וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף (י"ב כ"ג)
בהגדה של פסח ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה אני ולא מלאך וכו' אני ולא שרף וכו' אני ולא שליח וכו'. והקשו המפרשים הרי נאמר "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם" הרי דמכת בכורות היתה על ידי שליח, ומפורסם תירוץ הגר"א דהכונה אינו על משחית של מכת בכורות רק על המלאך המוות הרגיל שממית בכל זמן, וא"כ היו בתוך בני ישראל שהיו צריכים למות באותו לילה ואמר ה' שלא יתן למשחית הרגיל המלאך המוות להמית בבני ישראל אף אדם כדי שלא יאמרו המצרים שגם מבני ישראל מתו, אבל אה"נ דמכת בכורות עצמה הי' ע"י הקב"ה בעצמו.
ונראה באופ"א דהנה מצינו בב"מ י' ב' דבחצר לא נאמר הכלל דאין שליח לדבר עבירה ונחלקו בגמ' בטעם הדבר, רבינא אמר דהחצר לא הוי בר חיובא ול"ש ביה דברי הרב ורב חמא משמיה דרב חייא אמר משום דבעל כרחיה מותיב ביה.
וביאור המ"ד השני משום שלדעתו ענין שליח שייך רק כששולחים למי שהוא שיעשה את הדבר ויש לו את הבחירה לעשות כרצונו אלא שעושה הדבר מפני שעושה שליחות המשלח, אבל כמובן אם אחד מכה את חבירו על ידי מקל וכדומה אין המקל נקרא שליח רק זה חשוב שהמכה בעצמו מכה וסובר המ"ד השני שאפילו אם שלח שליח אבל השליח אין לו ברירה רק מוכרח למלא את השליחות אין כאן תורת שליחות כלל.
ולפי הנ"ל י"ל עוד שחלוקים הם ביסוד הגדרת שליחות, דלהטעם שאינו בר חיובא הכונה דהשליחות בעל כורחו הוא בכלל פרשת שליחות רק דנתמעט מחסרון דשליח לדבר עבירה כיון שאינו בר חיובא ולא שייך ביה דברי הרב וכו' אבל להטעם הב' דבע"כ מותיב בה, הכונה היא דבכה"ג אינו כלל בפרשת שליחות וממילא הוא דאין חיסרון מצד אין שלד"ע, כיון דחשיב כאילו המשלח בעצמו עושה זאת. (ואף דקרינן לה חצר מטעם שליחות מ"מ הוא מושג אחר של שליחות שבכה"ג חשיב כאילו הוא בעצמו עושה הדבר).
ולפי"ז יש לומר דזהו הכוונה אני ולא מלאך אני ולא שליח, והיינו מטעם זה גופא שנאמר ולא יתן המשחית לבוא אל תוך בתיכם, א"כ אין זה כמו בכל פעם שהקב"ה שולח את המשחית, דבכל פעם שהקב"ה שולח את המשחית יש לו בחירה וכדאמרינן משנתנה רשות למשחית שוב אין מבחין וכו' ויכול להזיק גם צדיק הגם שלא נשלח עבורו, ועל כן הוא נקרא שליח, אבל במכת בכורות נלקחה הבחירה מהמשחית ואינו יכול להזיק לישראל, א"כ בע"כ מותיב בה ואי"ז נקרא שליח רק כאילו הקב"ה בעצמו הכה את הבכורים.
(מרן הגר"ב סורוצקין זצ"ל)
