. לסדר ד' יבואו רבני הישיבה הקד' שליט"א שמונו במיוחד לכך – לשאת ולתת עם התלמידים במשא ומתן של הלכה. מובן מאליו, שכל זאת מיועד לבני העלייה שמשערים בנפשם שכוחם במתניהם, ועמל התורה יגביר חילם – באופן שלא תיפגע עבודתם ביום המחרת.
ובשעה מסוגלת זו, של אחר חצות ליל, אותה בת קול המנהמת כיונה על הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, תמצא נחמה פורתא בראותה אותם עוסקים בחדוותא עילאה, ושכינה שורה כנגדם. כביכול נענית ואומרת, ניצחוני בני חביבי, אני נתתי להם לילות למנוחה, והמה ביקשו חשבונות רבים – כיצד יוכלו להקדישם לשמי ולתורתי.
ברית על חשבון הסדר
אצל מרנן ורבנן רבותינו מייסדי וקברניטי עולם הישיבות לדורותיו, ניתן היה לחוש ולראות בחרדה הגדולה והחשיבות שרחשו לכל סדר בודד מסדרי הישיבה והכולל. כאשר ביטול תורה של אברכים יחידים אפילו לפעמים בודדות – עמדו על כף המאזניים – דנו בשאלה בכובד ראש, משל עניין של פיקוח נפש או גזירה ציבורית – עומד כעת על כף המאזניים.
באדר תשס"ז, נשאל נשיא ומחולל הישיבה – מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, ע"י להבדל"ח רבינו רה"י שליט"א – כיצד יש לנהוג בעניין עריכת ברית ע"י אחד מאברכי הכולל, כאשר ההשתתפות במעמד בד"כ באה על חשבון חלק הסדר, כשמצד שני עומד כאן ענין של חסד והשתתפות בשמחת האברך. מרן זצ"ל הורה: 'שיילכו רק אלו שיושבים לידו בספסל'.
לימים, שוב נשאלה השאלה בכינוס ראשי הישיבה והכוללים שליט"א במעונו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצוק"ל, תשובתו הייתה, כי החברותא שלו והראש כולל ילכו, משום חסד.
על החשיבות הגורלית שייחסו אותם גדולי עולם לשאלת ביטולו של סדר – לטובת השתתפות בשמחות, ניתן ללמוד מן העובדה הבאה, המסופרת על מרן הגר"א וסרמן הי"ד. בעת לומדו בכולל קדשים בראדין בצילו של מרן החפץ חיים זצ"ל, היה זה תוך כדי לימודו עם החברותא – מרן הגרי"ש כהנמן זצ"ל, עסקו בדברי התוספות בחולין דף כ"ט, ולרבי אלחנן מגיע מברק עם הבשורה על הולדת בנו. ר' אלחנן נעמד ובירך 'הטוב והמטיב' והמשיך בשטף לימודו, כאילו לא קרה דבר, באומרו 'וכי מסתבר שלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף תחילת השחיטה אינה חלק מהשחיטה'. החברותא שלו לעומת זאת, כבר התקשה להתרכז למראה גילוי כוחות הנפש העל-אנושיים של ר' אלחנן, בדבקותו בתורה.
כאשר סיפר ר' אלחנן לחפץ חיים כי הוא מתכונן לנסוע לברית של בנו, שאל אותו החפץ חיים – 'האם אתה הוא המוהל?'.
בכך הורונו רבותינו, את דבר ההשתתפות בשמחות הנדרשת לפום מדרגתינו אנו, אולם מאידך – לפי דרכנו למדנו איך דנו הם, זצוק"ל ביחס לעצמם – את הגורליות הטמונה בשאלות אלו, הנוגעות לקודש הקדשים – סדרי הלימוד שנועדו לעסוק בהם בתורה.
מסמך אותנטי: סדרי הישיבה בישיבת טעלז קליבלנד בימים נוראים
נמצא בין כתביו של הגאון רבי שלום לייב בוימרינד זצ"ל, נלב"ע שבט תשפ"א, תלמיד נאמן לישיבת טעלז בקליבלנד ולגדוליה זצוק"ל, שאף קיבל סמיכה מהם, נמסר ע"י אלמנתו תבדלחט"א ותשו"ח להם.
