ענין תקיעת השופר נראה לבארו קצת ובמידת מה כהנ"ל על פי כוחות נפשותינו, כי הנה ידוע כי אינה דומה הרגשת האדם כשהוא נמצא במצבו הרגיל וה'סתמי' למצב נפשו והרגשותיו כשהוא נמצא במצב מרומם ו'חגיגי', ומה עוד כשציבור שלם נמצא במצב של חגיגיות – הרי רוחו של כל יחיד ויחיד משתנה ומתעלה, ונהיה מסוגל להגיע לידי רוממות שבמצבו הרגיל אינו יכול להגיע אליה. והנה אחד מהאמצעים לעורר את השמחה באדם ולהביאו לידי מצב של חגיגיות הוא השמעת קולות כלי הנגינה החזקים, וכפי שאנו רואים בתורה הנה קול השופר הוא המסוגל לעורר את האדם ולהביאו לידי מצב של שמחה והתעלות הנפש, לכן קבעה התורה שבין בעת שמחה במועדים ובין בעת צרה במלחמה יתקעו בחצוצרות ובשופר – כדי לעורר את העם ולהביאו למצב של התעלות הנפש.
וזה מה שאנו מתפללים "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותנו", כי למען נזכה להבין ולהרגיש את אור הגאולה, דרוש שאנחנו ועימנו כל העולם, נמצא במצב חגיגי והתעלות נפש היוצאים מגדר הרגיל, כי רק כשנתעלה מכל עניני החולין אשר אנו חיים בהם בחיינו התמידיים נוכל להרגיש ולהגיע לאורו של משיח. ואי אפשר בשום אופן לגאולת ישראל שתהיה בלי "עליית נשמה" של כלל ישראל וכל העולם, ולכן מבקשים אנו תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותנו, כלומר שתגיע כבר עת גאולתנו שתהיה בחגיגיות והתעלות הנפשות. – בודאי שגם ישמע קול השופר כפשוטו, כמו שנתבאר לנו כי הענינים הגשמיים מקושרים עם העניינים הרוחניים – אבל עיקר הגדולה היא בכך שתהיה בעולם תנועה חגיגית והתעלות נפשית שעימה יתעלו כל החיים ועל ידי זה נוכל להגיע לגאולה האמיתית.
(מרן הגרא"י בלוך הי"ד)
